לא כל הזמנים שווים.
יש זמנים, שמקבל אני את עצמי מן החוץ, עמל לבחון ולברר הטוב מהרע והעיקר מהטפל, במלאכה קשה ומעייפת. נלחם לדלות שביב של יסוד ממאמרי חז"ל שלמים ולתחובו באיזה חריץ פנוי בלב, מעלה זכרונות מימים שלמים, מתרפק על עבר, אולי יבוא יום...
ויש זמנים, שנפשי מפכה מקרבי, בטהרה, גמורה. אין לי צורך בדבר מן החוץ. הכל ישר. מתבונן אני פנימה ומוצא את עצמי מלא וגדוש. מלא אור, מלא אהבת הכל, מלא שמחת עולם. כל מילה של תפילה בוקעת מעמקי הנפש, ועולה ביראה ובאהבה, בגילה שיש עמה רעדה, לפני אל מלך רם ונשא, יושב על כסא רחמים. כל מילה של תורה, תהא איזו שתהא, נספגת עד תום בלבי לב בשר, מוצאת את מקומה בין המוני אותיות, מילים, רעיונות ובירורים, רשמים ומשקעים, חוויות ונסיונות, מידות טובות ולא-טובות, מפנה לה משכן של כבוד בין כל אלה ומאירה אותם באור חדש, שמיישר את כולם לה' אחד. אין עבר, אין עתיד ואין הווה, רק נצח של חיים פנימיים. כל עצמותי תאמרנה, כל עצמות גופי ועצמות רוחי ונפשי, את דבר חיי הנשמה.
יקרים הם לי הזמנים השניים, שבאמת ראשונים הם. נפלאים הם לי. רחוקים הם.
זמן כזה של התנוצצות הנשמה הוא היום, מתוך טהרת שבת קדש שעברנו בתוכה לטובה. מחבר הוא אותי לזמן דומה, מן העבר, בתוך עומק עשרת הימים המסוגלים לתשובה, ולרשמים שנרשמו אז:
היום בסליחות סוף סוף הצלחתי להיכנס לאווירה,
וכשאמרתי: "אין אנחנו עזי פנים,
וקשי עורף,
לומר לפניך: צדיקים אנחנו. ולא חטאנו."
הבנתי. הבנתי שצריך להיות ממש חצוף, ממש קשה עורף, כדי לעמוד ולומר: לא, לא חטאתי. כדי לעמוד ולומר: "אשמנו, בגדנו, גזלנו" - בלי כוונת הלב.
הרי אני יודע בדיוק מה עשיתי השנה. "עברנו על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה".
"מי יתן ואשחה בכל לילה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה".
אולי ישמע קול בכיי...
קול המיית ליבי...
בעצם, לא בדיוק, בטוח שכחתי הרבה.
ואני מצטער על כל הלא-טוב.
ואז, מתוך המחשבות על מעשיי בשנה החולפת, עלתה בליבי מחשבה: עכשיו אני מתחרט ושב בתשובה. נכון שגם בשנים הקודמות שבתי בתשובה בימים אלו, ואז - בהרבה מהעניינים - שבתי לסורי. אבל עכשיו זה אמיתי, אני באמת מתחרט, אני באמת לא רוצה לטעום טעם מתוק של חטא, רק טעם מתוק של נועם התורה, קדושת המצוות. ומעכשיו - לא אחטא עוד.
רגע... איך אתה בטוח? גם שנה שעברה אמרת ככה. ותסתכל סביבך - יושבים כאן אנשים מבוגרים שבודאי חשבו כמוך כל שנה כבר עשרות שנים, ותראה אותם, מגיעים לסליחות, מתחננים ומבקשים על נפשם - רבש"ע, תן לנו עוד הזדמנות לתקן!
תהיה ריאלי. כל אחד נופל כל שנה. וגם אתה עוד תיפול השנה. גם אתה (תאריך ימים בע"ה וְ) תעמוד פה עוד עשרות שנים, ותמשיך להתחרט. אולי התוכן ישתנה, אבל ברור שהתמונה תישאר אותה תמונה. עד שנתך האחרונה.
המחשבה הזו ניקרה במוחי וכאילו כרסמה את הדף הבא שבסידור-הסליחות. לא הייתי מסוגל להמשיך. מה שווים רצונותיי הטובים אם הם לא יהיו קבועים כראוי במשך ימים, חודשים ושנים? מה תועלת יש בשובם של כל יצורי עולם מידי שנה בשנה אל צור מחצבתם אם לא לצמיתות יֵארך הדבר?
אינני מוכן להיות עיוור אל מול המציאות. אינני מוכן לכסות את חושיי ולצעוק: לא, זה לא נכון! לא אחטא שוב! לא נחטא עוד! באמת!
שאלות כאלה, לא יוכל להימצא להן פיתרון שטחי, על-ידי כיסוין בטלאי בלוי ורופף. לשאלה כזו מחוייבים אנו לעמול ולדלות מענה ממעמקי החיים, מעומק תהום-רבה של אמונתנו.
