אבל בסוף זה ישתלם לכם ולה

זו לא באמת שינה נורמלית בעגלה

הייתי שמה אותה במיטה כשהיא עייפה מאד,יושבת לידה קצת ויוצאת מהחדר,כל כמה דקות נכנסת מלטפת ויוצאת

היא פשוט רגילה שאת נשברת בסוף ומוציאה אותה.היא צריכה להבין שזה לא יקרה

זה ייקח כנראה כמה לילות והיא תתרגל,את צריכה סבלנות והנבנה עמוקה שזה הכי טוב בשבילה,גם אם היא בוכה הרבה

מיד.

אני לא טיפוס שיכולה לעבוד בשיטה הזאת  

תודה על המענה

נוח לה בעגלה והיא לא מבינה מה הבעיה בזה

אחרי שהיא תראה שאת מתעקשת,היא תבין שאין ברירה. מה עדיף 2 לילות קצת קשים עם בכי ואח"כ שתיכן ישנו נורמלי?או חודשים שלמים של חוסר שינה לאמא ולילדה ואמא שלא מתפקדת ומתמוטטת?

תודה רבה!

את בטוחה שיש לך מספיק חלב?, כי תינוקת שיונקת מספיק לא אמורה לקום בתדירות כזאת.

לפעמים זה מראה על חוסר בחלב או ירידה באיכות שלו ממילא הוא פחות משביע.

תנסי להעשיר את האוכל שלך. לאכול כף שקדייה כל יום וכדומה.

בנוגע לטקס השכבה - אני סבורה שזה גיל קצת צעיר בשביל טקס קבוע וסדיר לגמרי, ובוודאי שנורמלי שינויים כמו שעת מקלחת וכדומה. לדעתי היא עדיין קטנה קצת בשביל סדר יום קבוע לגמרי.

בנוגע לשינה בלול - צר לי, זה קשה לשנות הרגלים וזה באמת יכול להיות כמה לילות קשים של בכיות...

אם החלב שלך בטוח בסדר, הייתי מנסה לשלב את ההעברה בחזרה ללול ביחד עם להרגיל אותה להפסקות מסודרות.

כמובן שתהיי חייבת לגייס את בעלך בשביל לעשות את זה כי אחרת תתמוטטי. אחרי שהיא אוכלת ארוחה כמו שצריך, לא נותנים לה לאכול שוב לפני שעברו 3 שעות.

אבל כן הייתי בודקת את עניין החלב, כי ילד שבע כמו שצריך לא אמור לקום בתדירות כזאת.

בהצלחה והרבה כוח. תתפללי גם על זה...

אף פעם אני לא בטוחה... אבל בשאיבות בעבודה יש ב"ה מספיק, וגם ביום יום היא רגועה ושמחה וחייכנית כרגיל. (נגיד בימי שישי ושבת כשהיא איתי בבית, היא יונקת כל 3 שעות ואפילו יותר (כי אוכלת קצת גם מצוקים). אז לפי זה אין כל כך הגיון שדווקא בלילה לא ישביע אותה, נכון?

מה את מתכוונת בלהרגיל אותה להפסקות מסודרות? תוכלי קצת לפרט, בדיוק את זה אני צריכה לשמוע... טיפים מעשיים.

ואגב, היא לא בהכרח בוכה בלול, היא מתהפכת, משחקת, מחייכת, קוראת לי אם אני יואצת ולפעמים גם בוכה אם עזבתי את החדר (גיל של חרדת נטישה), ואם היא הולכת לישון כשאני בעצמי כבר במיטה בדרך לישון, אני לא מסוגלת להרדם כשהיא עדיין לא ישנה...

למה שאמרה ברכת ה'. אם יש מספיק אוכל היא לא אמורה לינוק כל חצי שעה/שעה.

היא התרגלה שאת המוצץ שלה, ואת חייבת להרגיל אותה שאת לא כי אחרת זה לא ייגמר.

אין ניסים בתחום הזה..

מה שאני מציעה זה כך: היא מתעוררת פעם ראשונה, אם עבר 3 שעות מאז שאכלה בפעם הקודמת - קדימה להניק אותה.

(יש ילדים שאוכלים כל 3 שעות עד גיל מאוחר גם אם אוכלים מספיק לפני השינה).

