השתלטות עוינת

מה שצריך להדאיג במיוחד כל אחד היא ההשתלטות העוינת של בית המשפט העליון על כל המערכות האחרות.

ד"ר חיים משגב , א' בשבט תשע"ט

ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

לא רבים שמים לב, אולי, אבל מערכת אכיפת החוק, על כל גרורותיה, בפרקליטות, במשטרה, במשרד היועץ המשפטי לממשלה ובמקומות אחרים מתחילה להזכיר, לטעמי, חונטות צבאיות שתפסו את השלטון בארצות שבהן נבחרי הציבור גילו רפיון מנהיגותי.

אולם מה שצריך להדאיג במיוחד כל אחד היא ההשתלטות העוינת של בית המשפט העליון על כל המערכות האחרות.

ייתכן שלא הייתי נדרש לתופעה דווקא כעת, אלא ששני אירועים שהתרחשו בימים האחרונים הוכיחו בעליל שאנו נמצאים במדרון חלקלק. האחד קרה בלשכתה של נשיאת בית המשפט העליון. אסתר חיות החליטה שבעתירות נגד חוקתיות חוק הלאום, שהוא חוק יסוד, כידוע, חלק מחוקתה המתגבשת של  ישראל, ידונו 11 שופטים.

במקום לדחות על הסף את העותרים, תוך אמירה מפורשת שאין זה מסמכותו של בית המשפט לדון בחוקתיות של חוקי יסוד - ובלבד שהם נתקבלו כדין ברוב הנדרש לשם קבלתם - קבעה חיות הרכב מיוחד המשדר, להבנתי, שיש בכוונתה לדון בעתירות לגופן. כלומר, לבחון את חוק הלאום לגופו, תוך בחינת אפשרויות לשינויו - להוספת מילים או לגריעת ביטויים - לפי טעמם של השופטים.

כלומר, משנתו האישית של כל אחד מהם היא זאת שתקבע מה יהיה אופייה של ישראל; האם תהיה, בהגדרתה, ביתו הלאומי של העם היהודי או ביתם של כל מי שמתגורר בה.

אינני יודע כיצד לומר זאת בעדינות; זה מהלך  שאין לקבל אותו; אלא שאינני בטוח שהדרג הנבחר יהיה מסוגל להגיב כמתחייב מן המהלך החצוף הזה העלול, חלילה, להתרחש למגינת הלב של רוב הציבור היהודי.

בזמנו, אהרון ברק התייחס לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כאל הסמכה שניתנה לרשות השופטת לבטל חוקים אם אלה עומדים בניגוד לעקרונות ערטילאיים שברק חשב שהם חלק מחוקתה של ישראל. עד היום הוא לא הרגיש צורך להתנצל על המהלך הכוחני שהוא נקט בו; מה שמלמד שגם יורשיו לא יהססו ללכת בדרכו.

אבל מה שמטריד לא פחות -  וזה האירוע השני - היא ההתכנסות בשבוע שעבר של גמלאי מערכת המשפט לדורותיה, אלה שהוזמנו, כמובן, שהפכו את עצמם למעין מועצה מייעצת; בית הלורדים של  ישראל. בשלב מסוים, הם יעצו-הורו ליועץ המשפטי המכהן, כך הדלף, כיצד לנהוג ב"תיקי נתניהו".

זה נראה נורא – וזה נשמע ממש מפחיד. קודם כל, משום שאלה אותם "בכירים" שמינו את עצמם במשך שנים בסגנון של חבר מביא חבר. שופטים, נשיאים, פרקליטים; כולם חברים של כולם. איש מהם לא השמיע הסתייגות או רתיעה מעצם המעמד; מה שהזכיר לי את פסק הדין של ברק בנושא חוקתיות מהלך ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון.

אז עתה, כך זה נראה, אביחי מנדלבליט עומד להישמע לעצות של  מועצת החכמים - ולפרסם את עמדתו לפני הבחירות, למרות שברור בעליל שמדובר באקט פוגעני ולא ראוי שכן המדובר ב"עוגה לא אפויה" שטעמה יכול להשתנות במאה ושמונים מעלות, שכן את השימוע שמתקיים לאחר הודעת היועמ"ש צריכים לקיים "בלב פתוח ובנפש חפצה".

אולי, זה יקרה  - ואולי לא; אבל גם מי שרוצה בכל מאודו בחילופי השלטון צריך לנהוג בהגינות המתחייבת מכל הסיטואציה – ולכן פרסום רק של עמדת היועמ"ש פסול.

אינני יודע כיצד כל זה יסתיים – אבל מה שקורה לנגד עינינו הוא פשוט מבחיל. אינני מוצא הגדרה אחרת, עדינה יותר, לברוטאליות שבה נוהגת כיום מערכת המשפט.