המוזה של המשורר דב פרנקל ז"ל
המוזה של המשורר דב פרנקל ז"ל

"כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". את הביטוי המוכר הזה הפך בזמנו נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק - כשאמר: "מי שטוען שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות, טועה". זה היה לפני 13 שנה, כאשר השופט ברק התייחס למאבק בטרור.

לדבריו, "כל יציאה לקרב נגד טרור או אויב אחר, תיעשה בהתאם לחוקים ולכללים הקיימים. החוק דורש מוזה - אפילו יותר בדחיפות ובנחישות כאשר התותחים רועמים... זה ביטוי להבדל בין דמוקרטיה המגינה על עצמה, לבין תוקפנות של טרוריסטים נגדה". 

אפשר לקבל או לא לקבל את דברי הנשיא בדימוס ברק על מה שכינה: מוזה -  אך אי-אפשר לומר שישראל לא נהגה בשבוע שעבר, לשיטתו, על פי חוק, באיפוק, כמדינת תרבות, מול משגרי טילים של רצח ומילים של הסתה. הם גם שיתקו לזמן מה את המוזות בישראל, ואלה לא המוזות שאליהן כיוון אהרון ברק. האמת היא שהמוזות אצלנו אינן שותקות אף פעם, בשום מצב. המוזות – השירים, לא החוקים – מלוות את הלוחמים בעת קרב, בוודאי בימים של פרעות ודמים.

ולראייה שהמוזות לא שתקו ואינן שותקות – ערב זה, בלב ירושלים, שבו אנו משיקים את ספרו המונומנטלי של חברנו היקר, הבית"רי גרשון סתיו, על המשורר הבית"רי הנשכח, דב פרנקל-רונאל ז"ל. ערב של מוזה אמיתית, בית"רית, שכולה זמר ומורשת לאומיים. וממש בשעה זו המוזה שורה גם במקום אחר בירושלים, באוניברסיטה העברית, שם נמצא בעיצומו סמינר מיוחד בן ארבעה ימים, על שירת משוררנו הלאומי, אורי צבי גרינברג ז"ל, בהשתתפות טובי החוקרים, שמרצים על שירת אצ"ג, ומנתחים אותה מכל היבטיה. אורי צבי גרינברג שכתב כי "השיר והסיף – לא זה בלי זה!", אמירה, שכה יאה ככותרת לערב זה.

מלבדם של אצ"ג ופרנקל, יש למחנה הלאומי עוד ועוד משוררים, שכתבו שירי התעלות וגבורה. אזכיר כמה שמות: יעקב כהן – מחבר שיר הבריונים הנפלא,  זלמן שניאור, שאול טשרניחובסקי, שלמה סקולסקי עם שיר ראש פינה המרטיט שלו, וכמובן יאיר הלא הוא אברהם שטרן מחולל לח"י, משורר "חיילים אלמונים". וגם המשורר החי עימנו עד 120, זקן חברי האצ"ל - יעקב סיקא אהרוני, שגם בגילו המופלג ממשיך לזכות אותנו בשירתו. נשלח לו מכאן ברכת חזק ואמץ!  וישנם עוד משוררים נשכחים, שנזכרים בספר שלפנינו: מיכאל אשבל, טוביה ויטקובסקי, צבי אבן-זהב, ישראל יברוביץ', יחזקאל פולרביץ, אברהם סלמן, דוד ניב – שגם ערך את הלקט "עלי בריקדות – משירי העוז והמרי", ורבים אחרים. 

כולם היו ספרא וסייפא. לוחמים ומשוררי חירות. אכן, היו לתנועת ז'בוטינסקי פזמונאים ומשוררים דגולים, כמו גם סופרים ופובליציסטים מהוללים. שירתם היתה - כנאמר באחד מאותם שירוני בית"ר המוכרים – "אחד האמצעים החינוכיים החשובים והמעולים ביותר, המחדיר הכרה ונכונות, הפעיל, המלהיב והממריץ!" ואם תרצו: המוזה שליוותה את דור התקומה, ברוחו של ראש בית"ר.