ואז, כמו ביקשו לעלות לפניי מילותיו הטהורות של הרב קוק זצ"ל, שלמדנו אך לפני כשבוע, ועתה הנה הן נחקקות והופכות מתורה לחיים:
"מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, - והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת."
(אורות התשובה, ה, ו)
טעית! הפכת את המושגים! לא את השלמות תובע ממך ריבון-העולמים, רק את העריגה אל השלמות. צדקת, אל השלמות והתום אין בכוחך להגיע, ולכן אין זה מתפקידך. שמחשבות כאלה לא יטרידו את מנוחתך... והבן-נא, שזהו בעצמו הוא עניינה של התשובה - אותה תשובה שחששת שמא אינך מקיימה כראוי - לשאוף אל היושר המוחלט, אף אם בפועל לא יִמָצֵא "אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"! רק דרישה אחת היא ממך, ידידי - תחפוץ בכל ליבך להשתלם ותֹאחז בעוז בכל פיסת-דבר שתקדמך צעד נוסף אל עבר היעד הנכסף. הנכסף ממך במהותו, שתמיד יִשאר נכסף.
פקחתי את עיניי והבטתי על הסידור ביראה שיש עמה שמחה פנימית. משימה-תמידית גדולה ניצבת לפניי.
המילים חזרו, ונאמרו: "אשמנו, בגדנו, גזלנו..."
ובינתיים, חלפה לה דקה, והציבור נמצא כבר שניים-שלושה דפים קדימה...
כמה טהור הייתי באותה שעה, כמה נקי. כמה מכוון.
כמה צודק. נכון הדבר שלא עלה בידי לתקן כל שהיה צריך תיקון, נכון שלא חדלתי מלבקש לתקן. והן אמת, נכון שהתרוממתי.
ובסליחות של ליל רביעי, עת שפכו ישראל לבם כמים לפני אביהם שבשמים, עת התחננו כעבד שמתחנן לאדונו, התבוננתי במילות התפילה, ולא יכולתי שלא לבארה כך: מרנא דבשמיא, לך מתחנְנָן כעבדא דמתחנן למארֵהּ, הב לן ליבא לתיובתא - תן לנו לב לתשובה, לב של תשובה, שכולו תשובה, בכל זמן, בכל רגע ורגע. בזה חפצֶנו ותקוָתנו. ולא - בהעדר זה, נהדר ריקם מן קמך - נחשב הדבר בעינינו ששבנו מלפניך בלא כלום.
אנא ה', סלח נא, מחול נא, כפר נא.
יש זמנים, שמקבל אני את עצמי מן החוץ, עמל לבחון ולברר הטוב מהרע והעיקר מהטפל, במלאכה קשה ומעייפת. נלחם לדלות שביב של יסוד ממאמרי חז"ל שלמים ולתחובו באיזה חריץ פנוי בלב, מעלה זכרונות מימים שלמים, מתרפק על עבר, אולי יבוא יום...
ויש זמנים, שנפשי מפכה מקרבי, בטהרה, גמורה. אין לי צורך בדבר מן החוץ. הכל ישר. מתבונן אני פנימה ומוצא את עצמי מלא וגדוש. מלא אור, מלא אהבת הכל, מלא שמחת עולם. כל מילה של תפילה בוקעת מעמקי הנפש, ועולה ביראה ובאהבה, בגילה שיש עמה רעדה, לפני אל מלך רם ונשא, יושב על כסא רחמים. כל מילה של תורה, תהא איזו שתהא, נספגת עד תום בלבי לב בשר, מוצאת את מקומה בין המוני אותיות, מילים, רעיונות ובירורים, רשמים ומשקעים, חוויות ונסיונות, מידות טובות ולא-טובות, מפנה לה משכן של כבוד בין כל אלה ומאירה אותם באור חדש, שמיישר את כולם לה' אחד. אין עבר, אין עתיד ואין הווה, רק נצח של חיים פנימיים. כל עצמותי תאמרנה, כל עצמות גופי ועצמות רוחי ונפשי, את דבר חיי הנשמה.
יקרים הם לי הזמנים השניים, שבאמת ראשונים הם. נפלאים הם לי. רחוקים הם.
זמן כזה של התנוצצות הנשמה הוא היום, מתוך טהרת שבת קדש שעברנו בתוכה לטובה. מחבר הוא אותי לזמן דומה, מן העבר, בתוך עומק עשרת הימים המסוגלים לתשובה, ולרשמים שנרשמו אז:
היום בסליחות סוף סוף הצלחתי להיכנס לאווירה,
וכשאמרתי: "אין אנחנו עזי פנים,
וקשי עורף,
לומר לפניך: צדיקים אנחנו. ולא חטאנו."
הבנתי. הבנתי שצריך להיות ממש חצוף, ממש קשה עורף, כדי לעמוד ולומר: לא, לא חטאתי. כדי לעמוד ולומר: "אשמנו, בגדנו, גזלנו" - בלי כוונת הלב.
הרי אני יודע בדיוק מה עשיתי השנה. "עברנו על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה".
"מי יתן ואשחה בכל לילה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה".
אולי ישמע קול בכיי...
קול המיית ליבי...
