היינו אמורים לצאת עם הילדים בחופש והזמן קצת התאחר והבנתי שנצא יותר מאוחר. התחלתי פתאום לבכות בכי הסטרי ממש, לא הבנתי מה קורה לי אבל לא שלטתי בזה. (שלושה ימים אח"כ גיליתי שאני בהריון)

הוא התעכב לדבר עם מישהו ואחר ברבע שעה

התחלתי לבכות כי גם פחדתי מתאונה

ושבת...

לוויה, שבעה

איך את מגדלת את הילדים לבד

איך מסתדרים בחיים בלי בנזוג

הגעגועים....

ואחרי דקה וחצי הוא חוזר הביתה ומוצא אישה חנוקה מדמעות מהדמיונות שלה

כי אחרת אני בטוחה שהיה פיגוע / תאונה / חטיפה, ועוד רגע יבוא מחבל

למה??? למה אנחנו כאלו???

למה תמיד האסונות רצים בראש?

(אם כל חי - קלעת לי למחשבות?? מי מודיע לי, ואיך אני אשאיר פה את הלדים לבד, אם צריך לרוץ לעוזר לו???)

אבל אצלי הסרטים האלה רצים בראש תמיד, לא רק בהיריונות

עשיתי ברוגז רציני עם בעלי על דבר פשוט מטומטם

(הוא הלך לעזור לגיסי ולא ביקש רשות יום לפני אלא רק באותו בוקר, ממש בעיה בזוגיות)

הוא כבר ניחש שאני בהריון לפי זה...

לי לקח עוד שבועיים  עד שהסכמתי לעשות בדיקת הריון...

בדרך חזור קניתי מיד שניצל סויה, אחרי שאכלתי אחד, לא נגעתי בחבילה הזאת עד הלידה

בטוח יש לי גם להוסיף אבל לא זוכרת כרגע...

הצחקתן אותי ממש!

סוף סוף שרשור חמוד וקליל.

אני בהריון הראשון שלי בהתחלה אכלתי המון סיגרים מטוגנים עם בשר.

הייתי מסוגלת באחד בלילה לטגן סיגרים ולאכול אותם.

בדרך כלל אני לא נוגעת בהם. (גם אני אשכנזייה ולא מרוקאית. לא מכירה את זה מהבית)

לילה אחת ב12 בלילה גיליתי שכל הסיגרים עם בשר נגמרו  וקדחתי לבעלי במוח

"אני רוצה סיגרים, אני ממש רוצה סיגרים".

בהתחלה הוא אמר לי בסובלנות: "אני אקנה".

ואחר כך הוא אמר: " תקשיבי, עכשיו לילה, כל הסופרים סגורים. בבוקר אלך לקנות לך סיגרים".

אני שוקלת אם לכתוב מה זה מזכיר לי....

לילה אחד הגענו לחדר שינה וגילינו רטיבות מוזרה במגירת השידה.

התברר שהילדון קם מתוך שינה והחליט שהמגירה היא שירותים...

כשכהיינו ילדים, אחד האחים שלי קם באמצע הלילה לשירותים,

ובטעות הלך לכיור במטבח... 

אוי ואבוי.................

איזה צעקות הייתי מקימה אם זה היה קורה אצלי...

אני היחידה שטפשת ההריון שלה מסתכמת ב-"לא יכולה לראות שוקולדים ושוקו" (שבנורמלי אני מטורפת עליהם).

וגם בפחות סבלנות לילדון, שמסכן מרגיש שעובר עלי משהו ולא מבין מה...

והיי, גם אני בתחילת ההריון לא הייתי מסוגלת להסתכל על שוקולד. ב"ה עבר לי אחרי השליש הראשון.

אבל השרשור ממש מצחיק

כל הזמן התחשק בורקסים

אני לא רוצה להגיד לכם איך אני נראית היום....

(כמו בורקס)

בעלי אמר לי שהוא מגיע

והתחלתי לבכות

לא מהתרגשות

פשוט הטון שהוא אמר את זה...

הפחיד אותי 

בתינוקיה לא התיחסו אליי יפה

והתחלתי לבכות.....

המון...

הייתי אחרי ניתוח, ולא הצלחתי להניק. וכל פעם שבאתי לקחת מטרנה: "אה, את לא מניקה?", "זה טוב להניק...", "למה את לא מניקה?". למה לא לעזוב אותי במנוחה?

לי היה משו טיפה מביך

היינו בשבת חול המועד אצל חמותי, תכננו לצאת ביום ראשון - הושענא רבה להורים שלי

ובעלי נהיה חולה, התקפת הקאות וכל זה, שכב במיטה כמו סמרטוט

כשהבנתי שאולי נצטרך להישאר שם בחג - התחלתי לבכות בהיסטריה, שאני לא רוצה להישאר שם, ואין לי שום בגדים,  

לא הבנתי מה קורה לי, ברחתי למרפסת, ובכיתי כמו ילדה קטנה, כשבו בזמן אני מנסה שחמותי לא תשים לב, ואף אחת מהגיסות הצעירות...

התקשרתי לאמא שלי - שאני לא מבינה מה עובר עלי... לא מצליחה להפסיק לבכות.. ופדיחות מחמותי.. 

והרגשתי כזאת אנוכית, שבעלי חולה, ואין לו מצב לנסוע הביתה באוטובוסים..

(הסוף היה טוב, חמי וחמותי כנראה כן שמו לב שמשו עובר עלי - ושילמו לנו מונית מהבית שלהם לבית של ההורים שלי (נסיעה בינעירונית) הגענו כמה דקות לפני החג)

האחות צעקה עלי שקראו לי וקראו לי ולא באתי (אמצע הלילה, כנראה לא שמעתי מתוך שינה)

ברור שזה היה מושפע מההורמונים, אבל היחס שלהם היה ממש לא משהו.

באופן כללי כל פעם שנכנסתי לשם וראיתי תינוקות בוכים (לא שלי) בכיתי...

