הקדמה
אז סיפור הלידה הזו מתחיל בעצם בלידה הקודמת, לפני שנתיים וחצי.
לידה שנייה, טובה בסה"כ, הספקתי לקבל אפידורל כבקשתי, אבל... הוא לא השפיע. או לא השפיע מספיק. הכאב בלחיצות היה בלתי ניתן לנשיאה והעצמה שלו מלווה אותי עד היום. הצריבה ההיסטרית כאילו מישהו חותך אותי לשתיים בסכין מלובנת.
אחרי הלידה חיפשתי אשמים, הדולה שלא הייתה מספיק..., האפידורל שעבד חלקית, העובר בעל המשקל הגדול...
ו-ב"ה הגיע ההיריון הנוכחי. מס' 3. הרגשתי שאני לא מוכנה לשאת שוב כזה כאב, לא יכולה לחשוב על זה בכלל...
התחלתי לקרוא הרבה על לידות: סיפורי לידה, ספרי הכנה ללידה (ובראשם כמובן הספר המהמם לידה פעילה). הבנתי שעד היום חייתי בחוסר מודעות לאופציות שמעבר לאפידורל. או יותר נכון- לא התעניינתי וחיפשתי אותן. החברה היולדת שסביבי (משפחה, חברות) לא דיברה על אופני לידה נוספים מלבד לידה עם אפידורל, ולצערי בקורס הכנה ללידה שעברתי לפני הלידה הראשונה, האוריינטציה הייתה רפואית לגמרי (קורס של בית חולים) ולא נחשפתי מספיק לדרכי התמודדות עם צירים, למושג לידה טבעית...
קראתי המון חומר (ותודה לכל הנשים המהממות כאן בפורום שמשתפות בסיפורי לידה, זה נתן לי המון חומר למחשבה ועיבוד משל עצמי... ובמחשבה אחורה אני חושבת שהשתמשתי בלידה בטכניקות שנשים שיתפו כאן כיעילות עבורן) יצרתי קשר עם דולה מדהימה, דמות אימהית ותומכת שממש התחברתי אליה, מנוסה מאוד. דיברנו על זה שללידה הנוכחית אני באה בראש פתוח- לפי המצב כך אחליט על העזרות במשככי כאבים, כשמנגד-השקעתי מחשבה וזמן ואימון מוקדם בנשימות (היה לי מאוד לעזר בהמשך), תרגול תנוחות, והמון המון מודעות וחשיבה חיובית על הליך הלידה והכאב הכרוך בה- שהינו כאב חיובי!
*****
חזרות גנרליות
יום ראשון, שבועיים לפני התל"מ.
בשבת היה לי התקף כאבים היסטרי ברום הבטן אותו ייחסתי לעצירות. בבוקר יום ראשון דיברתי עם הדולה על התסמינים והגענו למסקנה שזה לא מדאיג ולא צריך בדיקה.
ראשון בלילה, אני לא נרדמת- קצת צירים, קצת השתוללות של השובבה... באחת בלילה מתחיל לי שוב התקף כאב אני מקווה שיעבור. הכאב לא עובר ואני מיוסרת. במקביל מתחילים צירים סדירים כל 8-10 דקות הנמשכים כדקה. הצירים נסבלים ויש ביניהם הפסקות. הכאב לא אנושי.... ורציף. מה קורה???
הדולה מגיעה באמצע הלילה אלי לבית ואנחנו מחליטים לפנות למיון- בגלל הכאב. פחות בגלל הצירים. מיון רגיל לא מסכימים לקבל אותי, מופנית למיון מילדותי... השעה 5 וחצי.
בקצרה אספר שרק אחרי 8 שעות ייסורים, צרחות ובכיות (אחת בלילה עד תשע בבוקר), צירים סדירים במוניטור (אחר כך בדקו לי גם פתיחה: 1/2 ס"מ. אני לא בלידה...) וניסיונות למשככי כאבים חלשים שלא הועילו, אני סוף סוף מקבלת פתידין במינון גבוה ומורדמת לכמה שעות...(הדולה הולכת הביתה באין מעש בינתיים).
