בית משפט לחוקה - צורך השעה

שופטים אף פעם לא ירדו לזירה הפוליטית. הם בוודאי שלא אמורים להתעמת עם דברים שאומרים נבחרי ציבור.

ד"ר חיים משגב , י"ג בסיון תשע"ט

דעות ד"ר חיים משגב
ד"ר חיים משגב
צילום: עצמי

אינני יודע כיצד לומר זאת בדרך עדינה:  נשיאת בית המשפט העליון כשלה בלשונה - ובהתנהגותה.  

היא לא הייתה צריכה להתנפל בפומבי על שר המשפטים; דעתם של השופטים צריכה למצוא את ביטוייה רק בפסקי הדין שלהם. כך זה היה מאז ומעולם במקומותינו – וכך זה צריך להיות גם בעת הזאת.

שופטים אף פעם לא ירדו לזירה הפוליטית. הם בוודאי שלא אמורים להתעמת עם דברים שאומרים נבחרי ציבור. זה לא חלק מתפקידם. עקרון הפרדת הרשויות אמור להכתיב את הכלל הזה – ובמובן זה חטאה אסתר חיות לעצם מעמדה.

וחבל שהיא חשבה אחרת -  ואינני יודע לאן זה יוביל אותה בעתיד. ייתכן ובשלב מסוים היא תרצה גם להביע עמדה בשאלה כיצד יש לטפל בירי מרצועת עזה. הרי גם זאת שאלה שאפשר לתת לה גוון משפטי. יש לה גם אספקטים הנוגעים בזכויות יסוד; של תושבי האזור  משני צידי הגבול. הערבים רוצים לחזור למקומות שבהם התגוררו אבות-אבותיהם והיהודים מבקשים שיימצא פיתרון, כך או אחרת, למצוקותיהם הביטחוניות.

אז למה, בעצם, שחיות לא תצהיר שלטעמה הדרישה ל"זכות השיבה" היא דרישה לגיטימית, בעיניה, של אנשים שנושלו, כביכול, מאדמותיהם במהלך מלחמת השחרור; כלומר, שזאת דרישה המשיקה לתחום זכויות היסוד של כל אדם. ואינני מתלוצץ כלל ועיקר.

שופטי בית המשפט העליון  כבר נכנסו לסוגיות שאין להם בהן כל מושג. לא אחת, הם אף קבעו מה לדעתם לא סביר באופן שבו צה"ל נלחם במחבלים. חוצפתם הייתה פשוט מקוממת – אבל אסור היה לאיש להתקומם נגד פסיקות מן הסוג הזה; גם אם במקרים מסוימים הם כבלו את ידי צה"ל וגרמו לא אחת לאבידות מיותרות.

טלי חטואל וארבעת בנותיה הי"ד נרצחו, לדעתי, בגלל התערבות של המערכת המשפטית בדרישה של צה"ל להרוס כמה בתים ברצועת עזה.

זאת אנרכיה. הדיון בעתירה של פלשתינים מרצועת עזה נגד הריסת בתים שסיכנו את הנוסעים בציר כיסופים, יכולה, ללא ספק, להיחשב כשיא של אטימות.

למעשה, מדובר בגוף שאין עליו כל פיקוח אפקטיבי. אין עליו ערעור – ואם ינסה מישהו להתגבר על פסיקה שלו, הכנסת, למשל, מיד הוא יוצג כמי שעומד לכלות את המשטר הדמוקרטי. הפסיקות יכולות להיות הכי מטומטמות שבעולם - ולכך בדיוק התכוון אמיר אוחנה - אבל הכול מצווים לציית להן. השופטים רואים את עצמם – ואלה בהחלט חלק מפירות הבאושים של אהרן ברק – כמי שמבינים בכל נושא. עקרונות הסבירות והמידתיות משמשים בידיהם כלי עבודה  - ובאלה הם בוחנים סוגיות שמונחות לפתחם.

וזה צריך להשתנות. אין בכל העולם גוף עם סמכויות כאלה. לא רק שהמכהנים בו פטורים מכל ביקורת; הם גם נבחרים לתפקידם בדרכים מוזרות. במשך שנים, הנפוטיזם החברתי שלט בכיפה. רק חברים של חברים יכולים היו להיכנס בשעריו של ביהמ"ש העליון. במשך 11 שנות שלטונו של ברק, כנשיא, רק שופט אחד שלא היה לרוחו התמנה. זה היה השופט אדמונד לוי ז"ל. ברק לא רצה בו – אולם שר המשפטים באותה העת, מאיר שיטרית, כפה את המינוי על ברק. הוא פשוט אמר לו שאם לוי לא מתמנה אז גם אילה פרוקצ'ה שהייתה אז מועמדת מטעם "החונטה" לא תתמנה. ברק נכנע.

אבל זה לא הפריע לו לנהוג במוסד הזה כבתוך אחוזתו הפרטית. הוא גם ידע לנצל את שיטת הסניוריטי  - שלפיה הוותיק בשופטים נבחר לתפקיד הנשיא - כדי לקבוע מי תחליף אותו בתפקיד. דורית בייניש זכתה בתפקיד -  וגם על כך יש האומרים שזאת שיטה רעה לבחירת הנשיא. היא תורמת לבינוניות שכן לא תמיד הוותיק מבין השופטים הוא גם הטוב שביניהם.

אבל הצרה היא שכל ניסיון לתקן ליקויים במערכת הצריכה תיקון נתקל מיד בעליהום של בכירי המערכת  לשעבר - ושל קואליציית השמאל. הם הרי רואים בבית המשפט העליון את מעוזם האחרון ועליו הם מוכנים להילחם בכל הכלים העומדים לרשותם.

אמיר אוחנה ספג את מה שהוא ספג – אבל אני מציע לו לא להירתע. לטובת כולנו יש ליזום תיקונים, כגון הוספת ערכאה נוספת, דבר המקובל בארצות אחרות, שתיקרא בית משפט לחוקה. לשם יובאו סוגיות חוקתיות שכבר הוכרעו בבית המשפט העליון;  נניח על פי החלטה של הכנסת. בית משפט זה יורכב כך שהוא ייצג את מגוון הדעות באוכלוסייה.

אני יודע שברק מאוד התנגד לרעיון הזה  - אבל כעת, לנוכח ההטרוגניות של האוכלוסייה במדינה, זאת העת לבחון גם את האופציה הזאת.