עוד מעט נגיע לארץ ישראל

האם המחאה שהתרחשה השבוע תעודד אותו לקבל את אחד מבני העדה לעבודה? חוששני שהמצב הפוך.

איתמר סג"ל , ב' בתמוז תשע"ט

איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

חטא גדול אני עתיד לחטוא לחוקי הפוליטיקלי קורקט, אבל בכל זאת אומר - מדינת ישראל עשתה עבור יהודי אתיופיה מה ששום מדינה במצבה לא עשתה ולא תעשה – קליטת מאות אלפי עולים, חלקם באו כפליטים חסרי כל, תוך השקעת משאבים בלתי נגמרים בצורת סלי קליטה, דיור ציבורי, סבסוד חינוך, הכשרות מקצועיות ואפליה מתקנת שנמשכת ביתר שאת גם היום. הכופר בכך – כפוי טובה.

זה נכון, לא מדובר בחסד עבור עולי אתיופיה. מדינת ישראל חרטה על דגלה את היותה ביתו של העם היהודי כולו – עניים ועשירים כאחד. ללא אותו אידאל עליון – אין למדינת ישראל זכות קיום. חובתה של המדינה לעודד עליית יהודים, תוך דאגה לכל צרכיהם. ובכל זאת, גם על חובה, גם על דבר שמגיע לי, בזכות ולא בחסד, גם עליו יש להודות ולהלל. זו לא בושה לומר תודה. זו אפילו חובה.

האם מדינת ישראל כל כך רעה כפי שחלק מהמוחים מנסים לצייר אותה? כמה עיור צריך להיות בשביל לא לראות את ההשקעה המתמשכת העצומה שהשקיעה מדינת ישראל בעלייתם של יהודי אתיופיה, ככל הנראה הרבה יותר מכל עלייה אחרת.

גם המציאות בפועל שונה מאד ממה שהמפגינים או התקשורת מנסה לצייר. עם ישראל אוהב את בני העדה, משקיע בהם ורואה בהם אחים לכל דבר. גם המשטרה מעולם לא החליטה להוציא חוזה על דרסו או מתוקו סתם כי שחור לא בא לה בטוב.

מאידך, את המציאות אי אפשר לייפות. מצבם של רוב עולי אתיופיה אינו מספק, לא כפי שכולנו היינו רוצים. עשרות שנים עברו מתחילת עליית יהודי אתיופיה תוך מסירות נפש עצומה, הליכה במדבריות הידחסות במטוסים ובדירות שיכון עלייה. עשרות שנים עברו, ובכל זאת נדמה לפעמים כאילו אנחנו עדיין בעיצומו של מבצע שלמה. חבלי הקליטה, תחושת הפליט, המסכן, העולה הנזקק, פערי התרבות והשפה כוללות בתוכם כמובן תופעות של שבירת סמכות הורית, קשיים במוסדות החינוך ואחוזי פשיעה גבוהים.

זה לא כל כך משנה כעת מי אשם. המציאות היא שרובם של בני העדה, כולל בני הדור החדש, אינם מצליחים להשתלב במקצועות מכניסים, ומוצאים את עצמם בעיקר בין נותני השירות ברמת הכנסה נמוכה – בסופרמרקטים, בנקיון או באבטחה. העדה סובלת מפערי חינוך, השכלה, מעמד כלכלי, וכן, גם מריחוק שנובע מהבניה חברתית שיוצרת ריחוק בשל הבדלי צבע העור.

את ההבניה הזו, שודאי קיימת ברב או במעט, יש לעקור. השאלה היא בעיקר איך. כאן אתם טועים, אחי היקרים, בני העדה. אם מטרתכם לקבל תקציבים או אפליה מתקנת יתכן שהפגנות סוערות הם אכן הדרך. אבל, אם ברצונכם, כפי שרובכם אומרים, להיות 'כמו כולם', יהודים שווים בארץ המובטחת, אזי ההפגנות האלימות רק מרחיקות אתכם מהמטרה, וחבל.

כל הפגנה של 'אנחנו' מול 'הם', כל חזרה על המנטרות של הקיפוח, המסכנות והאפליה אולי מעלים רגשי רחמים, אך מרחיקים את כולנו צעד נוסף מהמטרה האמיתית של יצירת עם אחד, יחיד ומואחד. המרירות אמנם פותחת את הכיס, או את ראשי המהדורות אבל סוגרת את הלב. איש אינו רוצה בקרבתו של המריר והכעוס. הקורבן והמסכן.  

רק חשבו כדוגמא על המעסיק המצוי. האם המחאה שהתרחשה השבוע תעודד אותו לקבל את אחד מבני העדה לעבודה? חוששני שהמצב הפוך. אל תפלו בפח, אחים יקרים. להיות מסכן, מריר, מקופח ואלים, זה אולי קל וגם קצת נעים לפעמים, זה מביא הצלחות והישגים בטווח הקצר, אך נזק עצום לטווח הארוך.

זה לא יקרה מחר, ותהליכים חברתיים לא קורים בשניה. אבל איך אתם נוהגים לומר? עוד מעט, עוד קצת. לבסוף נגאל ונגיע לארץ ישראל.