רבקה אשת חיל

רבקה אמנו נמנעה מלצער את בעלה הנשגב, יצחק.

הרב משה צוריאל , ט"ו בחשון תשס"ט

הרב משה צוריאל
הרב משה צוריאל
צילום: עצמי

יש לתמוה על רבקה אמנו שיזמה מעשה רמאות לייעץ ליעקב לגנוב את הברכות מאחיו עשיו. כלל בידינו, אם אין חז"ל מעירים ביקורת ושוללים מעשה מסוים של האבות, יש להניח שמעשה האבות היה טוב וראוי. ונשאל, כלום ראוי שאישה תרמה את בעלה?


יש לתמוה על רבקה אמנו שיזמה מעשה רמאות לייעץ ליעקב לגנוב את הברכות מאחיו עשו. כלל בידינו, אם אין חז"ל מעירים ביקורת ושוללים מעשה מסוים של האבות, יש להניח שמעשה האבות היה טוב וראוי
ענה על שאלה זאת הגאון ר' יעקב צבי מקלנברג בספרו "הכתב והקבלה" (בראשית כ"ז, ט"ז) כי יש מעשה שמצד עצמו הוא רע, אבל מצד העניין הכללי הוא נצרך ואפילו משובח. לדוגמא הריגת "מסית ומדיח", מצד התועלת הכללית גם הריגתו היא מצוה. כך בענייננו יצחק היה מוטעה מפני צביעותו של עשיו שהיה תמיד שואל בענייני הלכה "כיצד מעשרים את התבן" וכיו"ב, ויצחק כלל לא העלה על דעתו כי בנו הוא נוכל וערמומי. חז"ל מספרים כי עשיו היה "צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותן" (כמובא ברש"י בראשית כ"ו, ל"ד). יצחק לא ידע זאת, אדרבה הוא שיבח את עשיו שבהיותו בגיל ארבעים נשא אישה, כחיקוי למעשה אביו (ובאותם הדורות של אריכות ימים נחשב זה כנישואין בגיל צעיר).

יצחק היה צדיק יסוד עולם וחי תמיד במחשבות קדושות וטהורות, לכן דן את אחרים תמיד לכף זכות ולא חשב עליהם שעשו רע. אומנם ידע כי נשותיו של עשיו מקטירות לעבודה זרה (רש"י), אבל חשב כי אין עשיו אשם בזה וכאילו זה למורת רוחו גם כן. הוא גם ידע כי עשיו אינו קובע עיתים לתורה כמו יעקב "יושב אהלים", אבל חשב שהוא אדם תמים וטוב למרות שאינו עוסק בחכמה ובמושכלות (כן כתב "בית הלוי"). ראינו במשך הדורות כמה וכמה פעמים שאדם שהוא דבק בטוב ורואה תמיד הטוב שיש בעולם, מקיים אורחות חיים של "טהור עינים מראות ברע" (חבקוק א', י"ג) כפי פירושו של "שם משמואל" (אדמו"ר מסוכצ'וב, על פרשתנו, עמ' רפ"ו, ועמ' רצ"ו). נכון כי הם מכירים ונזהרים מרשע המפגין רשעותו, אבל אין הם מבחינים מי הם הצבועים המסתירים רשעות ליבם. וגם חז"ל התאוננו על בעיה כאובה זו (סוטה כ"ב, ע"ב).


רבקה אמנו, שהייתה צדיקה מופלאה, לא סיפרה לבעלה מה הם פשעיו של עשיו. גם אם לא היה בזה עוון לשון הרע שהרי לשם "תועלת" מותר לספר, אבל נמנעה מלצער את בעלה הנשגב
רבקה אמנו, שהייתה צדיקה מופלאה, לא סיפרה לבעלה מה הם פשעיו של עשיו. גם אם לא היה בזה עוון לשון הרע שהרי לשם "תועלת" מותר לספר, אבל נמנעה מלצער את בעלה הנשגב. אילו היה יודע יצחק כי בנו בכורו אינו אלא נוכל ופושע, היה נכלם ונדכא לב. לכן עשתה רבקה כל מאמץ שלא ייוודע לו. ואילו ידע יצחק את האמת, ודאי יעדיף לברך את יעקב. לכן בגניבת הברכות ובהטעייתו של יצחק עשתה רבקה בדיוק מה שבעלה יצחק היה רוצה בו, אילו רק ידע את האמת. לכן אין כאן מרמה רעה, אלא מעשה מצוה.

אין זו פעם הראשונה שרבקה שמרה על איפוק למנוע צער מבעלה עדין הנפש. כאשר היו לה כאבים מציקים בעת הריונה "ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כ"ה, כ"ב), מפרש שם רש"י בשם חז"ל כי הלכה לשאול פתרון אצל שם בן נח. הוא הודיע לה "שני גוים בבטנך וכו' ורב יעבוד צעיר". יש לתמוה מדוע לא שאלה את בעלה? כלום שם בן נח היה מקורב לה' ויודע עתידות יותר מיצחק אבינו? אלא לא רצתה לצער את בעלה כאשר תגלה לו על צער עצום של הריונה. וגם כאשר אמר לה שם בן נח שהבן הגדול יעבוד לבן הקטן (ולפי הפענוח שיתגלה אחר כך, פירושו כי עשיו יוכנע תחת יעקב) היא לא סיפרה על כך מאומה לבעלה יצחק. זאת ידענו כי אילו סיפרה לו, ודאי היה מלכתחילה מברך את יעקב ולא את עשיו. מכאן שהסתירה ממנו ידיעה זאת. ולמה? כי אם תגלה לו נבואת שם, תצטרך להסביר לו למה הלכה לשאול ואז הייתה נאלצת לגלות לו על צער הריונה, והייתה בזאת מבלבלת דעתו של יצחק. מרוב עדינות נפשו לא יוכל אחר - כך להתרכז במחשבותיו הנשגבות [וגם כאשר יעקב קנה את הבכורה מן עשו ע"י נזיד עדשים, לא ספרו זאת ליצחק כדי לא להעיב על דעתו שמפני תבשיל טעים מכר הבן הפוחז את בכורתו].

המשך