החסינות איננה תרופה שאסורה בשימוש

ד"ר חיים משגב , כ"א באייר תשע"ט

דעות ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

אין להתייחס אל המילה חסינות כאל תרופה שאסורה בשימוש. היא נמצאת בספר החוקים שלנו, פחות או יותר, מאז הקמתה של המדינה.

דוד בן גוריון היה ראש הממשלה כשחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, קיבל גושפנקא חוקית; ביחד עם חוקי יסוד אחרים. איש לא טען אז שקץ הדמוקרטיה ממשמש ובא בגלל שניתנה האפשרות לחבר כנסת להתנגד להסרת חסינותו. יושב ראש הכנסת נקבע בחוק כמי שממונה על ביצועו – וזה יהיה תפקידו גם של מי שמכהן כעת בתפקיד הזה.

וגם אם ראש הממשלה יזכה בה, בחסינות, מכוח החלטת הכנסת, מאומה לא יקרה לאיתנותו של המשטר הדמוקרטי בישראל. את הטיעון הדמגוגי הזה יש להסיר מן השולחן. החוק נועד בדיוק למקרה כזה. הוא לא אמור לקבוע דבר בשאלת חפותו של בנימין נתניהו. זה יהיה תפקידו של בית המשפט בבוא העת. תכליתו של החוק היא ליצור מעטפת ציבורית שתאפשר לראש הממשלה למלא את תפקידו. במשטר המכבד את הכרעות הרוב, יש לכבד גם את תוצאות הבחירות.

לא זאת, אף זאת: גם לנימוקים שיכולים להצדיק החלטה של הכנסת שאין מסירים את חסינותו  של חבר הכנסת שבו מדובר איש לא התנגד בזמנו. הכול הבינו שיכולות להתעורר נסיבות שבהן תהיה הצדקה לטיעון ש"כתב האישום הוגש שלא בתום לב או תוך הפליה"; מה שאומר שהמחוקק צפה שגם נימוקים כאלה הם לגיטימיים.

בחנתי אין ספור פעמים את הסעיף המדבר על חסינות בפני דיון פלילי ומצאתי בו הרבה היגיון. האספקט הציבורי הוא ברור וחד משמעי. מותר לכנסת לקבוע ש"ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי, לתפקוד הכנסת או ועדה מוועדותיה או לייצוג ציבור הבוחרים...". זה הוא בהחלט נימוק כבד משקל, ואם הוא יימצא בתשתית ההחלטה להעניק חסינות לראש הממשלה, אי אפשר יהיה לראות בו, או בנימוקים האחרים שיתלוו אליו, את "קץ הדמוקרטיה"; לא כאשר יושב ראש הכנסת הנוכחי הוא יולי אדלשטיין.

הייתי גם מוסיף ואומר שכל אלה שחרדים כיום, כביכול, לגורל הדמוקרטיה  אינם משמיעים את קולם רק מפני חרדתם לשלטון החוק. אלה ממש אותם אנשים שמרבים לחתום על עצומות שונות שתכליתן לקעקע את אחיזתנו במקום הזה. אם זה היה אחרת, הייתי מוצא אותם בהפגנות שהתקיימו נגד הסכם אוסלו שנעשה בניגוד להבטחות שניתנו במהלך הבחירות שקדמו למהלך הזה, או מוחים על הדרך שבה עבר אישור ההסכם בכנסת; כלומר, בעזרת שני ח"כים ש"גנבו" את כיסאותיהם ממפלגת-האם שלהם ועברו תמורת מושב ליד שולחן הממשלה לשורות הקואליציה.  

גם בעת שאריאל שרון פעל לסילוק אלפי יהודים מבתיהם לא מצאתי את כל אלה שהיום חרדים לגורל הדמוקרטיה בין שורות המפגינים. הם לא מחו על מעצר השווא של אלפים ללא משפט, על אישומי הסרק בעבירות מופרכות או על הקמת בתי דין שדה בתוך בתי המעצר. לטעמי, אלה היו מהלכים שהיו להם סממנים דיקטטוריים.

המשטר הדמוקרטי בנוי על מערכות של איזונים ובלמים – ואלה חדלו זה מכבר להתקיים במחוזותינו. בגיבויו של בית הדין הגבוה לצדק איבדו גופי האכיפה כל רסן. השליטה באורחות חיינו הפכה פשוט לבלתי נסבלת. השיטות הן רבות ומגוונות ומי שיוצא להגנתן הם תמיד אלה שחוששים לאבד את אחיזתם במוקדי הכוח.

האבות המייסדים ראו את הנולד, ולכן הם בנו מעין חומת מגן שנועדה להגן על הדרג הנבחר מפני התעמרותם של גופים שלא תמיד פועלים בתום לב; לא הם ולא אלה שיוצאים להגנתם.