אני מתעוררת בצהריים מבוישת כולי מהסצנות שעשיתי כשכאב לי ומתנצלת לצוות (צעקתי על האחות שהביאה לי אקמול בעירוי, שתפסיק לשים לי פטל ותיתן לי משהו יותר חזק...). הכאבים חלפו והם בעוצמה מינימלית. הצירים נפסקו לגמרי. תוצאות כל הבדיקות שנעשו לי- תקינות. ה' יודע מה היה שם.... אני הולכת הביתה. בעלי בשוק שאין לידה, ומציע שאולי אבקש זירוז... בטח! זה רק מה שחסר לי עכשיו. לא רוצה ללדת עכשיו. לא רוצה ללדת בכלל. אני לא מסוגלת לשאת כאב!
אני מתקשרת לדולה בערב להודות לה על העזרה הרפואית שנתנה (היא גם חובשת) ומתנצלת על התראת השווא ללידה. היא חמודה מאוד ואמרת לי שבסה"כ עשינו חזרות ועכשיו אנחנו יודעות איך לעבוד ביחד. האמת? נכון, באמת הגעתי ללידה ברוגע שהדולה באמת טובה לי ואני מתחברת אליה... כבר עברנו חוויה ביחד... אני אומרת לה שאני לא רוצה ללדת עכשיו. לא יכולה לשאת כאב. היא ואני מאחלות ביחד שאלד בעוד חודש, בשבוע 42, אחרי שאתאושש מהחוויה... אבל ה' רוצה אחרת!
אחר כך היא גם משתמשת בחוויה שעברנו בשביל לעזור לי בלידה... כשהייתי בשלב של צירים כואבים מאוד היא אומרת לי – "זה אותו כאב כמו שהיה לך בראשון לילה? –לא. נכון?
אז, זה היה סתם כאב מאוד לא נעים. עכשיו זה כאב טוב, כאב שמביא תינוק!" צודקת. לא היה לי מה להגיד... זה באמת עודד....
*****
הסיפור האמיתי
ימים שני שלישי ורביעי עוברים עלי בהתאוששות ומנוחה. ביום חמישי כבר חזרתי לעצמי, שאריות הכאבים חלפו לגמרי וחזרתי להיות עליזה ושמחה. יצאנו בעלי והילדים לבילוי וקניות.
בערב, למרות העייפות, אני מבשלת שבת כמעט מושלמת, רק חסר כמה דברים קטנים. והולכת לישון עייפה מאוד.
חמישי בלילה- השעה 3: אני מתעוררת לשירותים, רעבה וצמאה. מתיישבת על הספה, אוכלת ביסקוויט ושותה כוס מים. ואז ציר. אז מה? היו כבר כמה כאלה היום. כואבים כאלה בגב התחתון...
אני חוזרת למיטה- עוד ציר. לא נוח לי לשכב. אני הולכת לסלון ומתיישבת על כדור פיזיו. מתחילה לקפץ בכל ציר. בסביבות 4 אני קולטת שיש סדירות. מתחילה לתזמן- כל 8-10 דקות. טובבבבבבבבבב אולי מתחיל משהו?! ואולי לא?! האי ידיעה הורגת אותי. אולי לא שתיתי מספיק היום ולכן כל הסאגה? אני שותה ברציפות ליטר וחצי מים וממשיכה עוד לשתות... בנוסף, אני רצה לשירותים כל כמה דקות עם יציאות. זה גם סימן מבשר לידה, או שאולי זה סתם?! אני מבולבלת לגמרי...
בינתיים נוח לי לעשות סיבובי אגן על הכדור עם כל ציר שמגיע, לנשום עמוק עמוק ולנשוף בנחת (תרגול מצוין שתרגלתי לפני הלידה שבמהלך הלידה הציל אותי). העוצמה נסבלת. משעמם לי... אני חושבת לעצמי שאם מתחילה לידה אז כדאי לעשות את ...ואת... מהר מהר להספיק, אבל אני לא רוצה לעשות רעש ולהעיר את המשפחה ברחיצת כלים או ניקיון שירותים... בינתיים משוטטת במחשב ובפורום הריון ומחכה שיעבור הזמן... קופצת על הכדור או משוטטת בבית הלוך ושוב. רק לא להיות בתנוחה אחידה.
