פורום גרעין ידידיה המלך!!

זה כמו להיות צמאה במדבר גדול ומישהו מביא לך מים אבל רק טיפה קטנה.

או שהוא מביא דווקא בקבוק ענק ואת שותה ושותה ושותה ולא רווה.

חסדים.

ה׳ חסיד וגומל באופן שאין לשער.

תאמינו. אתם לא יודעים כמה טוב עוד לפניכם. 

1. הוא חזר לארץ וזה עושה לי קשה אפילו שחשבתי שהתגברתי עליו. לעזאזל מה עשיתי לעצמי.

2. ראיתי את כל התמונות והסירטונים האפשריים. דברים מזעזעים. הרגשתי צורך לראות את זה. מין אובססיביות שנכנסה בי. מקווה שזה לא יגבה ממני מחיר יקר מידי. לעזאזל מה עשיתי לעצמי.

3. אני כל היום בבית. רוב הזמן במיטה. לא יודעת איך להרים את עצמי לעשייה. בכללי בתקופות בחיי שעשיתי דברים משמעותיים זה כי אמרו לי, כוונו אותי, דרשו ממני. אני לא יודעת *ליזום*.

4. גם אין לאן לצאת. אין לי חברות בעיר הזאת. אני לא יודעת לתקשר יותר מידי עם אנשים חדשים. באלי לעוף מפה. באלי מסגרת שתכריח אותי ליצור קשרים.

5. החברה הטובה שלי התחתנה, עברה לגור בחול, ובקושי עונה לטלפונים. מותר לי להתאבל?

6. החרדות של הימים הראשונים זה דבר שחשבתי אז שלא יעזוב אותי. חשבתי שלעולם לא אוכל להרדם בשקט. והנה הם עזבו. חוץ מהרעש של המטוסים ומסוק פעם ביום לא מרגישים שיש מלחמה.

7. גם היה מפחיד לראות את אבא ככה. יום ראשון שעבר היה פשוט זוועה. 

יש משהו מנחם בלדעת שנמות בסוף.

אני הולכת לכתוב ספר ׳חיים בתודעת מוות׳.

אני לא יכולה יותר. אני חייבת הסחת דעת.

(אני כל החיים על הסחות דעת. כשטוב לי זה כי יש הסחת דעת מספקת. אין דרך אחרת לחיות. אצל כולם זה ככה?)

אני צריכה מקום שבו לא צריך לדבר עם אף אחד. לא צריך לחייך סתם. מקום שאני יוכל להיות עצבנית בלי שאף אחד ינסה להבין למה. בלי שינסו לנחם.

איפושהו שאני יוכל פשוט להיות.

קשהלישאיןליבית

איכשהו כשאני פה אני יותר מתגעגעת

היה לי והיה לי והיה לי והיה לי. וזהו. נגמר לי. הסבלנות, ההכלה, הפרייאריות הזאת של לקבל הכל. נגמר. השרירי פנים שלי לא יכולים לסבול עוד חיוכים. 

אני רוצה עכשיו לקחת את הדברים שלי ולסוע. פשוט אני לא מרגישה שיש לי עוד משהו לתת להן. אני לא מרגישה שיש בי עוד משהו לתת לעצמי. הן לא מקשיבות לי אני לא מקשיבה להן אני לא מקשיבה אני לא מקשיבה כל היום מילים עוברות לי ליד האוזניים ואני שומעת אותם כמו ממתחת למים מה זה עוזר למי זה עוזר לפחות שאני יוכל לישון בשקט