עת מלחמה, עת שלום

יום הזיכרון אינו יום עצוב. הוא גם לא יום של שמחה. זהו יום של רצינות, העמקה, חשבון נפש, והבטה אל פני עתיד.

איתמר סג"ל , ג' באייר תשע"ט

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

יום הזיכרון אינו יום של דמעות והדהוד בלתי פוסק של השכול, אלא בעיקר יום של גאוה, זיכרון והנצחת העוז, הגבורה והנחישות.

יום הזיכרון אינו יום עצוב. הוא גם לא יום של שמחה. זהו יום של רצינות, העמקה, חשבון נפש, והבטה אל פני עתיד. זהו יום של תודה, של הערכה, של התפעלות ורוממות רוח. זהו יום של סיפור ישן נושן, סיפור של מורשת קרב, של העברת המקל, הדגל והכומתה לדורות הבאים. זהו יום שמספר את סיפורה של אומה, זו שנאלצה בכל דור ודור לחלות את פני יושבי בית הקברות בכניסה לעיר, ולזכור ולא לשכוח כי בזכותם הפכה העיר החרבה לארץ פורחת וגן רוה.

זה לא היום של סוכני הדיכאון, כי זה לא הזמן. זה לא יום של הכאה על חטא, של חיטוט במעמקי הרגש ומרה שחורה. זה אולי מרגש, סוחט דמעות ותחושת רחמים, אך התוצאה הרסנית. חשבו נא, מה עובר במוחה של אם צעירה, שבכור בניה עומד בפני גיוסו לצבא. מה תחשוב כאשר היא שומעת את דברי הנהי והיגון. בשביל מה ומכח מה תסכים גם היא לסכן את חיי בנה, מחמד עינה. אם זה מה שקורה לאם ששולחת את בנה לצבא, תהרהר לעצמה, מדוע אעשה זה גם אני.

אם לא נדע לספר לאם את סיפורי הגבורה, אם איש לא יפיח בה רוח של גאוה, של מסירות, של אמונה בצדקת הדרך, גאוה ברוח ישראל, רוח יהודית שמפעמת בלב חיילינו בריצתם אל מול פני אוייב, אם איש לא יסביר לרעיה, לאח ולאחות מהו קרבן ציבור, על כך שארץ ישראל נקנית בייסורים ועל מה ומי בעצם נפל הבן, שמא לא יהיו בה כוחות לעמוד במשימה.    

המלחמה היא אמנם כורח, אך ממש לא מילה גסה, היא גם מצווה, שליחות ודרך. כולנו מתפללים לשלום בעולם, לפרחים בקנה, חרבות שהיו לאיתים וחניתות שהוסבו למזמרות. אך לבנתיים, בעוד כלי הזין עדיין תכשיטו של גבר, בעוד הזאבים עדיין מבקשים לאכול את הכבשה הקטנה, זו שהורגלו תמיד לאכול ופתאום החלה ברוך ה' לנשוך, עלינו לחשוב, לדבר ולשנן קודם כל על הניצחון במלחמה, על הכרעת האוייב, ועל כך שלמרות הסכנה, כולנו לא נחשוש להתייצב, נבוא, נלחם, ואולי גם נפגע.     

ברור כשמש שלא ניתן לקבוע לאף משפחה שכולה איך לחוש, איך להרגיש, מה לומר ומה לדבר. אך בכל זאת, היום הזה לא שייך רק למשפחות. המשפחות חיות את כאבן 364 ימים בשנה. יום יום, שעה שעה. היום הזה הוא היום בו גם אנו זוכים לשמוע, להקשיב, להטות כתף, לזכור מעט את הכאב, ובעיקר להתמלא בגאוה על העם שאלו בניו, מפקדיו ולוחמיו.

לכן, זה בסדר לדבר מעט על המיטה הריקה, הריח והמגע המוכר שלא ישוב, על הפער, החלל שנותר, הבכי שלא יפסוק לעולם והזיכרון האחרון מהבן שישאר גם שנים רבות אחרי, פשוט שריונר, לא פחות ולמרבה הצער גם לא יותר. זה בסדר לספר על הרגע הנורא של הדפיקה בדלת, על ההלם ועל אותו היום בו שום דבר ממה שהיה שוב לא יהיה מחר.

זה טוב, חשוב, אך זהו לא העיקר. עת מלחמה, אמר החכם, ורק אחר כך עת שלום, במהרה בימינו, אמן.