מפרי עטם יצאו פסוקי שירה ומרי מוכרים ושגורים, שירים שליוו את הלוחמים והפיחו בהם רוח הקרבה, כמו: "אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד" של שלמה סקולסקי, או: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן", ויאיר שכתב: "כולנו גוייסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות", ויעקב כהן: "בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום", ו"עלי בריקדות, עלי בריקדות ניפגש", של מיכאל אשבל, ודוד ניב ששורר: "הם לא ישברו אותנו – אנו גם לא נכוף הגב", ודוגמה אחת אופטימית מדב פרנקל: "ליל ירח, נח כל זרד – דומייה. בית"רי על המשמרת – שומר-יה"...

איזו נוסטאלגיה מעוררים השירים הללו, איזה פרצי געגועים לימים אחרים של אידיאליזם צרוף, אמונה בלתי מעורערת בזכותנו, דבקות והקרבה במשימות הנועזות למען חרות העם, למען ארץ-ישראל.

שירי בית"ר והמחתרות יצאו ברבות השנים בחוברות, בשירונים – אבל הערב אנחנו משיקים אנציקלופדיה שכולה שירה לאומית. ממש כך! אנציקלופדיה של הזמר העברי-בית"רי, סביב דמותו של משורר בית"רי מן הבולטים והפוריים ביותר - דב פרנקל-רונאל. שירים כשיריו כבר אין כותבים היום. זוהי שירה מגוייסת, מלהיבה, לאומית. שירה לזמנה, שהיא חלק מהמורשת התרבותית המובהקת של בית"ר והנוער הבית"רי לדורותיו.

מסתבר כיום, שישנם מאות שירי בית"ר, האצ"ל ולח"י, רבים טרם אותרו, עשרות מהם אותרו על-ידי גרשון סתיו – אך הבולט והחשוב בשירי בית"ר הוא, כמובן, המנון בית"ר והאצ"ל של זאב ז'בוטינסקי. את הלחן לשיר ביתר חיבר דב פרנקל, ודומני שאין מי – בוודאי באולם הזה – שאינו מכיר לא את המלים ולא את המנגינה. 

שיר שהוא פאר יצירתו של ז'בוטינסקי! שיר שחובר ב-1932 ונהפך להימנון תנועת בית"ר כעבור שש שנים, ב-1938. דווקא בשיר זה נכללה מילה, שנהגתה והושרה באופן שגוי. גאון שלא הייתה אלא שיבוש של גאיון. לכך מקדיש גרשון סתיו לא רק את כותרת ספרו, אלא שהוא עורך ניתוח שלם וארוך, מרתק ומשכנע מאין כמוהו. בין השאר הוא מסתמך על דב פרנקל עצמו, הלוחם למען השפה העברית, שיצא נגד השיבוש שהשתגר, וקרא שוב ושוב – לשרשו, ולחזור למילה הנכונה: גאיון.

בהקשר זה אי אפשר בלי לצטט מדברי ז'בוטינסקי עצמו, ממכתבו לבית"רי הראשון אהרון צבי פרופס מ-1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה - לאמור:  "פי שבע מעברנו חשוב העתיד והתפקיד הבית"רי לקראתו. בשנים הבאות – או ייהרס העולם או יתחדש. אם סופו ליהרס, נאבד נא גם אנו, העברים, על שדה הדמים בשורת מגיני החירות והצדק. ואם יתחדש העולם, אל יקום לתחייה בלעדינו. וז'בוטינסקי מוסיף: "מכל התעודות שבגללן נוצרה בית"ר, אין נכבדה מזו: להפוך את עם ישראל מעדר עבדים מוכים, לגוי יודע קשת,  'גאיון ונדיב ואכזר'. בית"ר נולדה לפני חמש עשרה שנים למען תהווה, ביום בגרותה, את הצבא העברי הכובש את מדינת ישראל". 

שימו לב: ז'בוטינסקי מדגיש – גאיון, והוא הראשון שמשתמש בצמד המלים: מדינת ישראל!  צמד מלים שמופיע גם על לוחות הברזל של קרן תל חי, בחתימתו, בשנות השלושים של המאה הקודמת!

