שילוב כוחות או שמא "עיקור" כוחות?

כן לאיחוד, אך לא מאחדים כוחות עם מי שמעקר את המאבק

יהונתן קלרמן , ה' בסיון תשס"ח

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

תגובה למאמר "זקנים עם נערים" של יוסי דניאל

מר יוסי דניאל, כותב המאמר "זקנים עם נערים", פותח את מאמרו בתיאור מצב רוחו העליז של אולמרט על אף החקירות נגדו ואחוזי האהדה אליו ברחוב הישראלי. ברשותכם, הייתי רוצה לחזור כמעט שלוש שנים לאחור. לא, אין ברשותי מקורות מידע המגוללים באוזניי את המתרחש בחוות השקמים, אך לאור מה שכן ידוע אני מעריך שכך נראו פני הדברים:


זהו אינו מאבק ב"מפגש בין הזקנים והנערים" כהגדרתו. ולא, מקורו אינו רק בלהט נעורים ובאנרגיות רבות המתועלות למקומות שונים
כותרות העיתונים שהונחו על גבי השולחן זעקו שחור על גבי אדום: "המשטרה והצבא נערכים בכוחות מתוגברים לחסום את אלפי המתנחלים ותומכיהם". "ראשי המתנחלים: נעצור את ההתנתקות בגופינו", "המתנחלים נערכים למלחמה". ואף הגדיל אחד העיתונים לעשות והגיש לקוראיו מפה המפרטת את כמות האנשים וכמות כלי הנשק הנמצאת בכל אחד מן הישובים המיועדים לפינוי. ניצב אורי בר - לב, מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ודן הראל, אלוף פיקוד דרום, גיחכו קלות. "הכל דופק כמו שעון" הסביר בר - לב לנוכחים, "ראשי המתנחלים פועלים בדיוק כפי שסוכם. כלפי חוץ הם מראים לציבור שלהם ובעיקר לבני הנוער התנגדות נחרצת ועמידה איתנה, אף בפועל הם צועדים איתנו צעד - צעד בדיוק לפי התוכנית".

"מה הם לא יעשו כדי "לא ליצור אנרכיה"" הוסיף דן הראל. "אח, מי הגאון שהגה את 'רק לא לגרום לקרע בעם'". החיוך הרב שנמרח על פני כל הנוכחים הסגיר את שביעות רצונם. שיעול קל נשמע מראש השולחן: "עמרי, תביא מים", ביקש אריאל שרון. "אני לא יודע מה עובר עלי, קצת כואב לי הראש לאחרונה", הוסיף ראש הממשלה.

נכון ציין מר יוסי דניאל כי מלחמה פנימית ומאבקי כוח בין חלקים שונים בציבור הם הדבר האחרון לו אנו זקוקים כעת, כאשר סכנות כה גדולות משחרות לפתחנו. נכונה עוד יותר קביעתו כי עלינו לאחד שורות ולשלב כוחות נגד הקמים עלינו, אך לעניות דעתי כותב המאמר טועה בתפיסתו את שורש העניין של הפולמוס הנוכחי. זהו אינו מאבק ב"מפגש בין הזקנים והנערים" כהגדרתו. ולא, מקורו אינו רק בלהט נעורים ובאנרגיות רבות המתועלות למקומות שונים. מקורו של הפולמוס הנוכחי הינו בתכונה אחרת המאפיינת בעיקר את בני הנעורים, אך לא רק אותם, והיא השאיפה לאמת. אותם אנשים אשר כיום שואפים להנהיג את הציבור במאבקים הקרבים הם אלו אותם אנשים אשר מסיבות אלו ואחרות הגיעו להסכמים כלשהם עם מתכנני ומובילי הגירוש, תוך כדי שהם משחקים עם הציבור ב"נדמה לי" של מאבק אמיתי. אלו אותם אנשים אשר כדי "לא ליצור קרע בעם" הפכו את המאבק למפגן מחאה אשר השפעתו למניעת הגירוש הייתה מינורית לחלוטין.


כל אדם שקצת מעורה בקרב "עמך" בערים ולא מכיר את עם ישראל רק דרך מסכי הטלוויזיה או מפגשים עם "אנשי רוח ואינטלקטואלים" יודע עד כמה הייתה אווילית הטענה שמניעת הגירוש תיצור קרע בעם
כל אדם שקצת מעורה בקרב "עמך" בערים ולא מכיר את עם ישראל רק דרך מסכי הטלוויזיה או מפגשים עם "אנשי רוח ואינטלקטואלים" יודע עד כמה הייתה אווילית הטענה שמניעת הגירוש תיצור קרע בעם. כאשר החיילים הגיעו לפנות את בתי הכנסת ב"נווה דקלים" הם ידעו בדיוק בפני מה הם עומדים. הם ידעו שהנוער עבר שיחות "החלשת רוח" שניתנו על ידי "מובילי המאבק". כאשר טענותיהם של החיילים: "זהו, אתה יכול ללכת. קיימת את המצווה, הראת שאתה מתנגד" לא עזרו להם. הם קראו לאחד מלובשי האפודים שעליהם נכתב באותיות קידוש לבנה "רב" או לאחד ממנהיגי המאבק כדי שיסביר עד כמה חשוב לא להקשות יותר מדי על החיילים שהרי הם רק ממלאים פקודה.