פתאום חוטפת לחץ כשקולטת מה הולך (אולי) לקרות ומתחילה לומר תהילים בדמעות. מתפללת עלי ועל העובר ועל הלידה, תוך כדי צפייה בזריחה....
6:10: בעלי קם טרוט עיניים- מה קורה? ראיתי שאת לא במיטה.... אני מוסרת לו עדכון על המצב ומנסה לא להלחיץ. בכל אופן הרגע קם... הצירים ממשיכים באותה סדירות ללא שינוי ניכר.
6:30: א-ב-א ר-ו-צ-ה ל-צ-א-ת!!!
בוקר טוב. משמרת ראשונה. בן השנתיים וחצי קם, ומיד אחריו בן הארבע... משאירה את הזירה לבעלי ובורחת לחדר להתמודד בשקט עם הצירים. תוך כדי אורזת מזוודה לשבת לילדים, ונותנת הוראות לבעלי איך להקפיא את האוכל הטעים שהכנתי (במידה ואכן נלך לבית חולים) בשבע אני מרגישה רעב והולכת לאכול צנימים. וטוב שכך, אחרת הייתי יולדת מורעבת...
8:00 אני מחליטה שהשעה מספיק מנומסת בשביל לעדכן את אבא שלי שאולי יצטרך לבוא לאסוף את הילדים, ואת הדולה- שתבשל מהר שבת, כי אולי אזעיק אותה.... מבקשת מבעלי להתקשר כי אני כבר מותשת מחוסר שינה וסיבובים ואין לי כוח לדבר עם אף אחד. מחליטה לשכב לנוח בינתיים.
באסה. תדירות הצירים פוחתת. (ועכשיו אני חושבת שאולי בעקבות מנח השכיבה???) כל 13 דקות, 15 דקות, 20 דקות, זה כנראה לא זה... סתם אזעקת שווא... אני מתנמנמת עד נרדמת בין ציר לציר וזה מצוין לאגור כוחות. מדי פעם מתעוררת לציר נוסף ומעבירה אותו בשכיבה על הצד. לא נורא כואב לי... זה נסבל. נשימות עוזרות לי להעביר אותו...
10 בבוקר: האקשן מתחיל. אני מתעוררת מהנמנום בעקבות ציר נוסף, חזק מהקודמים. אני עוברת לעמידה על 6 במיטה תוך נענועי אגן, אבל הציר עצמתי מאוד. פתאום אני מרגישה מין תזוזה בגוף, כביכול הראש שלה עובר איזושהי חוליה בגב ומתברג לו למטה , ואז פורץ לו שטף מים...
אני קופצת מהמיטה מנסה להציל את החצאית שלי מהרטיבות. זו חצאית סמרטוטי האהובה שלי ואין נוחה ממנה, חבל לי ללכלך אותה עכשיו.... תוך כדי ניסיון לריצה לשירותים אני קולטת שבעלי תפס אותו (בית קטן ושירותים אחד) אני צועקת לו בהיסטריה – "תצא! תצא!". הוא מסכן, מוברח החוצה, בינתיים הבן הגדול בא לראות למה אימא צועקת- ואני עומדת עם חצאית חצי מורמת ומנסה לרוץ תוך כדי טפטופים היסטריים על כל רצפת חדר השינה. אני נכנסת לשירותים והילד מבחוץ אומר- "אבל אני צריך יותר דחוף מאימא....!"
אני משתהה בשירותים הרבה זמן. מנסה לאפס את עצמי, ותוך כדי מעבירה הוראות לבעלי- תתקשר לאבא שלי שייקח את הילדים, תתקשר לדולה ותעדכן אותה שהייתה ירידת מים. כן, כן, מים צלולים, ממש עכשיו, יש צירים, אוי עכשיו מגיע עוד ציר....
