המשקפיים של גולן

אין טעם להוכיח את האלוף גולן. גם אין טעם לדרוש התנצלות. הוא אמר דבריו הלוך וחזור, ושב על קיאו.

תגיות: איתמר סג"ל
איתמר סג"ל , ז' בתשרי תש"פ

46 שנה עברו מאותה מלחמה ששינתה את פניה של מדינת ישראל. הניצחון במלחמה היה מזהיר, שלא לומר ניסי, על כך איש אינו יכול לחלוק.

אמנם כ2500 הרוגים נפלו בה, מספר עצום, אך פחות בהרבה ממה שארע כאן במלחמת העצמאות. בניגוד למלחמת ששת הימים, שם הפתענו את האוייב, כאן, עקב טעות בשיקול הדעת ובעיקר פחד גלותי מ'מה יאמרו הגויים' של ראשי המודיעין, הרמטכ"ל וראש הממשלה דאז, הופתענו, ובגדול. השריון הסובייטי שחדר את שערי סיני ורמת הגולן לא הותיר לכאורה כל סיכוי.

המעוזים נפלו כולם, קו מוצבי הגולן נפרץ אף הוא והסורים הגיעו כבר למחנה נפח. ובכל זאת, מתוך גבורה עצומה, תחכום, עקשנות והמון המון מסירות נפש, עשה צה"ל את הבלתי אפשרי. הניס את האוייב  המצרי אל מעבר לתעלה, חצה אותה וכבש את צידה השני, דחק את הסורים לכיוון קוניטרה והרחיב את שטח הרמה. אם לכך לא ייקרא ניצחון גדול, איני יודע ניצחון מהו.

ניצחנו בקרב ההוא, אין ספק, אך הפסדנו במלחמה. משהו קרה באותו היום. ימי התסכול מההנהגה ואוירת תוצאות המלחמה היו קרקע פורייה לערמה של סוכני דיכאון בתקשורת, בספרות ובקרב מובילי דעת הקהל. הם שכנעו את עם ישראל שהפסדנו, שאין עוד סיכוי, שהחלום אבד. וכך, חלום הארץ המובטחת נמוג לו ובמקומו באה הבטחת היונה, עלה הזית, השלום והפריחות.

אז, במוצאי המלחמה הזו, ניצחו הילדים של 73 את זקני מלחמת העצמאות, ניצחו היונים את הניצים. בן גוריון מת שבועות מספר לאחר המלחמה והשמאל הישראלי ותלמידיו של הזקן ממפא"י שכחו במהרה את תורת רבם שאסר בימי מלחמת העצמאות על כל נטישה שהיא של נקודת התיישבות, למרות חוסר הסיכוי לכאורה בהחזקת הנקודות בנגב, בגוש עציון ובאצבע הגליל. לולא התעקש הזקן, או אז הנגב, עמק הירדן, ואולי אפילו צפת היו כיום ערים ערביות לתפארת מדינת פלסטין.

כשאבדה האמונה בצדקת הדרך, כשכבתה האש של ימי קום המדינה, החלוציות וייבוש הביצות, האמיר פלאים מחירו של הדם. 6000 הרוגים איבדנו במלחמת העצמאות, מאות נוספים נפלו במלחמת ההתשה, במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. כל עוד היה למה ומדוע, כל עוד היתה אמונה וחלום, ממילא היה כאב, אך קיבלנו אותו באהבה, מגש הכסף קראו להם. משאבדה האמונה, השתלטה הפסימיות, התבוסתנות והתחדשה לה אופנה של משקפיים שחורות במיוחד.

כיום, בחלק של השמאל הישראלי, המצב חמור אף יותר. ותחושת הפסימיות והתבוסתנות הפכה לשנאה עצמית של ממש. המשקפיים השחורות היו למסך שחור משחור, ללא כל קרן אור.

באחד השיאים העצובים של התופעה, סגן הרמטכ"ל במדינת ישראל רואה סביבו, לא פחות, את גרמניה הנאצית. בעיניו ובעיני מפלגתו דין פעילותם של חיילי צה"ל בשטחי מולדת אבותינו כדין פלישתו של הוורמאכט לאוסטריה וצ'כסלובקיה. הדמוקרטיה הישראלית, זו שמכילה בקרבה חברי כנסת שמהללים חרם על מדינת ישראל, דומה בעיניו לממשלת ווייאמר שהמליכה על עצמה את היטלר.

אין טעם להוכיח את האלוף גולן. גם אין טעם לדרוש התנצלות. הוא אמר דבריו הלוך וחזור, ושב על קיאו. כך הוא חושב ומאמין, ואיני רואה דרך כעת לנקות את זגוגיות משקפיו האטומות. המשימה היא בעיקר עלינו.

ראשית יש לבצע תחקיר וחשבון נפש איך אדם כזה הגיע למקום הרם של משרת סגן הרמטכ"ל, ואיך מונעים מדבר כזה לקרות פעם נוספת. ובעיקר, אל מול דברי הבלע על חיילי צה"ל, על מדינת ישראל ועל ארץ ישראל, עלינו להרכיב משקפיים אחרות. להרים עוד יותר על נס את אהבת הארץ, האמונה, ההתיישבות, האופטימיות, הטוב והאור.