על פחדים, מיסטיקה וקורונה

ימים אלו, של התפרצות נגיף הקורונה, הם שעתם היפה של הפחדים ושל בת דודם – המיסטיקה.

הרב חגי לונדין , י"ט באדר תש"פ

ימים אלו, של התפרצות נגיף הקורונה, הם שעתם היפה של הפחדים ושל בת דודם – המיסטיקה. מידי כמה שנים החברה הכללית, וכל אדם פרטי בתורו, ניצבים בפני סכנה: אסון טבע, מפולת כלכלית, מלחמה, מחלה לא ידועה; צורת ההתמודדות עם הפחד היא נגזרת ישירה של העולם הרוחני שמצוי בלבבות.

התלמוד הבבלי במסכת שבת מספר כי לפני שנים רבות – בזמן גזירות הרומאים או היוונים – נמלטו יהודים למערה וקבעו לעצמם כלל: "הנכנס יכנס והיוצא אל יצא", וזאת מן החשש שמא היוצא מן המערה יחשוף את מיקומם; ואז, מספרת הגמרא, באחת השבתות "נהפך סנדלו של אחד מהם" – אחד מן הנכנסים למערה נעל את סנדלו באופן הפוך, כך שלמרות שנכנס למערה הותיר אחריו עקבות יציאה.

בשלב זה או אחר הביט מאן-דהו על מפתן המערה והבחין בין שלל עקבות הכניסה גם עקבות שנדמו כאמור כעקבות יציאה; מיד הגיעו היהודים למסקנה ש"אחד מהם יצא, ראוהו אויבים, ועכשיו באים עליהם" – מן הסתם יצא אחד מאיתנו מן המערה, חשף אותנו, וכעת האויבים באים לכיווננו; ומה התרחש אז? "דחקו זה בזה והרגו זה בזה יותר משהרגו בהם האויבים" – התרחשה היסטריה, ובמהומה שנוצרה דרכו הנמלטים אחד על גבי השני בסנדליהם, מה שגרם לסוג של טבח.

היהודים במערה פחדו, את זה אנו מבינים היטיב, פחד שהביא אותם לאובדנות; אולם מהיכן מגיע הפחד?
פחד מקורו בדמיון; פחד הוא מאורע לא-טוב מבחינתנו שלא התרחש עדיין בפועל – ויתכן גם שלא יתרחש לעולם – אולם הוא מצטייר בדמיוננו באופן כה מוחשי עד שהוא מורגש אצלנו בתחושה איומה שאנו מכנים אותה בשם 'פחד'.

מהו דמיון? אנו קולטים נתונים מחמשת החושים שלנו – שמיעה, ראייה, מישוש, ריח וטעם – אולם הנתונים מגיעים מכל חוש בנפרד. הדמיון לוקח את הנתונים הללו ומרכיב מהם בראשנו תמונה תלת-ממדית המכונה 'המחשה'; אני ממחיש 'דמות' בעולם הממשי (ומכאן המילה 'דמיון'). חז"ל מכנים את הדמיון בשם 'נעל' (או 'סנדל' בהקשר שלנו). כשם שכף רגלנו לא תוכל להיות מוצגת על פני הקרקע ללא נעל שמאפשרת לה לצעוד על אבנים וקוצים; כך – על מנת להציב את כף רגלנו הרוחנית במציאות – אנו מחויבים להשתמש בהמחשה דמיונית.

היכולת להשתחרר מן התמונה הדמיונית ולגעת במהות של הדבר – זוהי ההשתחררות מכבלי החומר הגס. מכיוון שדמיון נמשל כאמור לנעל, יובנו הפסוקים המתארים את משה רבנו עומד לפני הסנה הבוער ושומע את קול אלוהים דובר אליו: "של נעליך מעל רגליך כי המקום עליו אתה עומד אדמת קודש הוא" – בכדי לגעת בקדושה, במהות של הדבר, יש להשתחרר מהתפיסות המגושמות של הדמיון.

מה עושים עם ילד שמפחד לישון בחדרו החשוך? אפשרות ראשונה היא להדליק בחדר מנורת תקע. אור קטן דוחה הרבה מן החושך. בעת בה ישנו אור בחדר – האפלה מסתלקת ועמה הדמיון והפחדים. השכל נכנס לתמונה: 'אתה רואה? זוהי לא מפלצת, זהו כיסא שיש עליו מעיל". אין מפלצות; אין שדים ורוחות; יש רק טוב בעולם; יש הגיון ותבונה.