והצירים שאחרי ירידת המים... אוהו צירים.....
כאן מתחילה ההתמודדות האמתית!
אני הולכת לחדר ונאחזת בנשימות ובקפיצות על הכדור בכל ציר שמגיע. אבל החדר צפוף, לא נוח לי. אני רוצה לעבור לסלון אבל מחכה שהילדים כבר ילכו....
הדולה מגיעה תוך רבע שעה ונכנסת אלי. הבן הקטן בעקבותיה מביט בה בעיניים חשדניות והולך אלי לחיבוק כאומר " מי מעז להיכנס ככה לאימא שלי..."
אני מספרת לה את קורות הלילה ותוך כדי עוברים עוד כמה צירים, היא מעסה לי את השכמות ומזכירה לי לנשום. היא גם מבקשת ממני לבחור מתוך מגנטים מספר אמירות שמחזקות אותי, ואני שמה לב בהמשך שהיא מקפידה לומר לי את האמירות שבחרתי...
ב"ה סבא הגיע לקחת את הבנים. אני בחדר ולא רוצה לצאת אליהם. אין לי כוח... כשהם הולכים אני עוברת לסלון- טוב לי, יש פה מרחב.... מקום לקפוץ. בעלי יושב בצד מנסה לומר תהילים או ללמוד-אין לי מושג. וטוב לי שהוא נמצא בשטח אבל נותן לי מרחב בטוח...
עם כל ציר הדולה מזכירה לי: "לנשום עמוק, זה מביא חמצן לתינוק, זה טוב לו ולך"- במבטא החזק שלה ובקול העדין והאימהי. זה מאוד עוזר לי. גם המסז', הרפלקסולוגיה בכף היד, והריחות הארומטיים שהיא מציאה לי עוזרים לי ומקלים עלי. הדולה מציעה לי מס' תנוחות- אני מנסה עמידה על 6 בתמיכת הכדור פיזיו, תוך כדי שהיא מעסה לי את הגב התחתון- אך מגלה שזה מגביר לי את עוצמת הכאב, גם השענות ודחיפה על משקוף הדלת באופן עצמאי לא מצאו חן בעיני. אחרי ציר אחד כזה לבד אני מסבירה לה שאני צריכה היא תהיה איתי בכל ציר! שאני לא אהיה לבד! זה חשוב לי!
אני מבינה שהכי טוב לי זה עמידה תוך השענות על הקיר וסיבובי אגן, או קפיצה על הכדור פיזיו תוך השמעת קול נמוך- כמו רוח מייבבת עולה ויורדת. אני מתרכזת בזה ובנשימות- סופרת שאיפה עד 4 בקצב מהיר, ונשיפה- בין 8-10 בקצב מהיר. הדולה מזכירה לי כל הזמן כמה טוב אני עושה ואיך אני מקדמת את עצמי ואת הלידה, אבל כבר קשה לי. כואב לי.
באיזשהו שלב אני מתחילה לבכות. היא אומרת לי שזה טוב לשחרר, אבל אני בוכה עוד- כמה אני אוכל עוד לשאת את זה?! כבר כואב לי כ"כ, אני מפחדת.... אולי אני כבר לא יכולה יותר וכן כדאי שאקח אפידורל?! די, קשה לי.... אני מפחדת. מפחדת!
בעלי ניגש אלי ואומר לי שהוא איתי. זה עוזר אבל לא נותן לי בטחון מוחלט.
עובר עוד ציר שתיים, כבר 11:20, והדולה אומרת- אולי אם את רוצה נלך לבית חולים? שתהיה לך האפשרות להחליט מה שאת רוצה... שתהיה לך הבחירה. אני מסכימה, וניכר שהוקל על בעלי. הוא כבר משעה 10- מאז ירידת המים לא מבין למה אנחנו לא רצים מיד בית חולים. לכי תסבירי לו מה זה להמתין לאפידורל כשאת מחוברת למוניטור בלי לזוז...