אם לא עברו 3 שעות - אל תתני לה, ואם את מתמוטטת ולא מצליחה להרגיע אותה - שבעלך יחליף אותך, ואל תישברי לפני שעוברים שלוש שעות.

אז יהיו כמה לילות קשים והיא תתרגל.

והכי חשוב, כמו שציינה ברכת ה' - הילדה מרגישה כמה את שלימה עם עצמך. אם לך ברור במאה אחוז שעכשיו לא מגיע לה אוכל והיא צריכה לישון, היא תבין את השדר, זה דברים שעוברים בתת מודע ואני מאוד מאמינה בהם.

הרבה הצלחה.

לעבור איזשהו תהליך...

צפוף בעגלה ולא נוח ולא נראה לי שבריא כל כך לישון שם...

מה את חושבת?

אהלן,

לגבי ההתעוררויות כל חצי שעה שעה לינוק- היא לא רעבה.. היא פשוט יודעת להירדם רק ע"י הנקה- אני טועה?

אם כן- היא מתעוררת בלילה (כל תינוק מתעורר בלילה, השאלה אם יודע לחזור לישון) ומשום שהיא יודעת להירדם ע"י הנקה, היא מחפשת לינוק... לכן היא צריכה ללמוד להירדם לבד.. 

גם אצלי זה היה ככה, התעוררה כל חצי שעה- שעה לינוק וזה היה סיוט.

אני הלכתי על פי שיטת "לילה טוב" זו שיטה שמלמדים את התינוק להירדם לבד ולא נותנים לו לבכות! בניגוד לשיטת החמש דקות וכד'.

אפשר כמובן ללכת עם יועצת שינה שתלווה אתכם, ואפשר לנסו לבד.. (אני עשיתי לבד, עדיין לא הגענו ללילה מושלם, אבל יש שיפור מטורף, יונקת פעם אחת או פעמיים בלילה, ולא נרדמת עם הנקה בתחילת הלילה..

אז יש תקווה.. תנסי אולי קצת לקרוא על שיטת לילה טוב..

אני מניחה אותה בעגלה אחרי שהיא מקולחת ושבעה, מחשיכה את החדר והיא נרדמת תוך מספר דקות לבד. 

ב"ה למדנו כבר מגיל צעיר, בעלי ואני, לזהות אצלה עייפות ולא לגרור את זה.

אני דווקא חושבת שההתעוררויות שלה בלילה והרצון לינוק זה כאב שיניים, לפי איך שהיא מוצצת ונושכת אותי.

תודה על התגובה, סתם מעניין לשמוע עוד על השיטה אני אנסה לקרוא.

קודם כל השיטה טוענת שתינוק מגיל חמישה חודשים יודע להירדם לבד, לכן אפשר מגיל חמישה חודשים להתחיל ולא לפני.

הרעיון הוא לעשות טקס שינה קטן, אחרי האוכל, לכבות את האור, להגיד לילה טוב ולהכניס למיטה. 

אם התינוק בוכה- להרים, לחבק, להרגיע ולהחזיר למיטה (ולא מדברים עם התינוק בשלב  הזה) אם בוכה שוב- להרים וככה יויו, עד שהוא רגוע במיטה ונרדם. אז בפעמים הראשונות התינוק לא רגיל לזה, וזה יכול לקחת זמן.. ואחכ משתפר פלאים..

לשיטה יש ארבעה שלבים- שלב ראשון, מניחים יד על תינוק, יש מגע, כל הזמן עד שהוא נרדם.

שלב שני- יושבים לידו בלי מגע, שלב שלישי- יושבים על יד הדלת, שלב רביעי- מניחים במיטה ויוצאים מהחדר.

ואם מתעורר במהלך הלילה- מחזירים לישון באותה שיטה- מרימים, מרגיעים ומחזירים למיטה- אלא אם כן זה הזמן לאכול ואז מאיכלים. 

זה בגדול..

כל תזוזה שלנו בחדר מעירה אותה...

היא נתנה לי מרווח של שעה וחצי- שעתיים

אפשר להגיד: לא ולהגיד את זה בנחת.

לבעלך עם הסברים, לשאר בלי.

וזהו, בלי לנהל דיון ובלי לנהל את זה עם רגש.

