ניגון של תקוה

איש אינו עוצר כאן את דמעותיו. בוכים ומקוים שבמהרה אכן ישיב אותנו ונשובה, ויחדש ימינו כקדם.

איתמר סג"ל , י' באב תשע"ט

דעות איתמר סג"ל
איתמר סג"ל
צילום: עצמי

את הרגע הזה, כל מי שהיה שם, לא יוכל לשכוח כל חייו. גוש קטיף, נוה דקלים. תשעה באב, בפעם האחרונה. בעוד זמן קצר זה יתחיל, וכל הטוב הזה, כל היופי הזה, לא יהיה עוד.

הקהל מתאסף לקריאת מגילת איכה, וההוראה ניתנה, רק תושבים יכנסו לבית הכנסת כי צר המקום מהכיל. אך אנכי, שב"ח משובח, נער צעיר שזה עתה סיים תיכון, נכנסתי גם אני פנימה. האולם מלא מפה לפה. אין מקום לשבת, אף אין מקום לעמוד.

הרבה בכיות נשמעו שם, בערב ההוא. בכיות שניקזו חודשים ארוכים של מאבק, זעקה, והרבה תקוה שהתנפצה.

זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתינו. נחלתינו הייתה לזרים בתינו לנכרים. איש אינו עוצר כאן את דמעותיו. בוכים ומקוים שבמהרה אכן ישיב אותנו ונשובה, ויחדש ימינו כקדם.

הקריאה מסתיימת. אך הקהל ממשיך לעמוד. איש לא נע, איש לא אומר מילה, כמו יודעים שמשהו כעת חייב לקרות. והנה, אי שם בירכתי בית הכנסת, קול חרישי נשמע. שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך. הניגון החרישי נשמע, ואט אט, הניגון מתגבר והכל מצטרפים. כשעה ארוכה, שירה אדירה, בדמעות שליש. פעם אחר פעם, חוזרים ואומרים, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך. ואני משתאה. מה להם, אלו שביתם הפרטי ייהפך תוך ימים לאבק פורח, מה להם כעת לבניין בית המקדש.

אך השירה ממשיכה ומתגברת. דרי מעלה עם דרי מטה, כולם שרים יחד, ובוכים זה על זה. ולפתע, דמעות הבכי מתערבבות להן בדמעות שמחה, בדמעות חדשות של אמונה, ידענו כי אם אנו בטוחים שבית המקדש עוד יבנה, ודאי נשוב גם לכאן. דמעות של הבנה שאין לך חרבן שאין בו מחרבן בית המקדש. וכאשר נשוב לקודש, שם בבית המקדש, ודאי נשוב גם לחולות החמימים של גוש קטיף. הייתה זו תזכורת חשובה מה היעד האמיתי, ומה בכלל המטרה. הבית מחר יחרב, אך ביתו הרי חרב כבר כמעט אלפיים שנה. שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.  

כל מי שהיה שם, לא יצא כלעומת שבא. משהו נצרב. משהו נפתח. כעת היינו מוכנים לקבל את הרעה בסבר פנים יפות, לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה. ממשיכים קדימה.

הניגון הזה שהפך ייאוש לתקוה, עצב לשמחה, ליווה אותי פעמים רבות. הוא ליוה אותי עת טיילתי ברחובות נוה דקלים, יומיים לפני יציאת החייל האחרון. לבד טיילתי ביישוב החרב. התהלכתי ברחובות המוכרים, שהתכסו כעת בערמות של עץ שבור, ברזל מעוקם ולבני בניין מנותצות. בכי. שוב נכנסתי לבית הכנסת הגדול, הפעם לבד. מראה מייאש של בית תפילה שהיה לקירות חשופים וזכוכיות שבורות. לבד שרתי, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך.

הניגון הזה שב והתנגן בליבי שנים אחר כך, עת הצטרפתי לכוחות צה"ל למלחמה בעזה במבצע צוק איתן. שלשת השבועות ותשעת הימים. ואנחנו שוב בפנים. נוגעים ולא נוגעים. ערב תשעה באב מגיע,  צה"ל בדרך החוצה, אך אנחנו עדיין שם. הפקודה באה.

שעות ספורות לפני כניסת הצום, ואנחנו בחוץ, כי עוד לא הגיע הזמן. אבל שוב ידעתי נאמנה, שעוד יבוא היום. שוב שרתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך, אמן.