אז מזמינים מונית. בשנייה האחרונה הדולה אומרת לבעלי שיביא מגבת- מה שבטוח בטוח. שלא נלכלך את המונית... אז אנחנו יוצאים מצוידים מהבית- וכמו בלידה קודמת- המנקה שהוא ידיד טוב שלנו, בדיוק שוטף את הקומה שלנו ממש מאחורי הדלת.... ממש דז'ה וו... לפחות הוא טקטי ולא אומר מילה...
אני יוצאת לחניה- ציר בדיוק ליד המונית. אני רוכנת על מכסה תא המטען ומנסה להתרכז בנשימות. הציר כואב, והריח של הדלק מבחיל אותי... לנשום עמוק... דלק???? טוב, עבר ב"ה....
הנסיעה לא הייתה חביבה במיוחד. הנהג דווקא כן. הדליק את המזגן בעוצמה גבוהה לפקודתי (חסרת האדיבות..), נסע מהר וצפר בכל הזדמנות בשביל לעקוף... עברו 3 צירים מייסרים בישיבה לא נוחה. בכל אחד מהם נשמתי לפי הספר- אבל הייתי חייבת גם לצרוח פעם אחת, ודי. באמצע הנסיעה התחלתי לרעוד בכל הגוף... הרגשתי שממש משהו מתקדם הלאה.
לקראת 12:00 יורדים מהמונית- ציר ארווווווווך בכניסה לבית חולים. אני נשענת על עמוד מזדמן תוך סיבובי אגן, הדולה תומכת בי מאחור ומעסה, ובעלי הולך להביא כיסא גלגלים- הוא מנסה לשאול אותי אם צריך אבל אני לא מסוגלת להגיב. אני מתיישבת בתודה ומציינת בקול שזה היה ארוך מאודדדדדדד. כל גופי עדיין רועד והוא מסיע אותי בזהירות כאילו אני חפץ שביר. אני נותנת לו את הפקודה ללכת מהר- והוא מאט עוד יותר. כנראה לא שמע... אז אני אומרת בקול- "רוץ!"
מתחיל מרוץ מוזר במסדרונות – הוא מסיע אותי מכונסת ומכווצת בכיסא בעצימת עיניים, ממתינה לציר הבא, הדולה מדדה אחריו עם תיק גב ומזוודה (ה' יודע מה היא הכניסה שמה, דווקא התעניינתי והיא התחילה לספר שהביאה דופלר ועוד כמה דברים, כבר לא הקשבתי איזה ציוד בדיוק- בגלל ציר...).
עוד ציר במעלית. כואב לי בכיסא. אני נושמת עמוק, ומתאפקת לא לצעוק. לא נעים לי. נכנסים לקבלה- מסנדלים את בעלי למלא פרטים לפתיחת תיק, והדולה מכניסה אותי עם כיסא הגלגלים תוך ציון בקצרה של מצבי. מזווית העין אני רואה שורת זוגות ממתינים בתור- אבל כל כך כאובה שזה לא מעניין אותי. האחות שואלת את אני יכולה להמתין 2 דקות, ואינני יכולה לדבר- רק מסמנת לה עם היד "לא". "איזה לידה זו?" אני מרימה יד עם 3 אצבעות פתוחות. מריצים אותי למיטה במיון יולדות. ב"ה לא היה ציר במעבר בין הכיסא למיטה, כמובן שהצמידו לי מוניטור, והתחלתי לענות לתשאול הסטנדרטי- מס' לידה, משקלים קודמים- אבל אז הגיע עוד ציר. ושוב- אני נאחזת בנשימות!!! זה מה שנותן לי יכולת לעבור את הגל הזה. לא לחשוב על הגל הבא. רק לנשום.... תוך כדי ציר אני מאשרת עם הראש את בקשת האחות לבדיקת פתיחה.
האחות מכריזה- 5.
אני בשוק.
רק???????
זה ייקח עוד שעות... אני לא יכולה יותר לסבול...