פשוט לא.

ואני מוסיפה ברשותך,

זה זכות לעזור להורים וגם מצווה.

מבחינת הלכתית מכבדים הורים מהכסף שלהם ולא שלכם, כמובן אם זה אפשרי לכם ולא אפשרי לו זה משהו אחר- רק מדברת עקרונית.

ורוצה להוסיף שהכרתי מישהי שעזרה לאמא שלה לשלם על המשכנתא לאורך שנים, כשהאמא נפטרה היא הורישה את הבית לכל הילדים בצורה שווה.

זה אומר שאחות אחת שילמה משכנתא שממנה הרוויחו כל האחים.

וגם לך יש אחריות להוריש לילדים שלך אחרי 120.

בשורות טובות

כל השנים

ופתאום יאללה לבקש עוד וזו לא פעם ראשונה

אני מדברת עם בעלי והוא כמובן נגוע כי זה אחיו

שמצווה לכבד הורים

לא חושבת שכל אחת יכולה להתמודד עם התחושה של אחזקת עוד בן אדם כשכולם מתעלמים ויש לו הרבה ילדים עם כסף

אני למשל הייתי עוצרת את הזרמת הכספים ולכן זה לא היה מגיע למצב של להתפוצץ על בעלי כי זה תחום שיותר קל לי לנהל את הגבול ברור ואז לא מתעצבנת.

כל אחת מתמודדת אחרת עם דברים, ומן הסתם לכל אחת יותר קל להתמודד עם הקשיים של חברתה מאשר עם הקשיים שלה.

שאתם בעודף כיבוד הורים.

לכן ציינתי שכיבוד הורים זה מכספם ולא מכספכם והזהרתי לעניין כך שאם את עוזרת את צריכה להיות גם היורשת.

ולא

לא היה לי קל להגיד את מה שאמרתי, לכן הסתייגתי מאוד ויצאו לא מובנים.

עכשיו הבנתי את כוונתך

אנחנו כל השנים תומכים באבא, אז פחות יכולים לעזור לאח.

ברוכים לנו שאין לו כסף להאכיל את הילדים

אני לא עומדת בזה גם

אבל מרגישה שלא סתם פונים אלינו שוב

בעלי היחיד שעובד נורמלי

לתת או לא

ואין מה לבוא בטענות אם החלטת לתת

אי אפשר לחנך אנשים מבוגרים

אפשר לבחור מה לעשות

כמה אחים שלא עובדים בצורה נורמלית

ואב שנתמך כלכלית (כמובן שאינני יודעת מה הסיבה המדויקת שלו)

זה כבר חינוך לא נכון.

אם תתנו יתרגלו לקחת

ולהיתמך על הציבור וגם יורישו את התכונה הזאת הלאה לילדים שלהם.

שיצאו לעבוד.

את לא צריכה להרגיש מגעילה.

אם אתם ממש רוצים להיות בעלי חסד,

אתם יכולים לתת הלוואה בשטר (!!!) כפי שנכון הלכתית או לסייע לרכוש מקצוע.

אבל מתנות חינם אני נגד.

מהתיאור הכללי שנתנה

אם כבר לתת כסף, כבר עדיף לתת ולהבין שהכסף לא יחזור בלב שלם מאשר לקוות שיחזור ולהתפוצץ על זה מעכשיו לנצח

כי יכול להיות שזה מציף אותך עכשיו.

בוודאי שנכון יותר שכולם יתמכו באב, ולא רק אתם.

אבל יש להם סיבה מהותית למה לא?

לגבי האח- פשוט שלא. אם הןא בזבזן אז עוד יותר.

אולי עזרה חד פעמית אבל בטח לא להחזיק גם אותו.

תתפוצצי קצת פה

ואפשר גם לא להתפוצץ בכלל

אבל קשה כשאת מעורבת מאוד רגשית

אני חושבת שאת לא חייבת להענות לבקשה (בתיאום עם בעלך) אם לא תעמדו בזה. אבל אם כן אז עניי ביתך קודמים

אתם גם יכולים להקציב סכטם מסוים וזהו

אבל בעלך לא אשם שזו המשפחה שלו

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

בגיל 38, אחרי שמונה לידות שארבע מתוכן קיסריות.

