ההבדל בין תרפ"ט לימינו

ברכת יו"ר מכון ז'בוטינסקי בכנס לציון 90 שנה לטבח תרפ"ט, שהתקיים בהיכל התרבות בקרית ארבע

יוסי אחימאיר , ה' באלול תשע"ט

דעות יוסי אחימאיר
יוסי אחימאיר
עניין אישי

מתוך רטט שבלב, באתי לשאת דברים בשם מכון ז'בוטינסקי ביום עיון מרטיט זה, ולברך את היוזמים, את השותפים, את השומעים - וכל מי שטרח והגיע עד הלום, עד חברון.

במיוחד אני שמח, שמושב מיוחד בכנס הוקצה לנושא ז'בוטינסקי ומאורעות תרפ"ט, מושב ששותפים לו – לצד מדרשת חברון - הן מכון ז'בוטינסקי והן מרכז מורשת מנחם בגין, שני מוסדות המורשת הציונית, שמפיקים יחדיו את המהדורה המדעית, החדישה, של הכתבים האידיאולוגיים של ראש בית"ר.

תחילה ברצוני לברך ולהוקיר את כבוד נשיא המדינה ראובן רובי ריבלין, שכיבד אותנו ונשא דברים קודם לכן, כמי שהיה בין הראשונים להגיע אל עיר האבות לאחר המלחמה ההיא, שנועדה להשמדתנו, מלחמה שפתחה בה עלינו ממלכת ירדן, אז הריבון כאן – לא הפלסטינים -  כשאנו בקווי 67. 

הנשיא ריבלין, איש ירושלים, איש בית"ר מבטן ומלידה, ראש וראשון לממלכתיות, חיזק בעצם בואו והשתתפותו את היישוב היהודי המתבסס בקרית ארבע חברון. הנשיא הוא גם תומך נמרץ - עוד כשכיהן כיו"ר הכנסת - במפעל הכתבים האידיאולוגיים של זאב ז'בוטינסקי, שמשנתו כה בהירה, כה זכה, וכה רלוונטית גם כעבור 79 שנה מאז פטירתו והוא בן פחות מ-60 שנה. "כתבי קודש" – הוא כינה אותם! 

התברכנו בכך שהנשיא נתן תמיכה ממלכתית-מוסרית, ואילו ראש הממשלה נותן את הקמח, את התמיכה הכספית, וכך כרכי הכתבים המבורכים רואים אור אחד לאחד, ומציפים אותנו באור של אמונה, תקווה ותעצומת נפש. והנה, שני ראשי המדינה שלנו גם מבקרים ביום אחד, בעיר האבות. מי היה מעלה על דעתו אז, לפני 90 שנה, מתהומות העוני, הנוולות והרצח, שבוא יבוא היום וחברון היהודית תפרח ותשגשג, ותארח ביום אחד נשיא, ראש ממשלה ויו"ר כנסת של המדינה היהודית?

ביקוריהם בחברון ביום אחד של הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו ממחישים את ההבדל הגדול בין אז להיום, בין חוסר האונים שלנו לפני 90 שנה ותלותנו בחסדי גויים, לבין ריבונותנו ועוצמתנו כיום. אבל עוד רבה המלאכה לפנינו בתהליך התבססותנו בחבלי מולדתנו כולם.

במעמד זה, אנחנו משיקים את הכרך השביעי בסדרה, והשני בתת-הסדרה "ארץ ישראל", ובו מדור שלם, חלק ד', מוקדש למה שהעורך הראשי, פרופ' אריה נאור, הכתיר: לקחי תרפ"ט. ואגלה לכם, אגב אורחא, שממש בימים אלה עומד לצאת ממכבש הדפוס הכרך השמיני – שמוקדש לרעיון הצבאיות במשנתו של ז'בוטינסקי.

90 שנה מלאו לטבח חברון ולפרעות ברחבי הארץ, "האסון והקלון" כפי שהגדירו אורי צבי גרינברג ב"ספר הקיטרוג והאמונה", השתוללות חייתית של פראי אדם (מותר לי להשתמש בביטוי הזה?), שגבתה חיי 133 יהודים ומאות פצועים - בחברון, אבל גם בירושלים, מוצא, יפו, חיפה, צפת, באר טוביה וחולדה. הרבה דם יהודי נשפך אז, והרבה מלל של כאב נכתב מאז, על אותם ימים של פרעות ודמים. לקראת הכנס הזה סיפר לי חברי, הפרקליט הירושלמי חגי סיטון, צאצא למשפחה חברונית, שנבצר ממנו להיות עימנו היום: 