אפשרות שניה היא שאבא או אמא מחזיקים את היד של הילד לפני השינה, וקוראים עמו קריאת שמע על המיטה. הילד חש שבתוך העולם הכאוטי סביבו יש נקודת יציבות; הוא אף פעם לא לבד. זהו שיעור האמונה הראשון שהילדים מקבלים בחיים – מישהו הולך תמיד אתכם; במילים אחרות: יש אלוהים!

נחזור לסיפור בתלמוד: מדובר בזמן 'גזירה'; תקופה אפילה שבה שולטים הפחדים, ואזי, ברגע בו מזהים עקבות יציאה מן המערה – מיד צצה החלטה ודאית של 'אחד מאיתנו יצא'! מדוע? אולי מישהו מהנוכחים נועל סנדל הפוך? כאמור אנשים בעלי דמיון מוגזם לא מסוגלים לרסן עצמם ולכן ממשיכים בתגובת השרשרת: 'ראוהו אויבים'! ברור שהאויבים חשפו את המיקום שלנו; נאמר שהאויבים אכן זיהו אותנו, האם ברור שהם מגיעים אלינו? לאנשי המערה התשובה ברורה: 'עכשיו באים עליהם'! האסון מגיע, המדינה מתמוטטת, העולם נחרב.

גם אם זרמנו עם הפנטזיה המבוהלת והשתכנענו שהאסון מתקרב, כיצד נערכים לקראתו? ההיגיון אומר להימלט מהמערה בנסיגה מסודרת; אולם אחד המאפיינים של דמיון גס הוא גם תגובה לא נכונה – "דחקו זה בזה והרגו זה בזה יותר משהרגו בהם האויבים"; הסנדל – הדמיון הפרוע – הוא הגורם בסופו של דבר לטרגדיה.

שליטה על הדמיונות והפחדים הם מרכיב מהותי בהתפתחות הרוחנית.

אנו ניצבים כעת בפני נגיף הקורונה, זמן רגיש לבעלי דמיונות מסונדלים. ראשית חשוב לא לברוח למחוזות המיסטיקה ולחפש סיבות דמיונות לסיבת ההתפרצות (קורונה בגימטריה 'גוג ומגוג בקץ הימים' וכדומה); שנית, לא להפריז בסכנה (העולם הולך להיכחד); שלישית, להיערך באופן רציונאלי מול הסכנה.

לעת עתה, מעבר לשמיעה להנחיות של משרד הבריאות אין לרובנו מה לעשות, ולכן הדבר הטוב ביותר הוא להמשיך לעסוק במה שמועיל לחיינו ולא לבזבז את זמננו בשמועות חסרות בסיס שרק מעמיקות את הפחדים. ולפני הכל, ואחרי הכל – תפילה! מפני שביסוד הגישה הזו עומדת האמונה באלוהים; השכל הבהיר שמנצח את כל הדמיונות והפחדים.

סוף העולם לא יבוא עכשיו, ולא יבוא אף פעם – כי האמונה מלמדת אותנו שהעולם הזה הוא טוב, ואלוהים נותן לבני האדם את השכל, היכולת והאומץ לעמוד בפני אתגרים. גם בטרגדיות עולמיות כדוגמת מגפת הדבר בימי הבינים או השפעת הספרדית לפני כמאה שנה – האנושות שרדה; ויתרה מזאת, הלכה ושגשגה ביתר שאת.

העולם כיום ערוך – מדעית וחברתית – להתמודד בצורה מהירה, ובכמה שפחות נזק, עם מחלות ואסונות טבע. אנו חיים כיום בתקופה המאושרת ביותר בתולדות האנושות ועם ישראל, וילדינו ונכדינו יחיו בתקופה עוד יותר מאושרת; קוראים לזה 'גאולה'.

הקורונה תלך ותדעך בצורה זו אחרת. מדינת ישראל והעולם כולו ימשיכו לשגשג – כלכלית, ביטחונית ורוחנית; קור רוח, אופטימיות, שיקול דעת, אומץ, יציבות, אמונה – אלו המילים שיש לטפח בנפש האדם המאמין במאה ה21.

יהיה טוב! למה? כי יש אלוהים!  

פורסם בעלון עולם קטן