כיסוי ראש פנימי

הרב חגי לונדין , ח' באייר תשע"ט

אופטימיות. הרב לונדין
אופטימיות. הרב לונדין
צילום: קהלים

לא אכחיש שהרבה רבנים ורבניות, ואני ביניהם, מסתובבים עם חיוך על הפנים מאז יום העצמאות. סערת כיסוי הראש של טקס המשואות יצרה באזז חיובי בנושא הצניעות, ואולי בפעם הראשונה שהשיח התקשורתי והציבורי נוטה באופן מובהק לטובת ההלכה והצניעות היהודית.

הרשת מלאה בפוסטים כנגד מתנגדי כיסוי הראש; נשים (וגברים) מעדכנים את תמונות הפרופיל שלהם עם כיסוי ראש גאה; ומאמרים נכתבים לעשרותיהם המהללים את לינור אברג'יל. אבל כמו דבר טוב, גם פה צריך לדעת לא להגזים.

ראשית, אם נהיה כנים, אנו קצת 'רוכבים' על סיפור שהוא באמת לא כזה סיפור – הפוסט המדובר נכתב על ידי אדם אנונימי שלא מייצג אף אחד (גם אם שימש בעבר כשופט); שנית, מההתעמקות בדבריו הגאוניים של השופט הנ"ל - לא שזה משנה יותר מידי - עיקר טענתו היא פחות כנגד כיסוי הראש ויותר כנגד הצביעות שלדעתו מצא במנחת הטקס; שלישית, וזה העיקר - גם אם הפוסט הנ"ל היה נכתב על ידי ראש הממשלה והיה זוכה ללייקים מכל אזרחי הגלקסיה - זה ממש, אבל ממש, לא אמור להזיז לנו.

האתגר המרכזי העומד בפני עובד ה' במאה ה21 הוא שונה מהותית מהאתגרים שעמדו בפני אבותינו ואמותינו. אם בעבר אדם דתי היה הולך ברחוב עם קסקט במקום כיפה או היה צריך להקריב מפת לחמו בכדי לקיים מצוות (אנשים היו משלמים משכורת חודשים כדי לקנות ארבעת המינים) - זהו לא המצב כעת.

אף אחד מאתנו לא מאוים כיום דתית בידי אף אחד. הקסקט כיום הוא במקרה הטוב אמצעי להסתיר קרחת וארבעת המינים עולים כמו ארוחה זוגית ב'קפה קפה'. אדרבה, להאמין באלוהים ולהיות מסורתי בישראל 2019 זה הכי in שיש. האתגר המרכזי כיום הוא אחר - היכולת להצליח להשתחרר מהתלות החברתית, מהאובססיה למצוא חן בעיני הסביבה.

הרצון להיות שייך; להרגיש שאני חלק מהרוב; לגרוף לייקים - הם סוג של התמכרות שהיא מסוכנת כיום, מבחינה רוחנית, יותר מכל דבר אחר. לעתים גם אנשים דתיים נופלים בכך ומתבלבלים בין הלחץ שלהם מ'מה יגידו' לבין המושג 'חילול ה''. הסיבה שעבורה אנו מקיימים את מצוות ה' אמורה להגיע ממקום עמוק יותר. אנו מקיימים זאת כי זוהי האמת שבה אנו מאמינים, בין אם החברה מקבלת זאת או לא.

ההתרגשות היתרה סביב מה חושב או לא חושב מאן-דהו ביחס לכיסוי הראש ודיני הצניעות - היא עצמה הפך הצניעות. הרעיון המהותי העומד מאחורי דיני צניעות בכלל וכיסוי ראש בפרט - הוא לפתח בנפש מבט שלא עסוק בהחצנה ומשיכת תשומת לב אלא מבט פנימי הפועל במציאות לשם שמים; לשם האמת.

הראשונים מכנים זאת 'מידת השיווי' (מלשון 'שוויון נפש') - לא במשמעות של אדישות אלא במשמעות של קור רוח ביחס לדעתם של הבריות. הרצון הוא 'למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם' - קודם כל אלוהים, אחר כך אדם. מי שמעמיד את האדם לפני אלוהים זקוק ל'מצעדי גאווה' למיניהם כדי להרגיש טוב עם עצמו; מי שמעמיד את אלוהים קודם - ממש לא.

גם אני, כרב שמסתובב מעט במחוזות התקשורת, סופג לעתים השתלחויות מפוסטים, טוקבקים או תכניות טלוויזיה. הסיבה שאני לא מתרגש מהם היא מהטעם שאני לא מקדיש מזמני לקרוא או לראות אותם. אני מנסה להשתמש בכלים התקשורתיים כדי להפיץ את מה שלדעתי הוא נכון ואמתי לפני בוראי (הפוסט הזה למשל) ותו לא. אין צורך להתנגח ולהתווכח עם אף אחד ובטח ובטח שלא להתנצל. זו גם הסיבה, למי שאולי תהה, מדוע רבני מכינת עלי לא מתאמצים יותר מידי כדי להגיב כנגד עלילות הדם החודשיות כלפיהם. זה פשוט לא מעניין אותם; מהיכרות אישית.

הדרך לשנות את המציאות היא להוסיף טוב; וזה מה שקורה בשטח. מקרים כדוגמת לינור אברג'יל או הבחירות האחרונות הוכיחו - למי שהיה צריך עדיין הוכחה - שהחברה הישראלית נוטה באופן מובהק לכיוון המסורתי והלאומי; זהו תהליך בלתי נמנע שרק ילך ויתגבר. ללכת עם כיסוי ראש זה הטרנד. מצוין. נקסט. אין צורך לכתוב ולדבר על זה כך כך הרבה. הסיבה הבלעדית שאדם אמור ללכת בגללה עם כיסוי ראש היא מפני שהוא מבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממנו. אחרים אהבו את זה - מצוין; לא אהבו - לא נורא. יש אלוהים.