בין שאיפות לתיקון עולם לריאליזם

הרב אברהם בלס , ט"ז באלול תשע"ט

יהדות הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלס
צילום: עצמי

הייעוד של עם ישראל הוא לא פחות ולא יותר, והדברים באים לידי ביטוי בהרבה מספרי הנבואה, וכמו שאנו אומרים בתפילת עלינו לשבח הוא לתקן עולם במלכות שדי.

בתקיעת השופר של ראש השנה אנו למעשה מכריזים שלמרות כל הקשיים, המשברים והמורכבויות שבמציאות, ברור הדבר שבסופו של דבר עם ישראל מכריז שהוא מאמין שבסופו של דבר העולם יהיה טוב, העולם יהיה מתוקן. תקיעת השופר היא למעשה קריאת מלחמה כנגד השגרה המנוונת. 

כדי להגיע למציאות כזו של עולם מתוקן חייבים חולמים והוגים שבעצם מייצגים שתי תכונות יסוד שבולטות מאוד בעם ישראל: תכונת האופטימיות ותכונת המהפכנות. עם ישראל בשורש כאמור מאמין בעולם מתוקן ויש לו גם את האנרגיות לפעול בכיוון זה, אולם בפועל תכונות אלו באות לידי ביטוי בציבור מצומצם. רוב הציבור אוהב להישאר באזור הנוחות ואינו רוצה להשקיע מאמצים, זמן וכסף בשינוי מהותי של המצב, אפילו אם בעתיד יתברר ששינוי זה יביא הרבה טובה וברכה לעם ישראל ובסופו של דבר לעם ישראל כולו. 

כבר בהזדמנות הראשונה במצרים כאשר משה רבנו מבשר לעם ישראל את בשורת הגאולה, שבאה לידי ביטוי בארבעה לשונות של גאולה, אנו קוראים בתורה שעם ישראל לא שמע אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. ככל שאנו נמצאים יותר במצב של חירות, ממילא ניתן לנשום יותר אויר פסגות ולחתור בפועל למציאות מתוקנת יותר, אולם בפועל בטווח המיידי קשה לחולל שינוי משמעותי.

ניקח לדוגמה משפט שנאמר על ידי משה פייגלין שללא ספק מוגדר כאיש הגות מרכזי ששואף לתיקון המציאות. משה פייגלין התבטא  שדין עזה כדין יפו. תורף הדברים הוא שעם ישראל חייב לחזור לשלוט בעזה ולהתייחס אליה כעיר יהודית. כל אדם בעל הסתכלות מקיפה מבין שזה הפתרון הראוי מבחינה ביטחונית, גם אם הוא לא זכה למבט אמוני שקובע שחזרת עם ישראל לעזה היא חזרה לחלק חשוב מארץ ישראל, והחזרת הגזלה לבעליה. אולם כאשר אנו מדברים על רוב מוחלט של הציבור מבחינתם עזה היא עיר ערבית, ביצה שצריך להתרחק ממנה כמה שיותר. אנו בטוחים שבסופו של דבר התודעה תשתנה, אולם התלמוד הירושלמי (ברכות א, א) מדריך אותנו ביחס לתהליך הגאולה שהיא מגיעה קימעה קימעה כמו תהליך הופעת השמש בעולם. הרב חנן פורת זצ"ל היה נוהג לומר שאם אור השמש היה מגיע בבת אחת הציבור לא היה עומד בכך והיה מסתנוור. רוב מוחלט של עם ישראל עדיין רחוק מאוד מההבנה הזאת שעזה חייבת להיות תחת שלטון יהודי.

התורה היא אמת מוחלטת אולם היא הייתה חייבת להינתן על ידי מתווך (ירושלמי מגילה ד, א) כיוון שהתורה השמיימית היא דבר אחד, ואיך שהציבור תופש אותה בתוך המציאות הארצית, המעשית זה דבר אחר לגמרי. כדי שהתורה האידאית תתיישם בתוך המציאות הריאלית, חייבים תיווך.

המשנה באבות קובעת שאסור לדון יחידי, כיוון שרק הקב"ה דן יחידי. התלמוד הירושלמי (סנהדרין א, א) מביא מימרא שמתנגדת לקביעה זאת. לדעת הירושלמי גם הקב"ה אינו דן יחידי. המסר של מאמר זה הוא שכדי שהאמת האלוקית האבסולוטית תתממש בתחתיות הארץ אנו נזקקים לתיווך. אנו, כביכול, שומעים צדדים נוספים. יסוד זה מומחש על ידי התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ג) בנושא קביעת החודש על ידי עם ישראל, במשל מפורסם שתמציתו הוא שאם הקב"ה אומר שראש השנה ביום מסוים ובית הדין טוען שראש השנה למחר, שומעים לבית הדין. האמת האלוקית, כביכול, נכנעת לאמת האנושית.

ועוד מאמר חשוב מבית המדרש של התלמוד הירושלמי (תרומות ח, ד). ישנו שם מקור חשוב המספר על כך שהשלטון הרומי דרש להסגיר אליו יהודי בשם עולא בר קושב, אחרת הוא יחריב את העיר כולה. רבי יהושע בן לוי הסגיר את עולא בן קושב. לאחר מעשה ההסגרה אליהו הנביא זכור לטוב שהיה רגיל להתגלות אליו, הפסיק להתגלות, ולאחר שחזר להתגלות הוא כינה את ר' יהושע בן לוי מוסר. לכאורה רבי יהושע בן לוי פעל על פי הדין, אם כן מה הטענות כלפיו. התשובה של אליהו שמה שהוא עשה אינה משנת חסידים. פירוש הדברים הוא שישנה משנת חסידים שהיא האמת האלוקית הטהורה לפיה אין למסור יהודי בשום פנים ואופן לשלטון זר, אולם יש את הצד המעשי, בו התורה מתחשבת במציאות, כמו למשל במקרה הזה שמחייב מעשית למסור את עולא בן קושב, ומתירה למוסרו, כיוון שאחרת יהרסו את כל העיר.

הרב, איש הרוח, חייב לייצג את האמת האלוקית במיטבה – את משנת החסידים, ולכן לו אישית אסור לבצע את פעולת ההסגרה. מי שאמור לפעול על פי ההלכה המעשית, הוא איש המעשה, במקרה זה כנראה ראש העיר, שתפקידו לחבר בין הרצוי למצוי. 

אנו מאמינים שהרבה רעיונות טהורים סופם להתממש במציאות, אולם צריך סבלנות, אורך רוח והרבה התחשבות במציאות הריאלית כדי שבסופו של דבר נזכה להגיע ליעד.