מה רוצה מפלגת נעם?

מפלגות הימין שינו את כללי השיח ביחס לארץ ישראל, אך היהדות במרחב הציבורי עודנה מונחת בקרן זווית, בודדה ודי מושפלת.

תגיות: איתמר סג"ל
איתמר סג"ל , כ"א בתמוז תשע"ט

שאל אביך ויגדך, פקח עינך וראה: לא ניתן להשוות את המצב הקיים היום בענייני דת ומדינה למצב שהיה בימי קום המדינה השמוצקניקית.

כולי עלמא מודו ואין בכך מחלוקת שככל שעוברות השנים, עולם התורה במדינת היהודים פורח ועולה וכיום הוא ללא ספק עולם התורה הגדול ביותר בעם ישראל מאז היה לגוי. 400 בחורי הישיבה שקיבלו פטור משר הביטחון בן גוריון הפכו לעשרות אלפי דחיות גיוס מידי שנה.

מדינת ישראל משקיעה עשרות מיליוני שקלים בכל שנה בעולם התורה והיהדות, ממלגות לבחורי ישיבות, דרך מימון משכורות דיינים ורבני ישובים, ועד תחזוקת מקוואות ובתי כנסת.

יתרה מכך. זקני הדור מרבים לספר איך הם וחבריהם, צעירים דתיים בימי קום המדינה, חששו מאד לבטא את דתיותם בציבור. חלקם ספגו ביזיונות, חלקם שמו קסקט על ראשם, חלקם נחסמו בכניסה ליחידות קרביות שחששו מאד מבואם של הדתיים.

גם סיפורי הרב גורן אודות מלחמות הדת שניהל בצה"ל חושפות בעיקר את ערוותו של צה"ל באותם הימים – בסיסים ומוצבים בהם חזירים ושפנים עולים באופן קבוע על שלחן החיילים, לצד יחידות שלמות בהן כללי הכשרות והשבת כלל לא עברו את סף הש.ג.

איפה אז ואיפה היום. כל זה השתנה במהלך השנים, לטובה רבה. הרבה יותר קל להיות דתי במדינת ישראל של היום. אבל. גם זאת לא ניתן לכחד. המרחב היהודי הציבורי במדינה, נשחק עד דק. ביום כיפור בתל אביב, שאלו את הוריכם, אפילו באופנים, איש לא העז לנסוע. מודעות הרחוב של עיריית תל אביב מהימים ההם כמו קולפו מקירותיה של שכונת מאה שערים – מדרישה שלא להסתובב בבגדי ים ברחובות העיר, ועד דרישה של ראש העיר דיזינגוף לשמור על קדושת השבת בפרהסיה, קל וחומר שאיש לא דמיין או חשב שיש מקום לתחבורה ציבורית בשבת. זקני העיר מספרים על תל אביב סגורה כולה בשבת – רכבים וחנויות כאחד ואנשים מהלכים בכבישיה. כיום, ניתן לעמוד בפקקי תנועה בנתיבי איילון בעיצומו של יום השבת ולנסוע בתחבורה ציבורית – אוטובוסים ומוניות, בכל רחבי גוש דן בעצם יום השביעי.

עם קום המדינה, ובשנים שאחריה, חוקקה הכנסת סדרת חוקים שנראים כאילו נלקחו ממצעה של מפלגת יהדות התורה – חוק החזיר, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק החמץ וחוק שיפוט בתי דין רבניים הינם רק דוגמאות בודדות לפסיקה וחקיקה שכיבדה מאד את המסורת היהודית וראתה בה גורם חשוב בהגדרת המרחב הציבורי בישראל.

בשנים האחרונות, רשימה ארוכה של ארגונים ומפלגות שמו את מרכז עניינן ומצען בביטול מסגרות היהדות במרחב הציבורי, והחלשת הרבנות הראשית או הצבאית. על המוקד – נישואין וגירושין אזרחיים, חופש מסחר ותחבורה בשבת, ביטול מונופול הכשרות ופתיחה מלאה של עולם הגיור. כל אותם ארגונים – בהם ארגוני הקרן החדשה, מפלגת מרצ ואף מפלגת העבודה, זו שחוקקה בעצמה את חוק החזיר או את חוקי המסחר בשבת, כולן הבינו כי עיקר המאבק מונח ממש כאן – בשאלת המרחב הציבורי היהודי במדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם המערבי בה הדת עודנה חיה ובועטת, ומהווה מהות יסודית בהגדרתה של המדינה ותכליתה. בדרך, הם עסוקים בסיוע ארגונים דתיים ליברליים ובתי המשפט, בניגוח בלתי נגמר ברבנות הראשית, בבתי הדין ובשבת הציבורית.

וכמובן, יש את הסוגייה הגדולה מכולן. המשפחה המסורתית בישראל עומדת בשנים האחרונות בפני כיתת יורים. אינני יודע כלל במה להתחיל. בישראל של היום, מדברים בגלוי על כל סוגי המשפחות, ממשפחות חד מיניות ועד משפחות מרובות משתתפים, חילופי זוגות ופוליאמוריה, לצד תהלוכות רחוב בהן כל המרבה לפרוץ, הרי זה משובח, גאה, יפה, ליברלי וראוי להערצה, הערכה ופרסום חיובי. בישראל של היום, משתלם מאד להיות משפחה חד הורית. איש לא מעודד, דוחף או מתמרץ להקים משפחה רגילה. חייה איך שתרצה, עם מי שתרצה, ומתי שתרצה.

ראו, אינני דובר מפלגת נעם, ואף לא תומך בה, אני חבר מרכז במפלגת ימין אחרת. אך אינני יכול שלא להבין את הרציונל. שנים שתקנו, שנים נשחקנו, שנים שינו כאן את כללי השיח, את כללי הדיבור ואפילו את תבניות המחשבה, בכל התחומים. מפלגות הימין שינו את כללי השיח ביחס לארץ ישראל, אך היהדות במרחב הציבורי עודנה מונחת בקרן זווית, בודדה ודי מושפלת. עצם היכולת לומר באומץ, עד כאן, להפסיק לנגן בחליל בו כולם מחללים, האומץ לומר, לחשוב, לבטא, יש בכל זה דבר מרענן מאד בעיני.

אם כן, מדוע בעצם לא? כל זאת ועוד, במאמר הבא.