חיים בסרט

"דור הרשתות החברתיות" נותן לכל אחד ואחת מאיתנו את המצלמה ואת היכולת להראות סיפור.

אסף פאסי , ו' בחשון תש"פ

דעות אסף פאסי
אסף פאסי
צילום: אודי זיטיאת

מי מכם שראה לאחרונה סרט, יודע שבכל אחד כזה, ע"פ החלטת הבמאי, נתפוס פוזיציה.

גיבור הסרט יכול להיות המסכן והחלש, הוא יכול להיות ראש ממשלה או מנהיג גדול, הוא יכול אפילו להיות רוצח. תלוי בזווית המצלמה ובזווית ההסתכלות. המציאות, הופכת להיות אט אט סרט. וזה סרט רע מאוד.

במאמר הקודם שכתבתי ("מגדל בבל מודרני") הנחתי יסודות המדברים על הצורך בשינוי עמוק בשל "דור הרשתות החברתיות" בו אנו נמצאים. פירטתי את האתגרים שמביאה תקשורת המונים לפתחנו בכל קבלת החלטות ובכל דבר בחיים, הדגשתי כי בהתנגשות מול הנהגה הדבר גורם לבלגן עולמי ולנפילת משטרים ברמה בינלאומית.

הדבר עמוק ורחב בהרבה. כאשר אנו מסתכלים בעיני פרט על העולם ומתמקדים במצוקה אישית הלב נמס. לראות אדם שנפגע כתוצאה מכלל דורסני זה דבר קשה מאוד. אדם שביתו נחרב בשביל לסלול כביש, אדם שתרופתו הוצאה מסל התרופות ואין לו דרך לממן אותה, ילד של מסתנן שמגורש מהארץ בה נולד, עובד שלא קיבל את כלל זכויותיו, אפילו ילד מסכן וחף מפשע שנהרג במלחמה בזירת האויב. כאשר המצלמה מתמקדת בעיני הפרט, הרגש האנושי שלנו תופס פוזיציה.

הבעיתיות העצומה של המצב הזה עלולה להפיל את הכלל. מול האדם שביתו נחרב עומדים מאות אלפים שחייהם השתפרו, מול הבודדים שתרופתם הוצאה מסל התרופות נמצאת קבוצה אחרת שפתאום נכנסה לסל זה, מול הילד המסתנן שהוריו נהגו שלא כחוק נמצא ערך של מדינה יהודית ודמוקרטית, הבית היחיד של היהודים בעולם המנסה לשמור על צביונו.

מול נהג הקטר השובת הנלחם על מקום עבודתו מצויים מאות אלפי נוסעים הנלחמים על מקום עבודתם. מול הילד שנהרג במלחמה מצויים רוצחים שהשתמשו בו כמגן אנושי ומנסים להרוג אוכלוסיה חפה מפשע.

התמקדות המצלמה בפרט מוחקת את הכלל. וכאשר הכלל נמחק המוני פרטים סובלים סבל נוראי.

כך, בדרום ת"א מתרחשת מלחמה יום יומית, יהודים נדקרים, אזור שלם הפך לפני שנים להיות מדינת פשע באמצע ת"א - והמצלמה המתמקדת בילד המגורש רואה רק אותו. והורגת את כל השאר.

כך ב"עוטף עזה" חיים אנשים צעירים שמכירים רק מציאות של פחד. הם נולדו למציאות הזו וחלקם כבר ילדו אליה את ילדיהם. המצלמה המתמקדת בבית ההרוס בעזה ורואה בו את הרס מכונת המלחמה הישראלית, הורגת את האפשרות לפתרון והורגת את הנורמליות בעוטף. היא נותנת כח למחבלים להמשיך ולחבל. בשם הפוזיציה של המצלמה. כך בכל החלטה ממשלתית, מתמקדים ביחידים שנפגעים, ומפילים החלטות שמטרתם לשפר ולעיתים להציל את הכלל.

"דור הרשתות החברתיות" נותן לכל אחד ואחת מאיתנו את המצלמה ואת היכולת להראות סיפור. אם לא נלמד את כל הסיפור, אם לא נבין שיש כלל מעל הפרט ושיש מציאות רחבה יותר יימחק הכלל.

מי שאמור לעשות זאת הם המנהיגים שלנו והתקשורת. הם יכולים להיות הבקר לכך שהדברים ישתנו. תקשורת המביאה את כל הסיפור הפכה להיות משאלת לב הזויה, אבל היא לחלוטין אפשרית. בדיוק כמו שאפשר להראות מציאות מפוזיציה אפשר להחזיר עולם לשפיות. להראות תמונה מלאה. לספר סיפור שלם.

מנהיגים המתייחסים בצורה פרופרציונאלית לביקורת הפכו להיות לא רלוונטיים, אבל אם יהיו רבים כאלה נוכל לחזור לשפיות. לדעת להבדיל בין הקשבה לבין חוסר הנהגה. 

ובסוף, כמו תמיד, מדובר בחינוך. חינוך בגן ובבתי הספר על צריכה נכונה של התקשורת. על הבנת הסיפור הגדול והסיפור הקטן. על תזכורת תמידית שהעולם שלנו נברא כעולם כולל, בבראשית, באדם וחוה ובאנושות עצומה ולא בסיפור הפרטי שלנו כאומה ובוודאי לא כפרטים.

אם נצליח למקד את המצלמה ואת העניין בסיפור הגדול, השמים הם הגבול. זה לחלוטין אפשרי וריאלי. ובידיים שלנו.