מוחו של לוחם

אם תשאלו את צה"ל הוא ימשיך לומר לכם שקודם יורים, אחר כך שואלים. קודם מסתערים, אחר כך בודקים.

תגיות: איתמר סג"ל
איתמר סג"ל , י"ג באדר ב תשע"ט

בצה"ל מכחישים, ובדובר צה"ל אומרים שאין לכך כל שחר. אבל המקרים מצטברים, וזה מלמד על תופעה מסוכנת.

אפשר לשתוק ולא לדבר על זה, אפשר להמשיך לומר שהכל בסדר, אבל זה פשוט מסוכן. אינני חושב שהבעיה טמונה ברמת כשירות נמוכה של הלוחמים. אדרבה, רמת האימונים והמקצועיות בצה"ל רק עולה עם השנים. הציוד טוב יותר, האימונים ממוקדים והמפקדים מוכשרים יותר למשימתם מאשר בעבר.

הבעיה ממש לא בכוח, הבעיה הינה במוח, במוח וברוח.

בעוד ועוד מקרים לאחרונה קיימת תחושה שמשהו השתנה, אינסטינקט ההסתערות הולך ונעלם. אירוע רודף אירוע, ונראה יותר ויותר שמה שנראה כמו ברווז, הוא באמת ברווז. רק שהפעם זה כבר לא מצחיק, זה עצוב ומסוכן.

אם תשאלו את צה"ל הוא ימשיך לומר לכם שקודם יורים, אחר כך שואלים. קודם מסתערים, אחר כך בודקים. קודם מחסלים, אחר כך מדווחים. בצה"ל עדיין יגידו שחייל שלא הסתער, אינו ראוי להיקרא לוחם, כפי שבאמת אמור להיות.

אבל האוירה אחרת. אומרים ללוחמים להסתער בכל הכח בלי לחשוב, אך בפועל משדרים שצריך לבדוק היטב היטב לפני שיורים, קל וחומר שאין לירות למרכז מסה ללא סכנה ברורה, מוחלטת ומידית, כאשר אין שום דרך אחרת לנטרל. מדברים על הכרעה וחיסול הטרור, אך בפועל משדרים שמרקם החיים הפלסטיני חשוב, שסכין בין השיניים זה בצבאות אחרים, לא אצלנו. העיסוק המתמיד בכללי פתיחה באש, לצד פחד מתמיד מפני הליך משפטי במקרה של ירי בלתי מוצדק, מחלחל עמוק. במודע ובתת מודע, וזה מסוכן.

בזירת ארוע, שניה לכאן או לכאן, היא שעושה את כל ההבדל. בטבעו של אדם, אם באה לו סכנה, הוא מתגונן, מצטמצם או מתחבא כדי להגן על עצמו. חייל לוחם מתאמן חודשים ארוכים בשביל הרגע הזה בו הוא אמור לעשות את הפך טבע האדם, לרוץ אל פני הסכנה, להסתכן, להסתער ולהשמיד את האיום. בשניה הזו, בו אדם עושה את הפך הטבע, מוסר את נפשו ומטיל עצמו לזירת קרב, אין מחשבה, אין התלבטות. כל מחשבה פוגעת, כל ספק מכבה את האש.

ההגדרות החדשות של צה"ל שמשועבדות לתרבות הפוליטיקלי קורקט והליברליות ההומנית החדשה מבלבלות את הלוחם ומקהות את חדות המחשבה. המושג אוייב צונזר, ובמקומו הופיע ה'מפגע', המחבל, או סתם 'איום'. בצה"ל של היום שבורח מכל בירור עומק כמו מאש, אין יותר 'אנחנו' ו'הם', אלא אתה מול מחבל. אין מאבק לאומי, אלא סכסוך מקומי אמורפי.

קל וחומר שאין עוד השמדת אוייב, הכרעת אוייב, כיבוש, ניצחון ויישוב הארץ אלא אך ורק משימות הגנה, הנחלת תחושת ביטחון ויצירת 'מרקם חיים'. מחבלים לא הורגים, אלא מנטרלים, על אבנים כלל אין מה לדבר, הן אינן נשק חם המעידות על כוונה להרוג.

על אוייב מסתערים, מסכנה נזהרים ומתחמקים. וכאשר אוייב אינו אוייב והופך עורו ל'סכנה' או 'איום', אין להתפלא שזה חודר עמוק לתודעה של לוחמינו. כאשר מדברים על נטרול ולא על חיסול, אין להתפלא מדוע חייל חושב פעמיים, שניה קטנה נוספת, שמא ניתן לנטרל בדרך אחרת. שניה אחת יותר מידי, ולפעמים מאוחר מידי.   

במקביל לשאלת המוח, לא פחות חשובה שאלת הרוח. אם צה"ל רוצה לשוב להיות צבא מנצח, צריך להחזיר את הרוח למפרשים. יש להחזיר לשיח הצבאי את ארץ ישראל, ארצנו, ארץ אבות. לחזור לדבר על עם ישראל במקום 'צבא העם', על מורשת אבות, על אברהם משה ודוד, ועל מסירות נפש, אותו מושג ישן שפעם היה ברור מאליו, והיום קצת פחות.