חרפת היועמ"ש

הניסיון של  אביחי מנדלבליט להציג את המפגש עם דנה ויס כמפגש אקראי היה נלעג; הוא בוודאי ביזה בהתנהגותו את המוסד שבראשו הוא עומד.

ד"ר חיים משגב , כ"א בשבט תשע"ט

עד למוצאי השבת האחרונה האמנתי - אכן, לא לגמרי - בכנותו של היועץ המשפטי לממשלה. לא עוד. הניסיון של  אביחי מנדלבליט להציג את המפגש עם דנה ויס כמפגש אקראי היה נלעג; הוא בוודאי ביזה בהתנהגותו את המוסד שבראשו הוא עומד.

מה הוא חשב לעצמו, שהצופים יאמינו שדנה ויס פגשה אותו במקרה בעת שהוא יצא עם יועציו לטיול ברחבי שרונה ? הרי היה ברור שהיא ממתינה לו, כשהיא מאופרת למשעי, עם צוות טכני נרחב, אז למה הוא רצה  שנחשוב שהיא עמדה ברחוב רק מתוך תקווה כמוסה שהיועמ"ש המחוזר יפציע מאי שם ? ולמה מבראשית הוא סבר שיש סיכוי שמישהו יאמין לתרגיל שלו ? כלום אלה הן השיטות החדשות לשיווק סחורה מקולקלת ?

אין בכלל ספק, שהכול היה מתוכנן – וגם הכתבה שנולדה, כביכול, מפי "מקורבים" הייתה לה תכלית מאוד ברורה. ואני שואל את עצמי מה רצה מנדלבליט להשיג במעשהו הנפסד. אהרן ברק אומנם קרא לו שלא לבייש את קודמיו בתפקיד – אבל זה לא מה שקרה. מנדלבליט ביזה את התפקיד שבין אלה שמילאו אותו בעבר היו דמויות מופת כמו מאיר שמגר. שלא לדבר על כך, שמעשהו  גם העלה לאוויר אבק של פלילים.

החוק האוסר על ניסיון להשפיע על הליך פלילי מתייחס אומנם לשלב מאוחר יותר, אבל ברור שמן היועץ המשפטי לממשלה נדרשת זהירות יתר גם בשלבי החקירה הפלילית. במיוחד כאשר מדובר בראש ממשלה – ובניסיון גלוי לנסות להדיחו מתפקידו באמצעות "חקירות". ואני שוב שואל את עצמי, כלום באמת רצה מנדלבליט רק לשווק את הסחורה המעופשת שהוא קיבל מרשויות החקירה או שהוא ביקש בדרך הזאת להעביר מסר כלשהו לציבור ? למשל, שהוא הפך לשפוט של גורמים אנרכיסטיים, אלה שהציקו לו ליד ביתו במשך שבועות ארוכים?

כך או כך, זה נראה מאוס, מתוזמן באורח גרוע, ואני במקומו של היועמ"ש הייתי שוקל לפסול את עצמי מהמשך הטיפול בפרשה; רק בגלל שבהתנהגותו הנלוזה הוא גרם לכך שמיליונים לא יתנו אמון בהחלטה שהוא יקבל – ויפרסם עוד לפני הבחירות. וגם בעניין זה, קשה להבין את מנדלבליט; הוא לא מבין שפרסום ההחלטה מבלי שלראש הממשלה ניתנת הזדמנות הוגנת להשיב עליה, פומבית, לאחר עיון בראיות – שהיום כבר ברור שהן חסרות מרכיבים מרכזיים – מהווה מעשה של התערבות גסה בהליך הדמוקרטי ?

חבל שהגענו עד הלום. ראשי מערכת אכיפת החוק מתבזים שוב ושוב וגורמים לגופים שהם עומדים בראשם - למשטרה, לפרקליטות, לבתי המשפט ולשאר מרכיבי המערכת שאמינותה כה חשובה במשטר דמוקרטי - נזקים כמעט בלתי הפיכים. כל האנשים האלה הרי ייעלמו יום אחד מחיינו הציבוריים – אבל מה שהם ישאירו מאחוריהם תהיה אדמה חרוכה. וזה לא מה שמגיע לנו.

ולמי שלא זוכר: זה התחיל עם רוני אלשיך שהתגלה כטיפש גמור. הוא גייס לעזרתו יועץ אסטרטגי – ומשם הוא כשל והלך עד לריאיון האומלל עם אילנה דיין. ההכנות לריאיון הזה נמשכו כמה חודשים שבמהלכן הוא נפגש כמה וכמה פעמים עם צוות התוכנית. לבסוף, בריאיון ששודר הוא יצא בהצהרה המפתיעה: בנימין נתניהו שכר חוקרים פרטיים כדי לעקוב אחר חוקרי המשטרה.

הטירוף שבהצהרה הזאת היה גלוי לעין – ולאחריה אלשיך הפך לברווז צולע. היה ברור שאין לו סיכוי לשרוד בתפקיד; אולם מה שהטריד עוד הרבה יותר היא התמיכה שלו בניצב רוני ריטמן, מי שעמד אז בראש להב 433, היחידה שחקרה את נתניהו, שעליו אמר מה שאמר בית המשפט העליון. אלשיך אפילו לא הבין שתמיכתו במי שהעליל על נתניהו שהוא "תפר" לו תיק פלילי היא פשוט נוראה.

אבל בכך לא תמה פרשת הזיהומים ב"חקירות". קצינים ופרקליטים, מושחתים בעליל, לטעמי, המשיכו כל העת להדליף חומרים מתוך תיקי החקירה לידי מקורבים בעולם התקשורת – ובמשך שלוש שנים נחשף הציבור להדלפות מגמתיות של בעלי עניין. הדלפות כאלה, אגב, גם עלולות לגרום לעדים שטרם נחקרו להיחשף לחומרים אסורים; חלקיים - ולא מהימנים. התוצאה היא שהם עלולים להיסחף אחר האווירה הכללית – ולא לדייק בעדותם.

יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה על האמור לעיל, אבל נדמה לי שדי במה שנאמר עד כה כדי להציג תמונה עגומה למדי. הצביעות שולטת בכיפה והיא פשוט מעוררת בחילה. ואם זוכרים שגם בוגריה של המערכת המעוותת הזאת מתגייסים כדי לסייע בעיוות התמונה אז כולנו צריכים להיות מודאגים.