כך הפך דוד לאויב מסוכן

יש לנו אחריות על המשך דרכם של הדורות שקדמו לנו, ואחריות לא פחותה על הדורות שיבואו. כל הדבר הזה דורש מאמץ, יציאה מאיזור הנוחות

תגיות: איתמר סג"ל
איתמר סג"ל , י"ד בסיון תשע"ט

מאד מפתיע היה לראות איך בשנים האחרונות איבד דוד המלך את מעמדו הציבורי בקרב בני הציונות החילונית.

הדמות עליה דיברו כל כך הרבה בימי תחיית הציונות, הפלמ"ח ומורשת בן גוריון, אלו שדחו בשתי ידיים את התלמוד הגלותי, לטובת סיפורי התנ"ך אזורי העוז, הגבורה והרוח הציונית, הפכה לפתע לדמות מסוכנת.

ארכאולוגים והיסטוריונים עמלים להוכיח כי ממלכתו היתה קטנה וחלשה ממה שמקובל לחשוב, ומורים לתנ"ך מדגישים את קטנות קומתו בסיפור בת שבע, או להעלות השערות שכבר הפכו ל'עובדה' בבתי הספר החילוניים, לפיה דוד באהבתו ליהונתן היה בעל משיכה חד מינית.   

אף אחד לא באמת פוחד שמא סמוטריץ' משתוקק לסקילתם של מחללי השבת או של הצועדים במצעדי הגאווה.   מלבד הבורות, עליה כתב חה"כ סמוטריץ' באריכות, יש כאן דבר נוסף. זה לא פחד מהמשפט העברי, אלא בעיקר מהנדוניה, מהמשמעות האדירה.  

כי אם יש דבר כזה משפט עברי, זה אומר יותר מכל דבר אחר ששרשיה של מדינת ישראל אינם בציונות החדשה או בסתם מקלט בטוח לעם הנרדף אחר השואה. הרציפות לדיני המשפט העברי, החיבור למדינתם של דוד המלך ושלמה היא מתן צבע ומהות חדשה לכל שיבת ציון והתנועה הציונית. אם מדינת ישראל היא ממשיכת דרכו של דוד המלך, המשמעות היא שיש לנו שרשים עמוקים, שאנחנו באמת עם עתיק שהיה כאן לפני מאות ואלפי שנים.

ואם כך, המשמעות המתבקשת היא שהארץ הזו באמת שייכת לנו, ובאמת יש מה ועל מה להלחם עליה, להסתכן ולמסור את הנפש. זה אומר שיש לנו אחריות על המשך דרכם של הדורות שקדמו לנו, ואחריות לא פחותה על הדורות שיבואו. כל הדבר הזה דורש מאמץ, יציאה מאיזור הנוחות, והמתנה נוספת בסבלנות לזמן בו נשב תחת הגפן והתאנה בשלוה.

ובכך, כידוע מאז ימי  קדם, עוד מימי עליית עזרא ונחמיה, בני האדם אינם חפצים, ולכן, במקום לתרץ תירוצים, הם בונים תיאוריות חילופיות שיצדיקו את דרכם או מקדשים מלחמה על הסכנה הגדולה – סוכני ההדתה המפחידים, בהם דוד המלך - איש תורה וחרב, אדמוני עם יפה עיניים.

 אבל יש כאן דבר 'מסוכן' הרבה יותר. כי אם למשפט העברי יש מה לומר על המרחב הציבורי במדינת ישראל, אזי מתברר שתורת ישראל איננה עוד מערכת חוקים שנועדה לטובת הפרט, ברצותו יקחנה וברצותו יעזבנה לנפשה. אלא, יש כאן מערכת חוקים ציבורית, מערכת שנועדה להקים מדינה – יישות פוליטית ממשית בארץ. וחוקי המדינה, בניגוד לביתו הפרטי של האדם, מחייבים הרבה יותר. יותר מכך. אם איננו יכולים להסתפק במשפט הבריטי, הגרמני או הצרפתי, משמע ששוב הוכח כי עם ישראל איננו עם ככל העמים, דתיהם שונות מכל עם, ומשהו מבדיל אותו מכל עם ולשון אשר על פני האדמה. 

והשאלה היא רק מה. ומשאלת הזהות הזו, כל כך רוצים לברוח, להדחיק, למרוח ולהחביא, לתחוב את הראש תחת הכרית ולקוות שכאשר נתעורר נשוב להיות נורמליים, כמו כולם. זו אחת הסיבות ל'קדושתו' של מצעד הגאווה, שמלבד העזות, תחושת החירות והקדמה, יש בו גם אמירה – גם אנחנו כמוכם. רגילים. אין בנו סגולה או ייחוד, אין לנו שליחות או מטרה. 

וכמו המראה המדברת של שלגיה, עלינו החובה שלא לשתוק, אלא לדבר ולהציב מראה. לברר לעצמנו, וכפי שגרם חבר הכנסת סמוטריץ' בדבריו, להעלות את שאלות הזהות היהודית, ולהביע עמדה יהודית ישראלית בגאון. במוקדם או במאוחר זה יקרה, עם ישראל יכיר את עצמו מחדש. ואז, כולם ידעו, מי באמת היפה בכל העיר.