יום אחרי שהשתחררתי מהלידה הראשונה/ ניתוח קיסרי- באתי לביקורת.

עמדתי בחוץ, מחכה בתור ובעלי קפץ לקנות משהו לברית יצחק.

עמדתי בתור והדמעות זלגו מאליהן. פדיחות.

ואני הולכת לצד כדי שאנשים לא יראו ולא מצליחה להירגע.

באותו יום, היה ערב חג והיינו אצל ההורים שלי.

ברגע שכל בני הבית יצאו לתפילת ליל החג- ישבתי ובכיתי תוך כדי הנקה.

הורמונלי לחלוטיןןןןןןןןן

יצאתי לקניות בעיר ובבואי להיכנס לרחוב ראיתי תמרור של "אין כניסה/חד סטרי"

כמובן, שהקשבתי לתמרור ועשיתי עיקוף דרך הרחוב הבא ונכנסתי לחנות הרצויה..

שהייתה די בכניסת הרחוב מהכיוון של ה"אין כניסה"..

רק שכחתי..

שהייתי הולכת רגל..

מזכיר לי (לא קשור להריון) שפעם היה צריך להגיע אלינו מישהו

ובעלי הניח שהוא מגיע עם רכב והסביר לו איך מגיעים.

אממה כל הרחובות חד סטריים וצריך לעשות סיבובים עד שמגיעים לבית.

בעלי עומד בחלון ורואה את האומלל בקצה הרחוב רץ רץ רץ ברגל במעגלים עד שהגיע לבית.

לא יודעת אפילו מתי הצלחתי להבין שלא הייתי אמורה לעשות פרסה..

אולי בערב..

יכולתי לנשק אותו רק אחרי אמבטיה לפני השינה

שאר היום- לא נעים, התרחקתי ממנו

ואמרי לבעלי שישלים לו  חסכים...

ב"ה עבר אחרי טרימסטר ראשון

אני גננת במשפחתון שבוע 35

השבוע החלפתי לילד אחד 4 פעמים טיטול

ולשני לא

פאדיחה

התחלתי לרשום.

בלידה של השני שלי חמותי שמרה על הבת ואמרה שלא כדאי שהיא תבוא לבקר אותי בבית חולים.

בכיתי שעות

עד שאחותי הצדקנית לקחה מונית לביתה של חמותי והביאה אותה...

אני הולכת לתינוקיה להלביש אותו בבגדים 

וכולי בוכה בדמעות שליש עד שהאחיות חשבו שמשהו נורא קרה.

וכל זה למה?

כי חמותי הביאה לי סלקל ישן לשים בו את התינוק, וגם לא אהבתי את הבגד, 

וגם ממש רציתי בלון מחובר לסלקל, ולא היה.

תחילת הריון. נסענו לשבת לסבא ולסבתא שלו.

הסבתא פולניה אמיתית מגישה לכל אחד בצלחת קובבה ענקית של געפילטע פיש רכרוכי כזה.

אני ממש לא מתכוונת לטעום אפילו, ולכן

איך שהיא הולכת להביא עוד משהו, אני מקפיצה את הקובבה לצלחת של  בעלי.

אממה, סבא שלו (ז''ל) היה לו קטע שהוא היה מפרגן מהצלחת שלו גם,

אז בעלי המסכן נחנק כל השבת מאין סוף קובבות של געפילטעפיש ועופות מכובסים.

הלכתי לקופ"ח שממוקמת בקניון לעשות העמסת סוכר

היה עומס מטורף עם ילדים צורחים שצריך לעשות להם בדיקת דם, והאחות לא מצליחה

לקחתי תור, ורק ניסיתי לתפוס אחות בשביל שתביא לי לשתות את המים המסריחים האלו ואני יוצאת...

לא היה עם מי לדבר לא הצלחתי כלום...

יצאתי החוצה לקניון רק בשביל לנשום אויר היה כ"כ דחוס במרפאה

התקשרתי לבעלי לספר לו, והוא כזה- טוב אז תקני לך תכשיט לחג בינתיים....(אבל אני לא רוצה תכשיט, רוצה בדיקת דם!!!)

ואז מהתגובה ה"אמפתית" אני מתחילה

לבכות

ולבכות

ולבכות 

לא מצליחה לעצור

לא מוצאת את השרותים

עומדת בפינת קניון מלא אנשים עם בטן ענקית

ו-ב-ו-כ-ה

האחיות לקחו קצת את הבת שלי כדי שאוכל לנוח ואכלתי סרטים שהן חוטפות לי אותה...

ערה כי הבת שלי העירה אותי לגמרי..

בעלי מתחיל להגיד פרשת שבוע - ואני כזה מתחילה לבכות מכל מצוה שניה שהוא מציין מהפרשה

אמרתי לו - תגיד רק מצוות שמחות!!!

לא הלך לו למסכן...

אחר כך - אומרת לו: אני אוהבת אותך

והוא כזה היה באמצע לחשוב על משהו, לא ממש מרוכז.. 

אז הוא אומר לי - כן?

ואני - מתחילה לבכות................

חחחחחחחחחחחחחחח

טרלולה

בוכה מכל דבר

שוכבת במיטה, לא מוצאת תנוחה טובה, משנה תנוחות, ולא נרדמת... לא נרדמת... לא נרדמת...

(טוב, זה קשור גם לזה שישנתי בשבת הרבה...)

שש בווקר. מבינה שאין טעם לנסות עוד לישון.

מה, מתיישבת לומר ברכות השחר (כי בכל זאת צריך...)

ופתאום - התקף הקאה!

בחילות בוקר או לא בחילות בוקר?? (אם כי אצלי זה לאו דווקא קשור)

רצה לכיור, מקיאה נוזלים (כי בכל זאת לא אכלתי כל הלילה), שותה, מנסה להמשיך בברכות השחר.

שוב התקף הקאה, שוב רצה לכיור, מרגישה הקלה.