"בן דודי פרופ' שלמה חסון ואני, היננו צאצאי משפחת חסון מחברון מזה מאות שנים. בפרעות נשחטו בני משפחתי ובראשם הרב חנוך חסון, רב הקהילה, שנשחט בידי הקוואס (שומר הראש) שלו. יש בידי עד היום קושאנים על רישום הבתים על שם המשפחה. הייתי לוחם בסיירת הירושלמית במלחמת ששת הימים, שכבשה גם את חברון. בני משפחת חסון היו ידועים בעיניים הירוקות-כחולות שלהם. כשנכנסו לוחמי הסיירת לחברון, שאלתי מקומיים היכן בית חסון. הם השיבו לי בשאלה: 'חסון עין אל זית?' כשנכנסנו לחברון, היו הרבה תחתונים לבנים תלויים בחלונות ובמרפסות לאות כניעה. קרב של ממש לא היה שם". והוסיף חגי: "בני משפחת חסון הגיעו לחברון מרודוס עוד בשלהי המאה ה-17. אחד מאבות המשפחה מרדכי חסון קיבל פירמאן (מינוי) מהסולטן לייצוג הקהילה היהודית. לפני שנים אחדות רכשו בני דודים שלי  מצד אבי, החיים בברוקלין, את בית השלום בחברון ואני סייעתי להם בכך".

ורק אתמול פורסם לראשונה מכתב ששיגרו, לקראת ראש השנה תר"ץ, שלושת רבני חברון – חנוך חסון, מאיר קאשטיל ומאיר פרנקו זכרם לברכה - אל האחים בגולה, בפריז, ובו קול זעקה לנוכח המצוקה הכלכלית וסכנת הרעב המרחפת על קהיתם כאן. 

מעניין: דבר לא נאמר במכתב על סכנת החיים הנשקפת להם משכניהם, על האסון הנורא המתרגש ובא...

את העדויות המזעזעות כולן על האכזריות הערבית בתרפ"ט, שאנו מכירים אותה, חווים אותה, גם בימינו, אפשר לקרוא בספר שערך השר והאלוף רחבעם זאבי הי"ד – אף הוא קרבן של הטרור הערבי – הספר השחור, "טבח חברון תרפ"ט", שיצא ב-1994.

"ממשלת חברון" – כך כונה מאז 1929 המנדטור הבריטי בחוגי התנועה הרביזיוניסטית, לאות קלון לאנגליה, על אחריותה לאי מניעת הפשעים שחוללו הערביים, והטלת עלילות כזב נגד היהודים. וזה היה הזרז לראשית המרי נגד השלטון הזר, שאותו הוביל ראשון אבי-מורי אב"א אחימאיר.

זאב ז'בוטינסקי הקדיש לפרעות כמה מאמרים נוקבים ונשא נאומים חריפים נגד אנגליה, נגד ההנהלה הציונית, וכמובן נגד מחוללי הפשעים, הערבים, וקרא להפוך את המאורעות לנקודת מיפנה, שאכן באה והתרחשה כאמור, בשנים הבאות. 

"הציונות תובעת עבודת בניין, אבל היא לא תוכל לקום אלא על יסוד ביטחון, אשר אנו עצמנו נהיה ערבים לו" – כך הכריז בנאום בפאריז, המנהיג שכונן תשע שנים קודם לכן את ההגנה מפני הערבים על השכונות היהודיות בירושלים, ונדון על כך בבית דין צבאי בריטי למאסר בכלא עכו. את דרישותיו, דרישות התנועה הרביזיוניסטית, לוועד הפועל הציוני, בעקבות הפרעות, הוא פירט במכתב ששיגר אל ההנהלה הציונית ימים ספורים לאחר מכן, ואלה הן:

חקיקה בדבר ההגנה העצמית היהודית בארץ-ישראל, הקמת יחידות צבאיות יהודיות,  שילובן של יחידות משטרה יהודיות ביישובים היהודים ובשכונות יהודיות, הקמת בית דין חוקר לקבוע מי אחראי למאורעות, שיקום כל הרכוש היהודי שנפגע ותשלום פיצויים מלאים מקופת הקהילות הערביות שהשתתפו ברצח ובביזה, הכרה מוחלטת בכותל המערבי ובסביבתו כמקום תפילה בלעדי של היהודים, התיישבות יהודית בהיקף נרחב, פתיחת עבר הירדן לעלייה יהודית ולהתיישבות, עלייה יהודית חופשית, ועוד.

על כל אלה לחמו ז'בוטינסקי וחבריו בשנים הבאות.