שאלתי את ההרופאה הפרטית שיילדה אותי. היא יילדה אותי גם בלידה הקודמת, ואז לא הציעה לי. (ובלידה שלפני בבית החולים רצו לתת לי וסירבתי...)

קיבלתי את הקלקסן רק בימי האשפוז (חמישה ימים) והרופאה אמרה שזה מספיק.

במצבך כנראה לא הייתי לוקחת...

חלק קטן מהאוכלוסיה יפתח קרישי דם אחרי הלידה והסיכון עולה עם הגיל.

בגלל שאי אפשר לנבא למי זה יקרה, צריך לתת לחתך מסויים שאצלו הסיכוי יחסית גבוה (אבל עדיין מאד נמוך. כנראה, אין לי את הנתונים הסטטיסטיים).

אם לא תקחי, סיכוי גבוה מאד שלא יקרה כלום, וסיכוי נמוך שתפתחי קרישים.

אישית ילדית אחרי גיל 35 ולא קיבלתי הנחיה כזאת. או שפספסו או שהמדיניות משתנה בין בתי החולים.

אחרי לידה רביעית בגיל 32 הביאו לי להזריק לעשרה ימים.

אבל זה היה אחרי לידת תאומים.

אז לא יודעת אם קשור או לא.

בגיל 36 כי היה לי pph (רק 2-3 זריקות)

ועכשיו בגיל 39 ל10 זריקות

זה הנוהל הרגיל, מעל גיל 35

שעשו לי היסטרוסקופיה ללא הרדמה באופן ידני ואז נתנו ציטוטק להפסיק את הדימום אחרי שלא היה ממצא ברחם...

במקרה כזה הם מבררים לפני שנותנים קלסקן באופן אוטומטי מעל גיל 35?

הזה. חחחח😅🫣

שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית

שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר

חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...

ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...

החלפנו שם בגלל זה 😉

אגב

היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣

שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...

אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.

יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!

מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.

כי תחשבי על הבת שלך. תשכחי שיש קשר וזה אותו שם.

אבל ידועה האימרה שכשאתה קורא שם לילדים שלך אתה מגלה כמה אנשים אתה שונא (או אם ניהיה יותר עדינות- לא מחבב..)

וזהו, אני לא קוראת בשמות האלו כי אני לא רואה סיבה להיזכר ברוע ובסבל.

כל הזמן רציתי לקרוא שם שאני אוהבת אבל הייתה ילדה שגדלה איתי ולא אהבתי בשם הזה..

בבת הרביעית נכנעתי 😉

זה שם מהמם וטוב ולקח לי קצת זמן להתרגל אבל היום אני בכלל לא חושבת עליה, והבת שלי לא דומה או מזכירה אותה בכלל..

מה שכן אגיד שזו מישהי שאין לי קשר אליה כיום בכלל..

עבדה איתי מישי שלא סבלתי והיא ילדה חצי שנה לפני... היא קראה לבת שלה בשם שממש אהבתי

התלבטתי כפול

גם כי לא סבלתי אותה

וגם כי זה היה נראה שאני מעתיקה

בסוף החלטתי שאם אני אוהבת את השם

הוא מתאים לנו

בעלי אוהב

ואנחנו נאהב את הבת שלנו לנצח...

והיא לא הולכת להשאר בחיים שלי לעולמי עד

ושהיא לא שווה את זה

קראנו לה באותו שם (ואפילו באותו שם שני עש סבתא שלי)

יצאתי לחופשת פלדה

ולא חזרתי

והיום מי זוכר...

אני מאוהבת בהת שלי

השם הולם אותה

ואין שלמה ממני

כשבעלי ואני הכרנו (בשידוך),

היה למשפחה של בעלי שכנה, ילדה קטנה עם השם שלי שהיה מנג'סת להם בלי הפסקה.

זה ממש היה מושג שם במשפחה, כל פעם שמישהו דופק כולם נאנחים "הנה דיאן..."

ואופס, גם לי קוראים דיאן....

ולבעלי בהתחלה היה קצת קשה עם זה אבל בשכל הבין שלא הגיוני לא לגשת לשידוך בגלל כזה דבר.

וכשהתארסנו היו קצת בדיחות על זה במשפחה.