בחודש שעברה סיירה משלחת של מכון ז'בוטינסקי "בעקבות ז'בוטינסקי ברוסיה". בארבע אוניברסיטאות רוסיות התקיימו סמינרים רעיוניים על המנהיג הציוני-רביזיוניסטי והסופר הרוסי, כאשר חלק מההרצאות ניתנו על-ידי חוקרים מקומיים. בדברינו לפני קהל הסטודנטים הרוסי חיברנו בין מורשת ז'בוטינסקי לבעיות ההווה, בין הסופר ז'בוטינסקי לבין המנהיג הציוני ז'בוטינסקי. דומני, שבעזרת דמותו ומשנתו שאותה שטחנו בפני שומעינו, תרמנו קצת לחימום יחסי ישראל-רוסיה.

התרגשות מיוחדת הייתה לנו באוניברסיטת דמידוב בעיר ירוסלבל, 650 ק"מ ממוסקבה, אוניברסיטה שנוסדה ב-1803, ואשר בה קיבל ז'בוטינסקי את ההסמכה שלו למשפטים בשנת 1912. גם כאן נערך סמינר מרתק, כאשר התרגשות מיוחדת עוררו שתי סטודנטיות צעירות. הן ניתחו את תרגומו של ז'בוטינסקי לשירו של אדגר אלן פו, "העורב", לעברית ולרוסית, ואף קראו אותו כמו היו שתי שחקניות.

הנה עד לגדות הוולגה הגיעה בשורתו ושירתו של ז'בוטינסקי – שירים שחלקם כידוע היו הימנונות, חלקם שירי חול, וגם תרגומים מופלאים שלו לעברית ולרוסית של מיטב השירה העולמית. ואגב, היום 18 בנובמבר, לפני 90 שנה בדיוק, נכתב שירו של ז'בוטינסקי "שמאל הירדן", ובו בין השאר שתי השורות, כמעט אלמותיות: "שם ירווה לו משפע ואושר – בן ערב, בן נצרת ובני". כמובן – משתי גדות ירדני. כמה המלים הללו אקטואליות וחשובות, בוודאי באקלים הפוליטי העכשווי.

לעונג הוא לי לברך את חברי, מזה כיובל שנים, את הבית"רי הנאמן גרשון סתיו, על מפעל מחקרי-תיעודי-ציוני-ספרותי גדול זה, ספרו המופלא על המשורר והמלחין דב פרנקל-רונאל ז"ל, שהטביע את חותמו בשירת בית"ר. גרשון לקח על עצמו משימה מחקרית כבירה – עשה ימים כלילות בארכיון של מכון ז'בוטינסקי – המוזה עמדה לצידו, והוא עמד במשימתו בשקידה רבה, בהצלחה כבירה. התוצאה הרי היא לפניכם! מהספר בוקעת שירתו של דב פרנקל זכרו לברכה, ושירת בית"ר בכללותה. 

מאז שאני מכיר את גרשון, הזמר הבית"רי מתנגן בנשמתו, אהבתו לה אין דומה לה. והנה הוא זיכה אותנו במחקר מרתק, משובב לב, שמעורר את כל הנימים הבית"ריים שלנו, וזאת לאחר שהעניק לנו לפני כמה שנים את אסופת שירי בית"ר והמחתרות, בארבעה תקליטורים מתנגנים, שאותם ערך יחד עם נחצ'ה היימן ז"ל. גרשון העלה מתהום הנשייה מיכמנים בלתי ידועים של הזמר הבית"רי בכלל, ושל שירת דב פרנקל בפרט.  על כך, כל הגופים השותפים להפקת הספר החשוב שלו - תנועת בית"ר, מרכז מורשת מנחם בגין ומכון ז'בוטינסקי בישראל – מוקירים לו תודה מכל הלב. 

כל מי שיטול את ספרו החדש, לא יוכל להניחו מידו – עד כדי כך הוא יפה, מעניין, מחדש ומרומם-לב. כאשר מעלעלים בין דפיו וקוראים את הטקסט המלווה בשירים, מהם מוכרים, מהם נשכחים, ממש עולה חשק לפצוח בשיר זה או אחר משיריו המולחנים של דב פרנקל. ספר שחייב להימצא בכל ספרייה ובכל בית לאומי.