יושבת לבלוס פריכיות אורז (אחד הדברים היחידים שעוזרים לי במצב כזה...)

ורק אז - ממשיכה בברכות השחר...

בס"ד

אמא שלי ממתינה עם הרכב למטה. מגיעה עם הדברים החשובים ביותר ביד,

טפסי השחרור (פנקס חיסונים, תעודת לידה וכו' וכו') שהרגע קיבלתי, והאוצר הקטן שלי.

אני מתקרבת לאוטו וחוגרת את האוצר בכיסא שלה, 

ולבינתיים מניחה את כל הטפסים מעל לרכב כדי שחס וחלילה לא יתקמטו ולא יארע להם דבר

אבל, ד' רצה אחרת וטפשת אחרי לידה הכתה בי ופשוט שכחתי,

חגרנו כולנו והתחלנו בנסיעה.

דקה אחר כך אני צורחת "אמא תעצרי!!!" ורצה 200 מטר אחורה לאסוף את כל הדפים

דקה אחרי ששלוש רכבים כבר דרסו אותם והותירו חותם עליהם...

טפשת BIG TIME

בהריון הראשון- בדרך הלוך וחזור מהלימודים הייתי נוסעת באוטובוס והייתי עוברת ליד בורגר ראנץ'

אחרי כמה זמן שפעמים בשבוע ראיתי את הבורגר ראנץ אמרתי לבעלי שאני כבר לא יכולה להתאפק ואני חייבת לקנות בורגר

( מהדברים שאני ממש לא אוכלת!) אז יצאנו לקנות לי המבורגר ובעלי קנה בחנות ליד שווארמה- כי מה  הוא יעשה עם המבורגר =)

וישר אח"כ אמרתי לבעלי -שזה ממש לא טעים כמו שדימיינתי 

בהריון אחר באיזה ערב הייתי ממש רעבה והחלטתי שאין שום דבר שמספק אותי במקרר וממש באלי אוכל אחר - טעים- ורציתי לאפה

ובעלי הצדיק יצא ב 22:00 בלילה  כשיורד גשם לחפש לי לאפה

ב"ה מצא, קנה והביא לי 

בהריון הראשון- אמא שלי הכינה סלט עגבניות ושמה הרבה בזיליקום- זה עשה לי בחילה נוראית ומאז אני לא מסוגלת לאכול את הסלט הזה

ועכשיו לפני חודשים ילדתי והטיפשת ההריונית ממש עולה שחקים- אני מתחילה משפט ולא זוכרת מה רציתי להגיד

אני מתבלבלת במילים - מבקשת מהילדים שיביאו משהו אחד כשאני בכלל צריכה משהו אחר

לגמרי טרללה

יום שישי אחרי לידה ראשונה,

עד שגררתי את עצמי לעמדה של הנרות - הכל נגמר,

אין לי נרות! לידה ראשונה!!! רוצה להדליק גם בשביל התינוק החדש, ואין כלום!!!

ואיפה בעלי???? היה צריך להגיע??? למה הוא מתעכב??

והדמעות הדמעות.... ...

האחות הערביה שואלת אותי - הכל בסדר? לא, משמ לא בסדר,

מזל שבדיוק הגיע בעל של מישהי אחרת והביא מספיק נרות בשביל שתינו,

המסקנה - לשים בתיק של הלידה שני נרות, שלא יהיה חסר.

את גם מרגישה כמוני?

ויש כמויות סטודנטים בתחום

והמון מובטלים

אבל כולם רוצים להיות מתכנתים

והai צמצם את עבודת הפיתוח

כשגייסנו לפני שנה אנשי סיסטם בעבודה משולבת עם הלפ דסק

היה קשה למצוא עובדים טובים

חלק לא רצו

וחלק היו גרועים ממש

(הטובים שמצאנו היו נטולי תואר)

בטח לא אחיות. לא ידוע לי שיש מחסור. גם זה שמחכים מלא זמן לתורמים זה לפעמים כי הקופה לא רוצה להעסיק עוד רופאים ולא כי אין רופאים.

ועד כמה שידוע לי לא היתה ירידה גדולה מהארץ בגלל המלחמה. הייתה ירידה אבל היתה גם עליה.

כן יש עניין שהקבלה לרפואה בארץ מאוד קשה ואולי זה יוצר מחסור מסויים 

למחסור הוא שונה.

אצל רופאים ואחיות אין מספיק תקנים,

אצל מורים ואנשי חינוך אין מספיק אנשים שרוצים לעסוק בזה, אבל יש תקנים לזה בשפע

מקור הבעיה הוא שהתנאים שלהם שונים מבעבר,ואנשים לא תמיד מרגישים שזה משתלם להם לעבוד במקומות האלה.

עבודה במעון לעניות דעתי הלא מבוססת אולי היתה פעם קלה יותר - פחות תינוקות היו מגיעים למעון, הרבה פעמים מגיעים לימים קצרים (כי פחות אמהות עבדו, בטח בגילאים הקטנים), היו פחות דרישות מצד ההורים אבל השכר היה מתגמל יותר באופן יחסי לשוק.

היום זה דורש המון ולא ככ מתגמל באופן יחסי.

הוראה וגננות אותו דבר - המון דרישות מההורים, יותר שעות עבודה ותנאים משמעותית פחות טובים מפעם (נגיד פנסיה שהפכה מתקציבית לרגילה).

רופאים בהרבה תחומים או אנשי טיפול כמו פסיכולוגים, קלינאיות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, מאבחנים - בציבורי יש עומס מטורף, והשכר לא מדהים, יש להם כל מיני דרישות ממקום העבודה לעמוד בהן, ובסוף זה לא מתגמל ולא נוח. אבל אם הם יפתחו קליניקה פרטית במקום שנוח להם בזמן שנוח להם אנשים יעמדו בתור וישלמו משמעותית יותר.