ומאוד מהר עבר לכולם והשם דיאן נהיה המושג שלי ואף אחד לא זכר את השכנה המעצבנת (שאחרי כמה שנים גם עברה דירה...)

היתה לי חברת צוות נוראית, משהו בלתי נסבל שכל מי ששומע ממני סיפורים עליה מתחלחל

והשם הפרטי שלה היה שם שממש ממש אהבתי, והיה ברור לי שלבת הראשונה שלי אקרא בשם הזה

בפועל לא הצלחתי... ילדתי את הבת כשעדיין עבדנו יחד ולא הצלחתי להתנתק ממה שזה מעלה בי.

אגב גם שנים אח"כ לא הצלחתי לתת את זה לבנות אחרות שלי

ומזדהה עם זה שמלאי השמות לבנות קשוח חח

אם השם מזכיר לי מישהו עם אסוציאציות לא טובות- אני כנראה לא אבחר בשם הזה לילדים שלי.

שמגעיל אוכל שלא מבושל עד הסוף וכל מה שתיארת... נראה לי כדאי להתמקד בפתרונות טכניים. אם חלה וסלטים את כן אוכלת אז לאכול סיבוב שני ולהגיד שאת מפוצצת מהחלות וסלטים, או להביא כל פעם משהו איתך כדי להקל על אמא שלך ואגב גם את תאכלי ממנו (אם היא תקבל את זה בטוב)

וכל עוד את לא עושה מזה עניין אף אחד לא צריך לדעת, לא היא ולא הילדים

א. האוכל הלא טעים של אמא שלך.

ב. אובדן הרומנטיקה על מאכלי סבתא.

אתחיל בשני. אם לילדים שלך כיף עם סבתא. אז יכולות להיות חוויות מכוננות שלא קשורות לאוכל.

ככה היה לי עם הסבתות שלי. (האוכל הכי טעים שהכינו היה קנוי) וככה גם הילדים שליי עם אמא שלי.

ב. נשמע שגם אמא שלך לא ממש נהנית להכין מה שגורם לאוכל להיות חצי מוכן. ולכן ממש הגיוני שתציעי להשתתף בהכנות לשבת. (אפשר להביא דגים למשל שרק שמים על הפלטה בכניסת שבת עדהסעטדה הן מוכנים. ולא דורש הרבה הכנה מראש)

אמא שלי עוקבת אחרי מה שאוכלים אצלה. היא "מסתכלת לצלחת" של אחרים ויכולה להגיד: עוד לא אכלת מזה, לא טעמת מזה, את אוהבת את זה..לא?

וזה לא שהיא סובלת מלהכין אוכל, דווקא מבחינתה ככה היא מביעה אהבה.. אם אגיד לה שאביא משהו כשאנחנו באים לשבת- היא תגיד שלא צריך ומה פתאום, שנבוא בכיף, שלא אטרח וכו'..

נגיד אחרי הלידה האחרונה שלי היא רצתה להביא לי הרבה אוכל, שיהיה לי במקפיא.. ואני לא ידעתי איך להדוף את זה בלי לפגוע בה. בסוף היא הביאה ואת הרוב זרקתי..

חבל לי על האוכל ועל הטירחה שלה..

אני גם דואגת לאן זה יגיע, כי רואה שזה "מחמיר" אצלי עם השנים... פעם לא הייתי ככה..

לא בקטע אישי פשוט "לא בא לי עוף ולא בא לי תבשיל כזה או אחר" ככה היא תופסת ממני בעייתית עם אוכל וזה לא נלקח כמשהו אישי.

בשבתות פשוט תביאי מהבית בלי לשאול אותה משהו שהיא בוודאות לא מכינה ואז זה לא במקום האוכל שלה, משהו שהוא חידוש לשבת או שאת רוצה שכולם כולל היא יטעמו.

וגיסתי התחילה להביא בכל מקרה וזה הפך להיות ממש קבוע שהיא מתאמת מראש מה להביא.

כמה דברים שאולי יעזרו:

• להחמיא ממש על מאכלים שטעימים לך (עוגות/סלטים)

• להחמיא בנוכחות הילדים ובדיבור איתם. (רוצה מהקציצות המיוחדות שסבתא הכינה במיוחד בשבילנו?)