"אני רוצה אפידורל"- כך אני מכריזה בקול. קצת מרגישה אכזבה, אבל בעיקר יצר הישרדותי- עדיף עם אפידורל ולחיות, מאשר בלי אפידורל ולמות. כך אני מרגישה ומסבירה גם לדולה. היא אומרת לי שזה בסדר גמור, טוב לעשות מה שאני מרגישה שטוב לי....
עוד ציר מגיע- בכל ציר- אני חייבת לצרוח פעם אחת. למה? ככה. לא יותר מפעם ולא פחות מפעם. הדולה מזכירה לי בנחת לא לצעוק, לא להוציא אנרגיה, "לנשום, זה טוב לתינוק.... זה מביא לו חמצן..." (פזמון חוזר ממש עם מנגינה... זה היה לי כל כך טוב!) משהו לחוץ בי. אני צועקת שלוחץ לי למרות שאני יודעת שזה לא צירי לחץ. אני פשוט רוצה שהצוות הרפואי יהיה איתי ערני לגמרי. בודקים שוב פתיחה-6!! ב"ה!! תוך מס' דקות בודדות...
מתחילה תכונה סביבי (ואני בעיניים עצומות רוב הזמן, ממרוכזת בעצמי ובנשימות ובגלים) להעביר לחדר לידה? ליילד כאן? תוך כדי בעלי מגיע ואני נוזפת בו שלא יעז לדבר בטלפון (אחרי מעשה הוא התנצל שהוא היה מאחורי הווילון מרחק 5 מטר לפחות, הוא לא חשב שזה יפריע ושאני בכלל שומעת... והשיחה הייתה בנוגע לילדים... הסברתי לו שהקול המוכר שלו חודר מבעד הכול, וכשאני בציר- כולם צריכים להיות איתי בלבד, ודמו בראשו של מי שעסוק בדברים אחרים או בדיבורים אחרים
)
מריצים אותי לחדר לידה- על המיטה. אני נותנת יד לדולה ומהר מאוד מושיטה לה את ידי השנייה שתאחז גם בה.
מה יש בהחזקת יד שנותן כ"כ הרבה כוח ותמיכה?!
אני נדרשת לעבור למיטה של הלידה- וב"ה גם כאן לא היה ציר בזמן המעבר. הצירים ממש צפופים וחזקים ואני חורקת שיניים להתרכז רק בנשימות ולא לחשוב יותר... מרימים לי את המיטה למנח של כמעט ישיבה ואני שמחה על כך. אמנם חשבתי שאלד בתנוחה אחרת משכיבה/ ישיבה על מיטה, אבל בזמן אמת- כל גופי רעד ולא יכולתי לחשוב אפילו על שינויי מנח... אז לפחות עדיף לשבת מאשר לשכב...
המיילדת הגבוהה מציעה לי ללבוש חלוק- אני מסרבת. היא אומרת- חבל, הבגדים שלך יתלכלכו... ואני מגיבה לה- מה אכפת לי... בשביל זה יש מכונת כביסה.... (ובשביל זה יש עלי את חצאית סמרטוטי האהובה שקל לסדר אותה בצורה נוחה והיא בכלל לא מציקה) מי יכול עכשיו לחשוב על הסרת בגדים והתלבשות????
בזווית העין אני רואה את בעלי מתמקם לו לידי, ראשו מופנה אלי והוא אומר תהילים... טוב לי לדעת שהוא נמצא. והוא שותק לגמרי עכשיו...
פתיחה 7. הכול קורה כ"כ מהר... אני שומעת את המיילדת הנמוכה אומרת שהמרדים יכול להגיע רק בעוד 40 דקות, וזה יהיה מאוחר מדי. ובינתיים המיילדת הגבוהה מציעה- "אולי גז צחוק?" אני כמו ילדה קטנה שמיעים לה סוכריה- מתלהבת ואומרת "כן כן", כל מה שיעזור לכאב המייסר הזה לעבור....