אז נראה לי שהחוסר פשוט נובע מחוסר תיעדוף של השירותים האלה על ידי מי שמתקצב אותם 

תחום החינוך זו עבודה קשה ולא מתגמלת

ברור שיהיה חסר

למה שאנשים יגיעו לעבודה כזו

בתחום הרפואה לא בכל מקום יש חסר

למשל רופאי משפחה זמינים היום הרבה יותר מלפני 20 שנה

כי אז הם היו מוצפים בתורים לאישורי מחלה ומרשמים

והיום הכל באפליקציה

יש גם תחומי רפואה שאפשר להשיג תור מהר (אף אוזן גרון השגתי מהיום להיום בישוב סמוך)

כשיש חסר אצל אנשי רפואה זה נובע גם מתקנים מצומצמים וגם מרפואת יתר (אנשים שהולכים לייעוץ מיותר)

לגבי מטפלים רגשיים

המלחמה יצרה חסר גדול בעקבות קפיצה בביקוש (ואולי היה חסר כבר קודם בגלל תקנים מצומצמים)

על אף אוזן גרון במכבי בירושלים

יש תור למחר

וערמת תורים לחודש הקרוב

במאוחדת

יש 2 תורים לחודש הקרוב

אולי כדאי לך לעבור קופה

מעניין מאוד.

יש רופאים מקצועיים בקופת חולים ובבתי חולים

הרבה מהרופאים הפרטיים מקבלים גם ציבורי

לרוב זה רק עניין של זמינות מהירה של התור ולא עניין מקצועי 

והמשכורת שלהם תלויה במדינה-

בתקנים (צוותים רפואיים), בהסכמי שכר מיושנים וכו' (גננות, מורים) יש מחסור. 

אני חושבת שבעקבות השינויים שחלו בשנים האחרונות הרבה אנשים עברו למגזר עסקי פרטי ועזבו את הציבורי כי זה לא משתלם מאף בחינה בעיקר תנופה התפתחותית-תעסוקתית, בתעסוקה הציבורית יש תקרת זכוכית אין יצירתיות אין ביטוי עצמי לתפיסות מסויימות בכל מיני תחומים

במגזר הציבורי אפשר לצבור הרבה ניסיון/ הכשרות/ למידה מעמיתים

מה שפחות קיים כשעובדים באופן פרטי 

אבל מדובר בדיוק על האנשים עם הניסיון והוותק

שעזבו את המערכת

במימון ציבורי.

חוץ ממטפלים רגשיים, אבל זה ממומן דרך קופ"ח לרוב, אז זה גם נחשב לשירות ציבורי.

כשיש גוף אחד מסדר, זה לא מאפשר לעובדים מצטיינים להיות מתוגמלים, מה שגורם לחוסר היצע במקצוע למרות שיש ביקוש גדול.

כוחות של שוק חופשי מסדרים את הדברים האלו ולכן מנסים להפריט שירותים, אבל יש ועדים חזקים מדי, ויש מעט מאוד מוטיבציה לטפל בדברים האלו.

גם מצב של מציאות בטחונית רגישה גורמת לקשב להיות במקום אחר, אבל זה לא רק זה, עובדה שכמעט שני עשורים הייתה מציאות בטחונית סבירה ועדיין השירותים הממשלתיים מידרדרים.

נראה לי שהרופאים הכי גדולים והכי מצליחים הגיעו מהשירות הציבורי מבתי החולים

התגמול הכי טוב זה הניסיון והידע המקצועי שרכשו והם יכולים אח"כ למכור אותו בשירות הפרטי במחיר גבוה

הבעיה היא לא חסר ברופאים אלא חסר בתקנים/ רפואת יתר

עבודה בבתי חולים היא מהמעניינות בשירות הרפואי

וזה כנראה תמריץ גבוה לרופא לעבוד שם

והם יכולים לתגמל כספית,

רוב השירות הציבורי הוא גרוע כי הוא שירות ציבורי.

ברכע שמפריטים הוא נהיה יעיל יותר ואטרקטיבי יותר.

תגמול מקצועי לא יכול לסדר כוחות שוק של היצע וביקוש ולכן ברור שיהיה חוסר.

חוסר בתקנים זה הקצאה ממשלתית, אותו עניין של שירות ציבורי לא יעיל.

רפואת יתר לא יודעת אם זה נחקר, אבל בוודאי שאם היה צריך לשלם על כל ביקור, כמות הביקורים הייתה יורדת.

שלא לדבר על התייעלות בתורים.

היום לאנשים אין תמריץ לבטל תור. זה אמנם נוח וזמין דרך אפליקציה,

אבל גם לא כולם משתמשים באפליקציות, וגם זה יותר מאמץ מפשוט להבריז, וזה אותו מחיר.

בקיצור הפתרון האולטימטיבי הוא הפרטה.

היום יש גם רפואה פרטית רחבה,

אבל אז משלמים פעמיים על שירותי רפואה,

גם דרך תשלום מיסים וגם דרך ביטוחים פרטיים.

והמדורגים טובים בעולם מהארץ הם ציבוריים ולא במימון פרטי

אולי יש להם תרומות

אבל הם ציבוריים לגמרי

ויש שם אנשי רפואה מהשורה הראשונה

אנשי מקצוע...

יש יותר ילדים מאשר מבוגרים שהלכו ללמוד את המקצועות הרלוונטיים.

יש מקצועות שלא משתלם יותר לעבוד בהם כי אנשים רוצים להתפרנס בכבוד. והם נשארו עם שכר מינימום ותנאים גרועים... 

אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.

אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
 

גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.

בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.

ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.

זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..

לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו

ממ שלא

אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת

את צריכה לדבר גם את זה

בלי האשמה

לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק

ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם

אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל

ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו

ככה אני ביתי עושה לפחות

מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך

אבל באופן מחבר ולא מפריד 

אלא לחשוב מראש על פתרונות

ספרים לחדר

שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד

תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב

אחרת לא הבנתי את הסיפור…

אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.

באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.

אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?

הוא סופר חברתי

איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים

ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...

הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.

זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?

אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו

אין דבר כזה לא מסוגל.

בצבא אומרים- אין לא יכול

יש לא רוצה.

בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.

אפילו לכי לבד.

שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.

לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.

אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.

ומחילה על ההשוואה.

עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו

אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד

אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין

אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'

תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'

תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך

מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?

תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?

זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו,  ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...

תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך 

קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...

אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.

אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.

הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.

זו המשפחה של אשתו.

הוא אדם בוגר.

יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.

לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.

ששבת אחת יעשה למען אשתו.

את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....

מבינה שהוא אדם צעיר.

אם הוא יסבול זו בחירה שלו.

שיעבוד על מידותיו.

את- חייבת להיות שם.

את באמת מיוחדת.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

מחילה אם הייתי בוטה.

אפשר לנסח אחרת

התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.

לק"י

ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.

שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.

אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.

שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....

לאן שעושה לו טוב.

או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.

האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,

וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.

ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.

ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.

המשפחה שלו

לא האיש לאישה

ולא האישה לאיש

אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר

אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
 

אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר

אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך

נקודה שכדאי להתעכב עליה -

נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו

ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.

אם הוא אומר שיהיה לו קשה -

או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -

את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.

קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -

בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.

ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...

שימי לב לרגע לפני

שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -

איך את מרגישה?

יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,

יש שם משהו קשה ולא נעים

משהו שאת לא רוצה לפגוש

ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.

מציעה לך לחפש את הרגע הזה

לתת לו להיות, לא לברוח

לשהות בו

להתבונן מה יש בפנים

לתת לרגש הזה להציף אותך

לזהות אותו בשם

לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו

להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).

כדאי לעשות את זה בכתב...

והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.

שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.

אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.

אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.

אבל חשוב לי להדגיש-

זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו

זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת

ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו

לדעתי תעצרו את זה עכשיו!

הוא לא סובל ואת לא סובלת

שניכם מתמודדים יחד

ומנסים לגשר על הפערים

לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו

גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.

גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם

התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך

לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב

בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.

בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך

(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)

בהצלחה

מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻

תמרחי מייד כשמתחיל. אני מרחתי לשני שנדבק מייד וזה לא התפשט, והיה רק במקום מכוסה אז לא נראה לי שיש בעיה לשלוח במצב כזה.

וכמובן גם הסבון האדום כמו שכתבו פה.

עבר ממש תוך כ3 ימים.

ממש לשים לב כשהפצע קטן ולמרוח משחה אנטיביוטית . כשזה גדל הרבה יותר קשה להשתלט על זה. ובד''כ המשחה כבר לא עוזרת וצריך אנטיביוטיקה בפה.

אם את בעניין של טבעי

אני השתמשתי בשמן זרעי אשכוליות וזה ממש עזר אפילו שנפצע היה כבר די גדול.

אומרים שיש עניין לחזק את המערכת החיסונית בכללי.. במיוחד אם זה חוזר שוב ושוב.

אני לא הייתי משתגעת על להפריד ילדים בבית. זה באמת ממש קשוח. ואם הפצע במקום שאפשר לכסות מתחת לבגדים אז זה בכלל סבבה..

היה לבן שלי מתישהו, ולא חושבת שניקינו משהו...

באיזשהו שלב כי זה לא עבר.

ואז כבר נתתי לכל הילדים במקביל וככה חיסלנו בבת אחת אצל כולם.

לשים את המשחה בתוך האף, שם החיידק יושב

ולשמור משחה ולשים ישר כשמתחיל הכי קטן

היה איזה חודש פלוס שלא התפטרנו מזה!

הבעיה היא שעם הראשון לקח לנו זמן להבין שזה אימפטגו רק שהמצב היה כבר מאוד מדבק.  

והוא הדביק את האחרים, בסוף נתנו לכולם אנטיביוטיקה בפה.

הייתי מתייעצת עם הרופאת ילדים

מרתיחה מצעים ומגבות

מיידאת את הגננת ומבקשת מההורים לבדוק את הילדים כי זה מאפשר בקלות הדבקה חוזרת דרך המסגרות

לצערנו לא יכולנו להפריד כוחות הם אחד בתוך השני בבית אז לא עצה מועילה 

לנו רופאה הביאה מרשם לזה וזה פתר לנו את כל הסיוט הזה שלא נגמר.

הוא מחטא הכל... קילחתי עם הסבון את כולם מרגע תחילת האמפטיגו שהגיע לילד השלישי וב"ה שם זה נעצר, וב"ה לא הגיע גם לתינוקת אז בת חודשיים (גם אותה קלחתי בסבון הזה מעורבב עם מים.)

לא משנה 

וגם מבחינה דתית לא רואה בעיה 

לק"י

לא רק רופאת נשים. גם שאר סוגי הרפואה.

(אם יש רופא בבית חולים או במוקד וכו', אני לא מבקשת רופאה במיוחד. אבל כדמות קבועה- אני הולכת לאשה).

(ולמי שתטען שהרבה רופאות לא נחמדות. שלי דוקא ממש נחמדה ואנושית, ואני לא צריכה יותר מאחת😅).

למרות שנתקלתי ברופאי נשים גברים נחמדים יותר מנשים

אמפתים בהרבה יותר

לרופאים.

בטוחה שיש גם רופאות מצוינות.

לצערי הנסיון שלי היה גרוע.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

למען האמת כרגע אני אצל רופא נשים כי הרופאה הייתה ממש לא נחמדה וגם עמוסה מאוד, והרגשתי שלא נתנה לי מענה מקצועי.

עברתי באמצע ההריון למרות שבתחילתו שאלתי אם יש עדיפות ללכת לרופאה וקיבלתי תשובה שכן. כי ברגע שהרופאה פחות מקצועית ופחות נותנת מענה זה כבר סיפור אחר.

