חקירות שלא בתום לב

הקורא כבר מבין שאת "כתב החשדות" שהכינו לאחר אין סוף התכנסויות של עשרות פרקליטים בחדר אטום, צריך לזרוק לפח האשפה

ד"ר חיים משגב , כ"ה באדר תשע"ט

ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

תום לב לא היה כאן. לאורך כל הדרך היה ברור שהחוקרים אינם נעולים על חקר האמת - אלא על המטרה. וזה היה מפחיד; גם למתבונן מן הצד. קל וחומר, למי שנמצא בסיטואציה של "נרדף".  

שהרי כל השנים לימדו אותנו שבמשטר דמוקרטי זה לא יכול לקרות – אבל הנה זה קרה. כלבי הציד – וזה לחלוטין ביטוי מטאפורי - חזרו הביתה, לשמחת בעליהם, כשבפיהם קרעי עור של הניצוד. התמונה מוגזמת, אולי, אולם זה מה שהיה צריך להרגיש כל מי ששלטון החוק יקר לליבו ביום שבו היועץ המשפטי לממשלה פרסם את "כתב החשדות" נגד בנימין נתניהו.

לא היה בו היגיון – ולא הייתה בו קוהרנטיות. היו בו רק "פיסות עור" שמישהו ניסה לחברן ללא הצלחה רבה. התוצאה הייתה, כמובן, מעוותת ולא נעימה לעין. ואם להיות יותר קונקרטי,  אפשר להתבונן בהחלטה שאביחי מנדלבליט, המפוחד, בן הערובה של "בכירים בפרקליטות" – וזאת שוב מטאפורה בלבד - קיבל בנושא תיק 2000, כדי להבין למה הכוונה. המו"ל הכול-יכול של "ידיעות  אחרונות" הגיע לביתו של ראש הממשלה, לא לדירת מסתור אי שם בשכונה יוקרתית, על מנת להציע שוחד לראש הממשלה. סיקור אוהד בעיתונו תמורת פגיעה בעיתון "ישראל היום". בנימין נתניהו שידע מה ארנון מוזס עומד לבקש ממנו תכנן את הקלטת השיחה בעזרת ראש הסגל שלו.

ארי הרו הקליט את השיחה ושמר את ההקלטה - לבקשת נתניהו -  וכך היא הגיעה לידי המשטרה. ומתוכן השיחה אכן עולה שמוזס מציע עסקה אפילה – וגם שנתניהו לא נענה להצעה. לכן, פרקליטי-החרטא שהקיפו את היועמ"ש הבינו שאפשר להאשים רק את מוזס בעבירת השוחד – ולא את נתנהו. אולם כחסידים של תורת רק-לא-ביבי הם לא יכלו להשאיר את ראש הממשלה פטור בלא כלום, כלומר "ללא אישום", ולכן הם בנו קונסטרוקציה מעוותת שכמותה בונים רק במשטרים טוטליטריים. החשד צנח לעבירה של מרמה והפרת אמונים; אלא שגם בעניין זה נכשלו "הבכירים".

הרי כדי שתתקיים עבירה כזאת צריך להראות שעובד הציבור עשה, במסגרת מילוי תפקידו, מעשה הפוגע בציבור - וכזה לא היה באמתחתם; נהפוך הוא. היו דווקא ראיות שביבי הכשיל את המהלך שבו רצה מוזס ( ושתמורתו הוא כבר שילם "במזומן" לכמה חברי כנסת). אז, אם הבנתי נכון, המרמה והפרת האמונים היא בעצם קיום השיחה -  וזה ממש מעורר גיחוך.

הרי המטרה של נתניהו הייתה, בעצם הקלטת השיחה, מבלי שמוזס יודע על כך, למלכד את המו"ל של "ידיעות אחרונות" כדי להראות יום אחד שהקו האידיאולוגי של העיתון הוא, למצער, "גמיש", אז איך הופכת השיחה הזאת לעבירה ? רק מוחות מעוותים, ממוקדי מטרה, יכולים לבנות קונסטרוקציה משפטית כה אבסורדית - אבל כשהמטרה היא לא ביעור הרע מקרבנו אלא סילוקו של ראש הממשלה שלא בדרך לגיטימית, הכול כשר. הציבור, כך מקווים מי שיוזמים את מהלכי השקר האלה, הרי ממילא לא יבחין בניואנסים הדקים הללו.

כך או כך, באותה הדרך הלכו בסביבתו של מנדלבליט גם בתיק  1000 . כדי שלא להעלות את קצפו של ארנון מילצ'ן הוחלט שלא לראות בסיגרים ובשמפניות "שוחד". אז מה זה, שואלים בוודאי רבים את עצמם, ובכן אלה מתנות שאסור היה  לקבל – והן חוסות תחת האיסור הקבוע בחוק שירות הציבור ( מתנות).

אבל את זה לא יכלו, כנראה, לעכל בפרקליטות - ולכן קבעו שנתניהו פעל תוך ניגוד עניינים בענייניו של מילצ'ן בעקבות המתנות שהוא קיבל ממנו. אלא שגם בעניין זה התגלה שהתאווה להאשים בכל דרך את "מושא מסע הציד" מעבירה כמה אנשים על דעתם. נתניהו לא עשה דבר, במסגרת מילוי תפקידו, הפוגע בציבור בנושא מילצ'ן – ולכן גם אם הוא פעל תוך "ניגוד עניינים", לכאורה, עדיין צריך להראות שהמעשה שהוא עשה פוגע בציבור ושלא היה נכון לעשותו בכל מקרה. ובכדי לסבר את האוזן אומר שהפנייה לשר החוץ האמריקני בעניין הוויזה של מילצ'ן בוודאי שאינה עונה על הצורך בקיום "מעשה הפוגע בציבור".

יכולתי להמשיך עוד כהנה וכהנה,  גם לעבר תיק 4000, אבל דומה שהקורא כבר מבין שאת "כתב החשדות" שהכינו, לאחר אין סוף התכנסויות של עשרות פרקליטים בחדר אטום, צריך לזרוק לפח האשפה. כל תכליתו היא להשפיע על תוצאות הבחירות - ולכן הוא גם פורסם בעת הזאת -  וכל טענה האומרת שאם הוא לא היה מתפרסם, גם זאת הייתה התערבות במהלך הבחירות, איננה ממין העניין. לא דומה אי-פרסום לפרסום; במיוחד כאשר ברור לחלוטין שהפרסום המאולץ הוא פרי של לחצים, איומים והפחדות, במיוחד מצד גורמים אנרכיסטיים שנעזרו בכמה עיתונאים המכורים מזה שנים לשנאה בלתי מתפשרת לראש הממשלה..