היא מביאה לי מסכת גז צחוק, אבל אז הנמוכה אומרת- רגע, קודם נפתח לה וריד. במבט אחורה אני אומרת- בשביל מה? הרי אפידורל בכל מקרה לא קיבלתי. זה מיותר. אבל בזמן אמת- לא ידעתי להתנגד. תוך כדי ציר מייסר אני מתאפקת לא להזיז את היד ופותחים לי וריד(מסתבר שיש לי יכולת שליטה בעצמי) וכמו גדולה מקבלת אחר כך את הגז צחוק. יד שמאל מחזיקה במסכה, יד ימין אצל הדולה.
וואו. איזו הקלה, אני נהיית מסטולה לגמרי. הרוח, הקור, האויר, הסחרורררר... נעים לי, הכאב פוחת בחצי. קל לי להתמודד אתו. איזה כיף לי. אני נושמת עמוק. אני נושמת בקלות. הוקל לי.
הציר עובר. אני מרגישה חייבת לשתף את הסביבה באושר שלי. מורידה את המסכה ובקול איטי ומסובב לגמרי מתחילה לומר – "איזה כיף . איזה טוב ה'. איזה נס שיש את הדבר הזה." אני שומעת את המיילדת ואמרת- "איזה יופי שזה עוזר לך", ואז מסתער עלי עוד ציר אכזרי... איזה מטומטמת אני! למה הורדתי את הגז צחוק מעלי, עכשיו ייקח עוד כמה שניות עד שזה יעבוד וישפיע מחדש...
אהה, ההקלה חוזרת. אני לא מורידה מעלי בשום אופן את המסכה. אני מעיפה באגרסיביות הצידה את המשקפיים כי נדמה לי שהן מפריעות לי (איפשהו במקום שפוי יש לי מחשבה שחבל לזרוק, הן עלולות להישבר, אבל עכשיו אני בלידה ולא מעניין אותי כ-ל-ו-ם. בוודאי לא לקפל ולהניח בזהירות משקפיים...)
ואז אני מרגישה לחץ... מתוך המסכה אני אומרת בקול עמום לדולה- "לוחץ לי, לוחץ לי", והיא: "זה טוב, זה התינוק שלך, הוא יוצא עוד מעט..."
המיילדת הנמוכה מגיעה, מסתכלת ואומרת-"כן, את בפתיחה מלאה, זה הראש של התינוק"
י---ש!!!
אני ממשיכה להתרכז בנשימות, ועכשיו הלחץ הולך וגובר. אבל לגמרי נסבל. אני מרגישה תכונה סביבי- תזוזה רבה. אבל אני עדיין עוצמת עיניים ולא רוצה לראות כלום. רק להיות עם עצמי ועם הנשימות... אני שומעת אותן מדברות בינן לבין עצמן- "היא בכלל אתנו?" אני מנפנפת מעט ביד האחוזה בידה של הדולה, והיא מציינת להן את זה- כן, אני כאן. אני מודעת למה שקורה. אני פשוט רוצה להיות עם עצמי!
אני שומעת שהן מדברות על להוריד לי את המסכה, כי אני לא לוחצת. הקול המרדני שבי מתעורר- "שהן תורדנה לי את המסכה?! היה לא תהיה! אם צריך להוריד אני אחליט מתי ואיך להוריד!" ובמשיכה אחת מורידה מעלי את המסכה ומכריזה "הורדתי". המיילדת הגבוהה מסבירה לי שזה לא מספיק ואני צריכה ללחוץ.
אני נושמת עמוק עמוק עמוק! מרגישה את הראש שלה עומד בפתח ממש ולוחץ מאוד.
ואז נותנת לחיצה אדירה וטובה, בדיוק כמו שצריך (בעלי אחר כך הוסיף שגם צרחתי בכאלה עוצמות- אני פשוט לא זוכרת את זה! זה רק היה להוצאת אנרגיה ובכלל לא מכאב)
מרגישה את הראש שלה יוצא!!!! לחיצה אחת!!! איזה טוב ה'!
המיילדת הגבוהה אומרת לי: "לנשום פו פו" ואני מצייתת.
איזו הרגשה מדהימה זה לחוש את הגוף הרטוב והחלקלק פשוט מחליק החוצה. תוך שניה אחת מניחים אותה עלי- על הבטן (והחצאית שמתלכלכת, לא עלינו...)