הרופא שלי ממש ענייני רגיש ומכבד. ומצד שני נחמד. ומרגישה בנוח לשאול אותו כל שאלה שיש לי.. מה שממש לא הרגיש לי אצל האישה.

בלי שום קשר לדת. (בתור רופאת נשים)

בנושאים לא אינטימיים לא משנה לי

כן יצא לי להתקין התקן אצל רופאה אשה, סתם כי במקרה היה לה תור לתאריך שהייתי צריכה. לא היה אכפת לי ללכת להתקין אצל רופא גבר. 

לא רוצה שגבר זר ייגע בי... גם אם זה מותר הלכתית. (כמו שאעדיף רופאה יהודייה על פני רופאה ערבייה... אם כי על זה קצת פחות אתעקש)

וב"ה מצאתי לא מעט רופאות נחמדות, מקצועיות ונעימות. (להפך, חלק מהרופאים הגברים שנתקלתי בהם לא ענו על ההגדרות האלה...)

אתעקש על יהודי/ה אבל לא על אישה

זאת אומרת הפסיקה ההלכתית שאני מכירה אומרת ללכת למי שטוב לי. מספיק שהדלת לא נעולה או כמובן מלווה שזה תמיד יותר נעים

ברור שאני מעדיפה רופאה באידאל

הסיכון שהמפגש עם רופא יזלוג לאיזורים מיניים הוא גבוה בהרבה (על כל הקשת. לא דווקא פגיעה או הטרדה מפורשים)

מצד שני - בפועל - במפגש עם שתי רופאות חוויתי ממש פגיעה באינטימיות שלי, חוויה של כאב ושל זלזול. וזה נפוץ בהרבה מאשר חוויות לא אתיות של זליגה למיניות

ולכן בסופו של דבר אני הולכת לרופא שאיתו התחושה שלי היא מוגנת ובטוחה (ברור שבהתחלה באתי רק עם בעלי . ורק אחרי שיש לי בטחון ותחושה של מוגנות גם מצד הפיזי של המרפאה אז אני מוכנה גם ללכת לבד כשצריך)

אני מניחה שהבעיה היא שכולן רוצות רופאות ולכן ממש קשה להשיג תור לרופאה נורמלית בלי המתנה ארוכה מדי

וזה מבאס

ועדיין מבחינה אישית הולכת רק לאישה

(פגשתי בחיי אופאים גברים - בעיקר בחדר לידה וכולם היו מצוינים, נחמדים ורגישים

ועדין- מעדיפה רופאה אבל לא מתפשרת על מקצועיות ואנושיות, יש לי 2 רופאות מעולות שאני מזגזגת בניהן לפי זמינות תורים)

לא שאין רופאות טובות

אבל הייתי אצל אחת והיה לי מזעזע

והוא מאוד אנושי ומכבד ומומחה ממש

וקרוב לי לבית

אז אני הולכת אליו

בדרך כלל עם בעלי

ומבחינה דתית- אין בעיה עם רופא...עד כמה שידוע לי.
אם יש רופא מומחה בעניין מסויים ומומלץ, כן אלך אליו.

ממש לא קשור למצוות ודת. זה תחושה אישי לפנית.

אלא אם כן זה לא כולל בדיקה גופנית, ואז תלוי מי הרופא/ה. 

דווקא בקטע של סקירת נקודות חן אני לא רוצה להגיע לגבר ותקועה עכשיו כי רופאת העור היחידה פה יצאה לפנסיה... לא יודעת למה זה יותר מפריע לי, אולי כי זו בחינה מדוקדקת כזאת 

בלי בדיקה גופנית זה ממילא לא משנה לי

בביקור עם בדיקה גופנית זה בכל מקרה לא נעים לי

(גם גבר וגם אישה

באותה מידה)

ככה שזה לא פרמטר שאני לוקחת בחשבון

בהריון הראשון הייתי אצל רופא, בהריון השני אצל רופאה שהייתי צריכה לקבוע כל תור ברגע שיצאתי מהביקור הקודם והיא הייתה מקסימה אבל יכולתי לחכות גפ שעתיים בתור כל פעם שהגעתי אליה..

בהריון השלישי התחלתי אצל רופא וכשהוא עזב את הקופה מצאתי את הרופאה המושלמת- גפ תורים זמינים, גם בדכ זמן המתנה סביר בתור, גם נחמדה.. ממש מקווה שתמשיך בקופה

עזר לי להבין שאני בגרף..

תודה רבה!!

וואי

זה הולך ונהיה טוב יותר מיום ליום

אבל בהחלט תקופה לא קלה

אצלי זה חולף באמת רק בגיל שנה פלוס.... אבל הקושי העיקרי הוא בחודש- חודשיים הראשונים

חיבוק

תעזרי בכל מה שאת יכולה❤️

מעודד ממש לשמוע את הנרמול הזה והאישור שזה לא קל בהתחלה... באמת שכחתי..

ותודה על העידוד לבקש עזרה!

וחיבוק על הקושי....

בעז"ה שיהיה רק קשיים כאלו מסיבות שמחות❤️

ועד שהכל נרגע ומתאזן, והשגרה מתבססת- טא-דאם! צו גיוס לעוד חודשיים קדימה

ושוב להתרגל מחדש...

ובכלל אחרי לידה סביב חופש גדול ואז חגים.. עד עכשיו עוד לא הרגשתי שניצלתי 100 את החופשת לידה

חיבוק ענק ענק ענק!!!!

הקודם שלנו נולד לפני החגים וזה היה מאתגרררר

אז עם מילואים גם לפני/אחרי זה ממש קשוחח.   

לוקח זמן אחרי לידה להתאםס על החיים

זה מטתטל הכל.ומצבי רוח והעייפות

והמתיקות...מצד שני

ואת מגוייסת כרגע?