הסכמי המאחזים האחרונים שבהם שימשה מועצת יש"ע כקבלן משנה של מדינת ישראל, עוד יותר מחזקים את הנקודה המרכזית כאן. הנקודה היא שחלק מאותם אנשים אשר בנו את ההתיישבות בעשר אצבעותיהם, ומחזיקים אותה כבר שנים רבות. כל מה שעומד לנגד עיניהם זה לבנות עוד נקודת התיישבות, להעלות עוד קרוון, ולהגניב עוד מכולה. לכן לשיטתם, אם תמורת הריסת מאחז קטן של שתי חושות ומגדל מים נקבל אישור רטרואקטיבי לכמה בתים בישוב כלשהו, הרי הדבר מותר ואף רצוי. שגיאתם היא השקפתית וגם טקטית.

השקפתית - הרי מטרתנו כאן אינה בניית עוד מאחז או השתלטות על עוד כך וכך קילומטרים רבועים. מטרתנו היא לשלוט על ידי שלטון התורה בכל ארץ ישראל ולקדש שם שמיים . לפיכך מה ההבדל בין פינוי מאחזון קטנטן לפינוי ישוב גדול כעופרה או בית - אל? הרי בין כך ובין כך אנו נכנעים ללחצים נגד רצון זרים, וישנו כאן חילול כאן ה'.

טקטית - הסכמי מאחזים למיניהם רק ימיטו עלינו אסונות. הם יגרמו לשלטון להבין, כפי שהגדיר זאת מישהו לאחר הגירוש: "בסדר, כמה מתנחלים בכו והתחבקו, והצלחנו לפנות אותם".


אנו צריכים להיאבק על כל חושה וכל מכולה, מאבק דוגמת עמונה. לא הרבה זוכרים, אך לפני פינוי עמונה דובר בהרחבה על כך שהוא אמור להיות רק פתיח למהלך רחב של פינוי והרס מאחזים רבים
אנו צריכים להיאבק על כל חושה וכל מכולה, מאבק דוגמת עמונה. לא הרבה זוכרים, אך לפני פינוי עמונה דובר בהרחבה על כך שהוא אמור להיות רק פתיח למהלך רחב של פינוי והרס מאחזים רבים. והנה, הפלא ופלא, מישהו זוכר פינוי של מאחז מבוסס בתקופה שלאחר פינוי עמונה? אני לא.

כתוצאה מהמאבק העיקש בעמונה היושבים שם למעלה (או שמא הרחק למטה) הבינו כי מה שהיה בגוש קטיף ובדרך אליו לא יחזור על עצמו. הציבור (ושוב, בעיקר הנוער) הכיר את אופייה של הנהגת ה"מאבק" בגירוש ולא מוכן להתנהל שוב תחתיה.

קריאתם של רבים לאיחוד כוחות נכונה היא, אך לא מאחדים כוחות עם מי שמעקר את המאבק ומי שמנסה ליצור כאן מאבק סטרילי "תקשורתי" משהו. בו לא באמת נאבק.

עולה קריאה לכל מאן דבעי לקחת חלק במאבק לבוא ולקחת, כל אחד יפעל בדרך הנראית בעיניו. אך מי שבא לעקר את המאבק ולהפכו לעוד הצגה וחזיון שווא ומזיק למאבק על הארץ, ובעצם על התורה, שלא יציג עצמו כנאבק למען ה' ותורתו. לא נוכל לעמוד תחת הנהגה שכזו.

משברי גוש קטיף, צפון השומרון ועמונה התנערה וקמה לה הנהגה חדשה, הנהגה איתנה בעמידתה וברוחה.  נכון, שערה עדיין אינו מאפיר ואין מאחריה ארבעים שנות בניין (אם כי יש בראשה אנשים, כגון: הרב לוינגר ודניאלה וייס שהיו מראשוני ומעמודי התווך של ההתיישבות), אך בל נשכח שהיא עברה תקופה לא פשוטה ומחשלת של משברים מחד והתגברויות מאידך.

בעזרת ה' נתאחד כל אוהבי ארץ ישראל באמת ובתמים לקריאת חלוצי המחנה "מי לה' אלי".

"חזק ונתחזק בעד עמנו ערי אלקינו וה' יעשה הטוב בעיניו".