אני כל כך רועדת, ונרגשת, מתחילה לקרוא לה בקול בוכים "תינוקת, תינוקת, תינוקת!!!!!!" ומלטפת אותה בראש. היא יפה, ברורה וגדולה. וישר מתחילה לבכות ב"ה.
אני יודעת שהכול בסדר. הכול טוב. ה' איתי!
הדולה אומרת למיילדת לא לחתוך מיד את חבל הטבור, ואני שמחה שהיא אומרת זאת כי זה חשוב לי, אבל אני בכלל לא בפוקוס בשביל לומר את זה... אני שואלת את המיילדת בלחץ אם יש קרעים (אחרי כזו לידה מהירה..), אבל ב"ה אין בכלל!
השעה 12:37 חצי שעה בלבד לאחר שנכנסתי לחדר הקבלה!
אני מחפשת בעיניים את בעלי, ורואה אותו לידי נרגש מאוד. קשר עין קצרצר ואני שוב חוזרת ללטף ולהביט באוצר הקטן.
הדולה מציעה לי להניק, אבל אני עדיין רועדת לגמרי ולא מסוגלת לתפוס אותה להנקה. עוברות מס' דקות במהלכן השליה יוצאת בלחיצה קלה של המיילדת על הבטן בתוספת לחיצה קלה שלי- סוף סוף מזל טוב!!
הנמוכה מבקשת לקחת את התינוקת לשקילה, אבל אני מסבירה ה בהגיון ישר של יולדת- "תביני, יש לה רק אימא אחת! זה חשוב הרגע לשקול?" היא מוותרת לי והיצור הנפלא הזה נשאר עלי ועל החום האימהי שלי...( בסוף לוקחים אותה לשקילה- האחות שנכנסה בשוק שאפילו טיטול לא שמו לה. ממש קריטי!
הגברת הנכבדת שוקלת 3.575)
אני מבקשת להרים את המיטה לישיבה מוחלטת ומניקה את התינוקת. מעניין, גם היא בוחרת להישאר בעיניים עצומות, אבל יונקת יפה ובערנות.
איזה כיף, כולם יוצאים אל מאחורי הווילון. רק אני ובעלי לבד נשארים. כשהיא גומרת לינוק הוא מסתכל עליה ומברך בהתרגשות "שהחיינו". כל מילה מקבלת משמעות. אני חיה, והיא חיה. ואנחנו קיימות, אחרי מעבר בשערי מוות... איזה חסד ה', שהגענו לזמן הזה!!!
*****
סוף שהוא התחלה
אני מבקשת להיות בביות מלא. כבר בלידה קודמת "זממתי" על הרעיון, אבל אחרי הלידה כשהייתי כ"כ כאובה לא יכולתי לחשוב אפילו על הרעיון הזה...
הפעם- זה אחרת. חיכיתי עד ללידה עצמה כדי לראות אם מתאים לי- כמה זמן תארך הלידה, האם יהיו תפרים, האם אהיה עם הרדמה. וב"ה הכול הלך כ"כ טוב שהייתה לי ההרגשה שיש לי כוח פיזי בשביל לטפל בתינוקת בביות מלא.
זו הייתה חווית אשפוז שונה ומצוינת מאוד (ביחס לקודמות שגם היו טובות, אבל הפעם- יותר). בלילה- לא צריך לקום להניק בחדר הנקה מואר בשעת לפנות בוקר... היא איתי ולידי ויכולה להיות צמודה אלי כמה שהיא רוצה תוך כדי שאני נחה במיטה (אני בעד הנקה בלעדית). אין זמני טיפול שאני חייבת לשלוח אותה לתינוקייה, גם אם היא הרגע התחילה לינוק... הכול גמיש לפי הרצון שלי. היה באמת נפלא.
וגם ההמשך- עם כל העייפות- והכאבים- והמורכבות שבחזרה הביתה-
זו ברכה וזו מתנה!!
איזה טוב ה'!