יצא לי להיות מגוייסת פעמיים בסוף הריון

וגם 4 חודשים אחרי לידה

וחד משמעית כמה שהיה קדוח וכואבבבב הכל בהריון

עם תינוק קטן היה פי כמה

כל יום לא האמנתי שאני אעמוד בעוד יום כזה!

ואין ערב לנוח ואין לילה לישון

באמת מטורף 

שאתן פשוט אלופות!!!

אני לא מגוייסת..

הטיפול בתינוק קטן דורש ככ.. וגם האחריות.. מאוד כבד אחריות כזו.. הם ככ קטנטנים..

קרובת משפחה אמרה לי "כשמפסיקים לספור בשבועות את גיל הבייבי", תחזיקי מעמד ואיפה שאת יכולה תשמרי על עצמך ותנוחי ❤️

שבועות זה ממש רעיון!!

ותודה על העצות החשובות😍😍

וגם עזרתן!

אין עליכן!!!

ממש עוזר הנרמול וגם המסגרות זמנים שהזכרתן.. נותן לי הרבה.. תודה רבה רבה!!!

@מתואמת

@יעל מהדרום

@דפני11

@בארץ אהבתי

@בשורות משמחות

@בורות המים

@קמה ש.

@מוריה 7

@מכחול

@אמא לאוצר❤

@התלבטות טובה

@לפניו ברננה!

וב"ה הבוקר קמתי יותר טוב טפוטפו..

ושיהיה בע"ה רק שמחות ובריאות אצל כולן!

וואו איזה מרגש, שיהיה בהרבה מזל טוב בריאות ואושר!

איך אני שמחה בשבילך 😍

התאוששות נעימה, מחזיקה לך אצבעות והלוואי והייתי יכולה יותר מזה!

חיבוקים!!

זה עובר, מבטיחה..

איזה חמודה את.. מרגשת!! איזה חיבוק אני מרגישה מכן... אין כמוכן

אמן וממש תודה!!

באמת מרגישה את החיבוקים!!

בע"ה!!

ממש ממש תודה לך !!!!!! ולכולכן!!!!!

ברמה של מאפים, בורקסים, קרקרים, ממרחים, שתיה קרה.

אחת תסתפק במאפים ושוקו

אחת תרצה קידוש של ממש עם קוגלים ומיני מאפה משוכללים

אחת תרצה בר מתוקים יוקרתי בגווני ורוד זהב

ומידי פעם עולה בי חששות שאומרים שזה לא טוב לא לעשות בכלל.

אולי באמת נעשה יום אחד. אולי נחבר ליומולדת הבא שלה.

הם הרגע נולדו

אני פשוט לא מאמינה

ולא מתכוונת לעשות.

לא נראה לי נכון לחשוש מדבר כזה

חשוב להכיר טובה על הילדה שהשם נתן לנו אבל לא חייבים בקידוש דווקא

וקידוש יכול להיות גם שהאבא למחרת הלידה מחלק לחברים בישיבה עוגות ושותים לחיים.

לא צריך לעשות טקס.

וכן, יש כאלו שעושים את זה גם אחרי שנים רבות כי פתאום נזכרו שלא עשו.

שוב- יש עניין בזה, אבל זה לא חובה

של הבת שלה

ערב נשים אצלה בבית שהיא ארגנה את הכיבוד

ורק עכשיו הבשלתי לעשות חח

פשוט פנינו לבית כנסת שבו עושים קידוש מכובד בכל שבת וביקשנו לתרום את הסכום.

ממש חוצפה!!

לפי ההודעה שכתבת נשמע שאתם אנשים עדינים שלא מתלוננים בדרך כלל. אבל זה ממש חוצפה!!! 

תגידי לעצמך לפני שאת מנסה מקסימום תצליחי אבל רוב הסיכויים לא יסכימו..

פושט כדי לא להיות מדי באמוציות אם לא יסכימו...

של גוגל.

אגב, בדקת חוות דעת קודם? 

לא המצאה.

לא נראה לי שאדם שמאיים להגיד את האמת זה נקרא סחיטה.

אבל גם אני לא עורכת דין, אז אולי אני טועה.

חבל שכך את מרגישה
ובהחלט בהחלט יש מקום לבקש הנחה בתשלום יחד עם פירוט של הליקויים בצימר הזה...

אמרתי להם ממש בעדינו ונעימות

הם התבאסו לשמוע אבל אמרו שלא שמעו על התלונות האלה לפני (שזה ממש מפתיע אותי.  המיטות באמת לא נוחות ואני ממש לא מפונקת אני ישנה באוהלים מלא וזה..)

והיה באמת כאילו עשו שם שיפוצים לפני

הם אמרו שאשלם כמה שמתאים לנו..

מה דעתכן? לא יודעת האם באמת לא לשלם את המחיר ואם כך אז כמה כן לשלם? 

מאוד הוגנים.

הייתי מורידה 200-300 ש"ח מהסכום המלא ולא מעבר. 

באתם כי שמעתם המלצות.

מזרונים נוחים- גם במלון פאר המזרון יכול להיות לא נח.המזרון הכי נח זה בבית.

מקלחת לא נחה? מה פירוש.מניחה שראיתם תמונות וידעתם איך נראית המקלחת.

גם לגבי נקיון- אולי הסטנדרטים שלך גבוהים במיוחד.מכירה כאלה שעוברים עם מגבונים על כל השקעים במלונות ועם ספרי על האסלות.

מניחה שהמשפחה מתפרנסת מהצימר, ולא היה זלזול או הזנחה.לא הייתי מורידה מהכסף במיוחד שהן נראים אנשים הגונים.את תשארי בתחושה לא טובה.

האכזבה נשמעת לא דוקא מהצימר אלא מעוד דברים

כי אפשר להנות גם בישיבה בספסל, מתחת לבית

ואם כבר יוצאים  ,אז לנסות להנות למרות הכל.

