לא עוד גנרל

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ אינו שונה מקודמיו. הוא נורא רוצה להיות ראש ממשלה – אבל אין לו את זה.

ד"ר חיים משגב , כ"ח בשבט תשע"ט

ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

לא צריך לכרוע ברך בפני רמטכ"לים. כולנו מכירים את התהליך. עד לשלב של מג"ד, פחות או יותר, היכולת האישית משפיעה על הקידום.

לאחר מכן, הכול פוליטיקה. בשלב הראשון, היא פנים-צבאית, אבל לאחר מכן כבר ניכרת הבחישה של פוליטיקאים. הם  מעורבים, לא במישרין, בדרך שבה מתקדם מי שהם מסמנים כמועמד עתידי לכהונה רמה; תחילה בספקטרום האזרחי – ואחר כך במישור הפוליטי-מפלגתי.

דוגמאות לבחישות מן הסוג הזה לא חסרות. יצחק רבין, לדוגמה, היה "מוקפא" במשך שנים. הסיבה אף פעם לא נודעה ברבים – אבל מה שהיה ברור הוא שמי שגרם להקפאה היה גורם פוליטי. גם אריאל שרון, אם להשתמש בעוד דוגמה, נאלץ להילחם במעצורים פוליטיים. דרכו לרמטכ"לות נחסמה לא בגלל שהוא היה פחות טוב מרבין. נהפוך הוא; הוא פשוט היה שייך לזרם הפוליטי הלא נכון.

אהוד ברק, לעומת זאת, למד את הלקח של קודמיו מהר מאוד  - ויודעי דבר מספרים שהוא בילה בלשכות של פוליטיקאים יותר משהוא נמצא עם חייליו בשטח. משה ארנס, אז שר הביטחון, מינה אותו. חבריו של ארנס במפלגה הזהירו אותו; הם טענו שהוא מקדם את מי שיום אחד יהיה יריב פוליטי. אולם ארנס העדיף שיקולים מקצועיים על פני שיקולים פוליטיים. הוא  היה עשוי מחומרים נדירים ביותר. רק מעטים היו נוהגים כמוהו.

כך או כך, אם בוחנים מקרוב את ההתלהבות מהתייצבותו של בני גנץ בראש "המחנה הלבן" צריך לנסות וללמוד איך הצליחו רמטכ"לים שקדמו לו בכניסה לפוליטיקה. אינני רוצה להרחיק לכת עד יגאל ידין שהקים ב – 1977  מפלגה שתוך פחות מקדנציה התפזרה לכל רוח; וגם לא לדבר על משה דיין. זחיחותו הובילה את ישראל לאחד האסונות הגדולים שלה. דיבוריו על קריסה אפשרית של "הבית השלישי" צריכה הייתה לעורר בכל אחד חלחלה. אבל לא זה מה שקרה. ההתלהבות מרמטכ"לים לא פחתה. משום מה, הציבור בישראל סוגד להם; ולטעמי, ללא כל סיבה טובה.

ובבחירות שהתקיימו  ב– 1992 שוב הלך העם בישראל שולל אחר מקסמי-שווא. יצחק רבין, המטכ"ל שנעלם ערב מלחמת ששת הימים, עקב התמוטטות נפשית, מכר סיסמאות שווא  לציבור – וחלקים מסוימים ממנו, גם בימין, נטו לראות בו מען המשיח שמגיע על סוס לבן. אלא שעד מהרה התברר שמדובר במשיח שקר.

הסכמי אוסלו שנחתמו בחופזה, ללא בחינה אמיתית של השלכותיהם,  מאחורי גבו של ציבור הבוחרים, התגלו עד מהרה כאחד ממעשי האיוולת הגדולים בהיסטוריה. אוטובוסים התפוצצו ברחובות הערים. מקומות בילוי, מסעדות ובתי קפה, עלו באש. מאות הרוגים נספרו כתוצאה ממעשי הטיפשות של הממשלה שבראשה עמד גנרל בדימוס.

אלא שהלקח לא נלמד. כבר ב – 1999 שוב הגיבו הבוחרים  באורח לא-רציונאלי. אהוד ברק, אחד הרמטכ"לים הכי פוליטיים שהיו פה אי פעם, מי שהבטיח "צבא קטן וחכם" והשאיר אחריו צבא גדול ומסורבל, הצליח למכור את עצמו באריזת צלופן לקהל גדול שהיה צמא לתקווה; גם אם זאת תקוות-כזב שאין בה מאומה. הנסיגה מדרום לבנון ללא הסכם הפכה את החיזבאללה מארגון טרור קטן למפלצת שאכלה את כל לבנון. אבל בכך לא תמו עלילותיו של גנרל ברק. לאחר שנכשלו שיחותיו עם ערפאת שבעזרתן הוא רצה להציל את ממשלתו הדועכת, פרצה האינתיפאדה השנייה. שוב התמלאו הרחבות בנהרות של  דם; מה שלא הפריע לברק להיעלם מן האופק "כדי לעשות לביתו".

ואז נפל הציבור בידי עוד גנרל. לא רמטכ"ל; שר ביטחון כל-יכול. לאחר שוועדת חקירה ממלכתית הדיחה את אריאל שרון מתפקידו, הוא חזר לחיים הציבוריים בדמות ראש ממשלה שמהתל בקהל בוחריו ומוליך את ישראל למהלך  שלא היה מרושע ממנו; ההתנתקות מגוש קטיף ומצפון השומרון. ממעשה הטיפשות הזה סובלת ישראל עד עצם היום הזה.

גנרלים לא בהכרח פוליטיקאים. הם באים מדיסציפלינה אחרת. החיים הפוליטיים מזמנים אין ספור החלטות, בתחומים רבים, שהגנרל המצוי לא למד להתמודד עימן. הוא למד לרוץ על הג'בלאות; לא הרבה מעבר לכך. מגיל צעיר, יחסית, הוא כבר מקבל לשכה משלו, צוות שעומד לרשותו, רכב צמוד ונהג; ומכאן ואילך כל מה שהוא צריך לדעת זה ללקק במקומות הנכונים.

לא מניתי את כל הגנרלים שמונו לשרי ביטחון – אבל אני יכול לומר ללא כל היסוס ששרי הביטחון הטובים ביותר, למיטב זכרוני, היו דווקא אלה שלא באו משורות הצבא. גם משה ארנס וגם עמיר פרץ הוכיחו שהם ניחנים בראייה מפוכחת; לא היו להם קשרים קודמים בשורות הצבא – ולכן הם היו משוחררים מכל מחויבויות כלפי "חברים".

גנץ אינו שונה מקודמיו. הוא נורא רוצה להיות ראש ממשלה – אבל אין לו את זה. לא על פי מה שקרה לחברה שהוא הקים. קריסתה בגלל קשריו עם אוליגרך רוסי שהסתבך עם הממשל האמריקני מעידה על כך.