צילצולי הטלפון נדמו, הודעות הוואטסאפ האין-סופיות פסקו, וסוף-סוף אנו יודעים מי ומי הם המאושרים, אלה שמוקמו במקומות ריאליים ברשימת הליכוד לכנסת ה-21. אני ועוד כ-3,800 (כן, זה המספר הדימיוני) ח"מ (=חברי מרכז) איננו עוד מחוזרים. לא עוד ירעיפו עלינו הבטחות, ברכות, מלים יפות ודברי שבח עצמיים.
אכן היה זה שבוע עמוס ל-150המתמודדים. חלקם מכהנים נכון לעכשיו, חלקם תמוהים, בלתי מוכרים, רובם ידעו מראש שאין להם שמץ של סיכוי. אבל - קפצו למים, שפכו כסף רב ויוכלו לרשום ברזומה האישי שלהם: התמודד לרשימת הליכוד לכנסת...
בעוד אלה רצו מכנס לכנס, ממפגש למפגש בניסיון נואש לקושש קולות, לגרוף הבטחות של תמיכה (מי לא הבטיח ליותר מ-12 מתמודדים ברשימה הארצית ולחמישה מתמודדי המחוזות, יותר הבטחות משיוכל לקיים?), מצאתי עצמי בשבוע שעבר יחד עם עוד רבים וטובים במחנה הלאומי שקוע בשורת אירועים נוסטאלגיים, לא פוליטיים, מחממי לב.
דוקא הראשון שבהם חיבר במובן מסויים בין הפוליטיקה העכשווית לבין הפוליטיקה של ימים עברו. מרכז הספורט של בית"ר ערך אירוע אזכרה לחמישה אישי ציבור "חרותניקים", שנחשבו למושכי החוטים בשנות ה-70 ,80, של המאה הקודמת. "חמשתם" – קראה להם רחל קרמרמן, ברמז ברור לרומן הידוע של ראש בית"ר.
היה נחמד להתרפק על זכרם של יוסקה קרמרמן, יגאל גריפל, מיכה רייסר, אריה קרמר, מיקי מנדלבליט, כפי שעשו ברוב רגש הנשיא ראובן ריבלין והשר לשעבר דוד לוי. היה "מינגלינג" נחמד עם חברים-לדרך מאותם ימים, שערותיהם הלבינו, קמטים עלו בפניהם, רובם אינם עוד בחיים הפוליטיים, חלקם אף נטשו את המחנה. וביניהם הסתובבו, איך לא, ה"פריימריסטים" של ימינו, מנסים למשוך תשומת לב, להצטלם עם כל אחד ואחד, להזכיר את שלישי הקרוב...
וחשבתי בלבי: האמנם בעשורי המאה הקודמת היו החיים הפוליטיים נקיים יותר, צנועים יותר? לא בטוח.
יום שלישי בערב. אירוע הוקרה ללוחם האצ"ל, יוסק'ה נחמיאס, בבית הגדודים במושב אביחיל. המארגן – משרד הביטחון, יחד עם ברית חיילי האצ"ל, שהרי יוסק'ה בן ה-93 פרש סופית לגימלאות ממשרד הביטחון, לאחר 30 שנות הדרכה בבית גידי, הלא הוא מוזיאון האצ"ל בתש"ח לשפת ימה של תל-אביב.
דור לוחמי המחתרות מתמעט והולך, לדאבון הלב. יוסק'ה הוא אחד הוותיקים שבהם, בני 80, 90 פלוס, שחיים עימנו עד 120, עדויות חיות ללחימה, להקרבה, באמונה מלאה למען המטרה הלאומית. דור של אנשים מיוחדים, שנתנו ולא ביקשו, שהקריבו ולא דרשו... אנשים אידיאליסטיים מן הזן ההולך ונכחד...
כזהו גם ד"ר ברוך לוי, איש ה"הגנה" וכיום יו"ר אירגון חיילי ה"הגנה". פגשתי אותו ביום חמישי לעת ערב בבית העלמין נחלת יצחק, לעת האזכרה למפקד לח"י יאיר האגדי, 77 שנה להירצחו בידי קלגס בריטי. נוכחותו בטקס של האיש האציל הזה, הלוחם בן 85, ריגשה אותי במיוחד, הנה נציג ה,הגנה" בא לחת כבוד לחללי המחתרת היריבה, השנואה באותם "ימים אדומים ולילות שחורים של הגנה וכיבוש". הוא בא להראות כי השסעים בתוכנו פוגעים בחוסננו הפנימי. המאחד עולה על המפריד – ואותו יש לחזק, גם בימים אלה של מערכת בחירות מתלהטת.
הוא עמד לצד לוחמת לח"י הישישה, הלא היא הפייטרית יעל בן דב, נשענת על מיתקן הליכה, אך נמרצת ולוהטת כמו צעירה בת 20. גם ברוך חבר ה"הגנה", גם יוסק'ה איש האצ"ל, גם יעל מלח"י, מבטיחים כי אינם נחים על זרי הדפנה. עד יומם האחרון ימשיכו לספר ולהנגיש את סיפורי המחתרת, את סיפורי הלוחמים בני כל המחתרות שלחמו כל אחת בדרכה למען המטרה המשותפת.
ואולי זהו המסר לאלה שנלחמים היום על השלטון – גם במערכת בחירות אסור לשכוח את המשותף, את האחדות הנדרשת, לקיים את ההליכים הדמוקרטיים בכבוד, כדי להבטיח את הקיום הלאומי שלנו לעדי עד.