נשמע שסתם היה מבאס לא רק המזרון

כי יכלתם לצאת לטייל וכ מחוץ לצימר, הרי לא באים בשביל המזרון

אפשר לצאת למלון מפואר ולא להנות מכל מיני סיבות

ברור שאפשר להנות גם מלשבת על ספסל אבל לא בשביל זה הם יצאו לצימר. ולקבל צימר נקי ומיטה נוחה זה בסיסי כשמשלמים כמה מאות שקלים ללילה.

וזה לא קשור לכמה נהנו כשטיילו מחוץ לצימר

אז מה עכשיו להרוס את החופשה? בגלל מזרון

אני היתי מנסה להנות ממה שיש ,בלי קשר אחכ אולי היתי מבקשת הנחה, או מיד מבקש הנחה כשבאים

כבר קרה הרבה פעמים שבאנו ולא קבלנו מה שרצינו אז שעה / שעתים ראשונות ניסנו להוציא את מה שאפשר להנחה ואחכ לנסות להנות אם אין אופציה אחרת.

אבל נשמע שפה זה השתלט עליה והרס לה

וגם להתבאס לבד לא להגיד לבעל זה קשה 

אבל היא כבר סיימה את החופשה ועכשיו מבקשת הנחה. הכי הגיוני בעולם.

לא חושבת שיש מה לעשות לה עכשיו נו נו נו על זה שהיא לא נהנתה

לצורך מתן טיפול תרופתי וגם פנייה לטיפול פסיכולוגי במקביל, ובנוסף לשתף את מי שיכול לתמוך ולקבל תמיכה כמה שאפשר בכל הטכני

להחזיק את עצמך לבד בזה זה מאד לא קל

וכן הריון עם כל ההורמונים שבו ממש מזמן את הדכאון

(יכול להיות שהחורף גם תורם)

מהנסיון האישי שלי תמיכה מבחוץ היא חיונית.

לא רשמה שאת מחזיקה אצלך בכיס 

כי האתגר הגדול בדכאון זה הנעה עצמית

והצד השני של זה הוא שעשיה היא המרפא הכי טוב לנפש.

אז חברה, בנזוג. בן משפחה. מישהו שיכול להיות איתך

שנעים לשתף אותו בקושי.

אפשר להעזר בכדור, זה עוזר הרבה פעמים להניע טיפול רגשי (כי זה קריטי, אבל קשה להתניע, כאמור)

ולאהוב אותך!

חוויתי דיכאון בהריון וזה מאוד מאוד קשוח

שולחת לך חיבוק גדול!

אני חושבת שכדאי לנסות טיפול רגשי.

לי לקח זמן עד שפניתי לטיפול רגשי בדיכאון

וכשהתחלתי לא הרגשתי שזה עוזר למנוע דיכאון אבל מאוד מאוד נתן לי תחושה שאני לא לבד שיש לי מישהו להיעזר ולהתייעץ.

היה קל יותר להעביר ככה את ההריון.

עוד דבר שעשיתי בדומה למה שאת כתבת

חיפשתי תחביבים ותחומי עניין שיעזרו לי להעסיק את עצמי בדברים מהנים.

לא כל כך דברים קטנים אלא כן דברים יותר משמעותיים.

בהריון הקודם הרופאת נשים המדהימה שלי ממש עזרה ודאגה לי,

ואז זה הגיע לרופאת משפחה ויצא עקום בטירוף ומלא אנשים מהקופה התחילו להתקשר אליי וזה היה סיוט.

אולי ננסה שוב, רק בלי לערב את הרופאת משפחה 😅 שלא מבינה כלום בתחום הנפשי

אם כן אז תפני מעכשיו כדי לקבל מרשם.

אם כן ואם לא, בכל מקרה, דברים שיכולים ממש לעזור:

1. לוודא שאין לך חוסרים בברזל, בי12, ויטמין די ואם יש אז לקחת את התוספים המתאימים (פרנטל לא תמיד מספיק)

2. לפגוש אנשים לחוויה טובה - אכילה משותפת, משחקי קופסה, יצירה. אפשר עם בעלך, עם חברות או עם המשפחה. אבל ממש להקפיד פעם בשבוע לפחות, ולא יזיק פעמיים. ואם את מרגישה שבכלל לא בא לך ואין לך כח, זה לא את, זה הדיכאון, תנסי לבקש ממי שקרוב אלייך שיהיה אחראי על זה שזה יקרה.

3. לצאת החוצה באור, להסתובב לנשום אויר. אל תחכי לזמן של השקיעה. תעשי סיבוב בחוץ בשעות של השמש, אפילו סיבוב קצר של כמה דקות

4. ספורט - לפחות 3 פעמים בשבוע למשך 20 דקות. את בהריון, לא צריך משהו מטורף, אבל הליכה שתגרום לך להתנשף בקטנה זה ממש מספיק (וגם יזרז לידה כשתגיעי לשלב חחח) 

אני גם חווה אותם דברים בהריונות ואחרי לידה, והדכאונות האלה זה ממש מעיק.

גם אני לא מתלהבת מכדורים וספורט קשוח לי (למרות שזה חבל, הבנתי שזה ממש ממש עוזר! מחקרים חדשים מראים שספורט עוזר כמו כדורים)

אפשר אפילו הליכות קטנות, מה שאת מסוגלת, רק כדי לנשום אויר ולזוז.

נראה לי שהחולשה זה מעבר לברזל, אבל זה חשוב גם בשביל הדיכאון. מחסור בברזל, בי12 ודי מאד מגביר את הסיכון לדיכאון או את הרמה שלו. תנסי לקחת את הברזל על בטן ריקה ובמרחק של כמה שעות מאכילת חלבי, אמרו לי שזה עוזר לספיגה

נשמע שכדאי לקבל עזרה רגשית מראש, וגם על סמך מה שהיה❤️

דככאון מתלבש ומרחיב דברים קיימים בדרך כלל.

חשוב ממש לתחזק את הנפש שלנו