בעצם, לא בדיוק, בטוח שכחתי הרבה.
ואני מצטער על כל הלא-טוב.
ואז, מתוך המחשבות על מעשיי בשנה החולפת, עלתה בליבי מחשבה: עכשיו אני מתחרט ושב בתשובה. נכון שגם בשנים הקודמות שבתי בתשובה בימים אלו, ואז - בהרבה מהעניינים - שבתי לסורי. אבל עכשיו זה אמיתי, אני באמת מתחרט, אני באמת לא רוצה לטעום טעם מתוק של חטא, רק טעם מתוק של נועם התורה, קדושת המצוות. ומעכשיו - לא אחטא עוד.
רגע... איך אתה בטוח? גם שנה שעברה אמרת ככה. ותסתכל סביבך - יושבים כאן אנשים מבוגרים שבודאי חשבו כמוך כל שנה כבר עשרות שנים, ותראה אותם, מגיעים לסליחות, מתחננים ומבקשים על נפשם - רבש"ע, תן לנו עוד הזדמנות לתקן!
תהיה ריאלי. כל אחד נופל כל שנה. וגם אתה עוד תיפול השנה. גם אתה (תאריך ימים בע"ה וְ) תעמוד פה עוד עשרות שנים, ותמשיך להתחרט. אולי התוכן ישתנה, אבל ברור שהתמונה תישאר אותה תמונה. עד שנתך האחרונה.
המחשבה הזו ניקרה במוחי וכאילו כרסמה את הדף הבא שבסידור-הסליחות. לא הייתי מסוגל להמשיך. מה שווים רצונותיי הטובים אם הם לא יהיו קבועים כראוי במשך ימים, חודשים ושנים? מה תועלת יש בשובם של כל יצורי עולם מידי שנה בשנה אל צור מחצבתם אם לא לצמיתות יֵארך הדבר?
אינני מוכן להיות עיוור אל מול המציאות. אינני מוכן לכסות את חושיי ולצעוק: לא, זה לא נכון! לא אחטא שוב! לא נחטא עוד! באמת!
שאלות כאלה, לא יוכל להימצא להן פיתרון שטחי, על-ידי כיסוין בטלאי בלוי ורופף. לשאלה כזו מחוייבים אנו לעמול ולדלות מענה ממעמקי החיים, מעומק תהום-רבה של אמונתנו.
ואז, כמו ביקשו לעלות לפניי מילותיו הטהורות של הרב קוק זצ"ל, שלמדנו אך לפני כשבוע, ועתה הנה הן נחקקות והופכות מתורה לחיים:
"מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם. החוש המוסרי תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות, - והשלמות המוסרית כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל, וכמה כחו חלש לכון מעשיו אל הטוהר של אידיאל הצדק הגמור! ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכלתו כלל? לזאת התשובה היא טבעית לאדם, - והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות. והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת."
(אורות התשובה, ה, ו)
טעית! הפכת את המושגים! לא את השלמות תובע ממך ריבון-העולמים, רק את העריגה אל השלמות. צדקת, אל השלמות והתום אין בכוחך להגיע, ולכן אין זה מתפקידך. שמחשבות כאלה לא יטרידו את מנוחתך... והבן-נא, שזהו בעצמו הוא עניינה של התשובה - אותה תשובה שחששת שמא אינך מקיימה כראוי - לשאוף אל היושר המוחלט, אף אם בפועל לא יִמָצֵא "אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"! רק דרישה אחת היא ממך, ידידי - תחפוץ בכל ליבך להשתלם ותֹאחז בעוז בכל פיסת-דבר שתקדמך צעד נוסף אל עבר היעד הנכסף. הנכסף ממך במהותו, שתמיד יִשאר נכסף.
פקחתי את עיניי והבטתי על הסידור ביראה שיש עמה שמחה פנימית. משימה-תמידית גדולה ניצבת לפניי.
המילים חזרו, ונאמרו: "אשמנו, בגדנו, גזלנו..."
ובינתיים, חלפה לה דקה, והציבור נמצא כבר שניים-שלושה דפים קדימה...
כמה טהור הייתי באותה שעה, כמה נקי. כמה מכוון.
כמה צודק. נכון הדבר שלא עלה בידי לתקן כל שהיה צריך תיקון, נכון שלא חדלתי מלבקש לתקן. והן אמת, נכון שהתרוממתי.
ובסליחות של ליל רביעי, עת שפכו ישראל לבם כמים לפני אביהם שבשמים, עת התחננו כעבד שמתחנן לאדונו, התבוננתי במילות התפילה, ולא יכולתי שלא לבארה כך: מרנא דבשמיא, לך מתחנְנָן כעבדא דמתחנן למארֵהּ, הב לן ליבא לתיובתא - תן לנו לב לתשובה, לב של תשובה, שכולו תשובה, בכל זמן, בכל רגע ורגע. בזה חפצֶנו ותקוָתנו. ולא - בהעדר זה, נהדר ריקם מן קמך - נחשב הדבר בעינינו ששבנו מלפניך בלא כלום.
אנא ה', סלח נא, מחול נא, כפר נא.