השנה הזאת, תרפ"ט, על מוראותיה ומאורעותיה, הפכה לדאבון הלב לשם דבר בנתיב הדמים של העם היהודי במאה העשרים, לנקודת ציון בתולדות שיבת ציון, לכינונו מחדש של הבית הלאומי היהודי בארץ- ישראל, ולבניית כוח המגן העברי. ואין שיבת ציון בלי שיבה לחברון, לקריית-ארבע, בראש וראשונה. כידוע, מאז 1929 ועד 1967 התרוקנה חברון מיהודיה. רק לאחר שיחרורה משלטון זר, תחילה בריטי במשך 30 שנה  ואחר-כך ירדני במשך 19 שנה, רק אז החלו בנים לשוב לגבולה. 

אני זוכר את ראשית הדרך, את ההתכנסות וההתארגנות לשם חידוש היישוב היהודי בליל הסדר של תשכ"ח, במלון "פארק". היו שם הרב משה לוינגר, משה שמיר, אהרון אמיר, זכרם לברכה, ויקירינו אליעזר ולדמן ואליקים העצני יבל"א, ורבים אחרים – וגם אני הקטן, יחד עם חברי יוסי קיסטר, נציגי תא הסטודנטים של חרות באוניברסיטת תל-אביב. שם היתה ההתחלה, הנחת אבן הפינה ליישוב המתחדש, שאני בעוונותי לא הייתי שותף פעיל להמשכה. 

אני רוצה להסב תשומת לבכם לכריכה הפנימית של הכרך החדש מכתבי ז'בוטינסקי "ארץ ישראל ב": מודפסת שם מפת ארץ-ישראל, צילום מתוך מתוך האטלס הראשון בשפה העברית, שחיברו והוציאו לאור כבר בשנת 1926 – זאב ז'בוטינסקי וד"ר שמואל פרלמן.  שורו עיניכם אל המפה, הביטו וקיראו את השמות: עין גנים (היא ג'נין), לבונה, עטרות, בית אל, גבעון, תקוע, אדוריים, כרמל, וכמובן – חברון. בלי קו ירוק, ארץ-ישראל שלמה, יהודית, כולל עבר הירדן, ובה כמובן גם ישובים ערביים. מפה שמאששת את הקשר הבלתי ניתן לעירעור בין עם ישראל לארץ-ישראל.

בכרך החדש, שאותו אנו משיקים כאן, כלול גם הנאום האחרון שנשא ז'בוטינסקי בארץ-ישראל, על מצב הציונות, נאום שנשא בתל-אביב בשלהי 1929 בטרם ננעלו שעריה בפניו, על-ידי השלטונות האנגליים. זהו נאום ה"אל תגזימו", שבו אמר בין השאר, כי "למרות כל עייפותנו, לא ויתרנו ולא נוותר על הדרישה הציונית ונביא כל קרבן שיידרש לשם הגשמתה"... 

"קשה הדרך לניצחון, קשה מאוד – הוא מסיים את נאומו -  ואנו עומדים לפני שורת קברים יקרים, אבל כמה פעמים אמרתי לכם: תפילת יהודי לפני קבר פתוח איננה תפילה של אבל, היא תפילת תקווה וביטחון. 'יתגדל ויתקדש', קשה השעה, אך עוד יותר גדולה ומהודרת היא מאשר קשה. וכמו אותו איכר ממושבת יהודה, שעמד פעם לפני קבר בנו ההרוג על קידוש השם באותה אמונה, באותה גאווה, באותה הכרה שבגורלנו אנו, בגורל הדור הזה, נפלה התעודה לפתוח בהתאמצות ענקים את המסלול המוביל לגאולה - אומר נא אני בשמכם: 'ברוך אתה, ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!'."


את זאת השמיע ז'בוטינסקי, האתאיסט-כביכול, לפני 90 שנה, ז'בוטינסקי שיצא נגד מה שכינה 'הציונות הקטנה'. הוא הניף את דגל הציונות הרוממה – זו הציונות שנעשית זה יובל שנים כאן, בחברון, "אחותה של ירושלים", כפי שקרא לה ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, בהקדמתו ב-1970 ל"ספר חברון" בעריכת עודד אבישר המנוח. "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית" - כתב בן-גוריון. "נעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך, בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים". הנה כי כן, בנושא בניין חברון העברית שררה תמימות-דעים בין שני ענקים אלה, בין בן-גוריון לבין ז'בוטינסקי.

הבה נקווה שכרכי מורשתו האידיאולוגית הברוכה של זאב ז'בוטינסקי, עליהם אנו עמלים, בבחינת מלאכת קודש שלנו, כמעשה של שליחות חינוכית וציונית - יהיו על כל מדף בכל בית בקרית-ארבע-חברון, בארץ-ישראל כולה, ועיר האבות – אבן הראשה של זכותנו למולדתנו ההיסטורית בשלימותה - תיבנה ותיכונן עם עוד בתים, משפחות ויהודים.

יהי זכר נירצחי פרעות תרפ"ט חקוק בלב האומה לעדי עד, ויד הפורעים - אז ובימינו – תיגדע!