• להכין אוכל ולהביא (אפשר להתחיל להביא תוספות ולעדכן מראש. ראיתי מתכון ממש טוב לאורז עם בטטה, ממש מתחשק לי להכין ולהביא. זה בסדר? ממש בא לי להכין דג ברוטב מיוחד, זה בסדר שאני אכין?

  ואז את לא טורחת כדי להקל עליה אלא היא עושה לך טובה שמאפשרת לך להכין דברים מעניינים שאת אוהבת.

לא בשבת עצמה, אם את באה מוקדם מספיק וטועמת/ מסתכלת.

את יכולה להגיד "אני חושבת שזה צריך עוד קצת זמן" "אני אוהבת את זה יותר שחום".

לדעתי האישית זה ממש לא פוגע.

וגם להגיד מה את אוהבת ומה פחות.

אולי תגיעו מוקדם יותר לקחת חלק במטבח ובהכנות וככה תהיה לך שליטה על זה?

ובקשר לילדים, יש להם סטנדרטים משלהם.

הבן שלי אוהב את האוכל של הגן יותר משלי, לא נעלבת, חך של ילד.

וזכרונות מסבתא זה לא בהכרח אוכל.

מהנישואין, אני פחות מתחברת

האמת גם המתכונים של ההורים שלי וגם אצל חמתי קצת השתנו מאז, וגם הטעם שלי ושימת הלב לכל מיני פרטים אז מזדהה איתך

אם תגידי לה בעדינות שאוכל לא מספיק מוכן? נגיד על העוף - אמא אני אוהבת את העוף יותר צלוי/ התפוא יותר רכים - זה יהיה כזה נורא?

אולי כמו שכתבו להציע להביא מנה משלך/ להגיע להיות איתה במטבח?

לגבי הילדים - אם זה רק תפוא קשה לא נורא. עוף לא מוכן - אני כבר לימדתי אותם שעוף ורוד לא נוגעים כי זה יכול להיות מסוכן

ובכלל,אם הם אוהבים וזה מספיק מוכן לא הייתי מוטרדת האמת

עלול לגרום להליקובקטור, מניסיון...

סביב גיל 8 ומעלה אליאס

10-12 ומעלה סיכון

סיכון

רמי

טיקט טו רייד

שרלוק זה גם חמוד מאוד

ביג דיל

אלוף החמין

מלך הפלאפל

אונו וסט זה גם נורא כיף

אנחנו ממש אוהבים.

השועל החמקמק

טאקי

רמי

חתחתול

גילאי 4-6

זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.

וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.

ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי

ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים

אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...

הבן שלי וחברים שלו יושבים על זה המון.

אבל הוא אכן מאד ארוך... 3 שעות בכיף

אני דוקא אהבתי אבל באמת נדיר שמסכימה להכנס לזה.

שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.

במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.

לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף

גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם

צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע

לא

ולא

עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.

הורדתי באפילציה ךפני שנים.

בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...

יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.

זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?

זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.

לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.

במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)

ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.

זה לא נעלם לתמיד.

לכן קניתי מנוי לכל החיים.

פיאות לחיים סנטר ושפם

בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת

בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.

וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.

לייזר הדבר היחיד שעזר לי.

אני עם שחלות פוליציסטיות

לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...

זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?

מעצבן כן,

פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם

אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע

כל פעם שהבת שלי עשתה, היו לה פצעים לכמה ימים. לא נעים באזור השפם...

גם להגיד, כן, זה וירוס כזה או אמפטיגו אם מישהו שואל), ולקוות שרוב האנשים עם מספיק טאקט ולא יעירו על זה, ואז להיות משוחררת מהשפם לתקופה. אבל זו ההעדפה שלי ואם לך זה לא נעים- תשקלי מה בעינייך גובר.

אני עשיתי באזור הסנטר וכל פעם היה לי איזה שבוע של נקודות פצעונים שנראו כמו זיפים של איזה קשיש שלא הסתדר עם הגילוח..

ניסיתי לטשטש עם איפור לא לגמרי בהצלחה. וגם בגלל שאני שונאת להתאפר ביום יום אז יצא שהיו ימים שיצאתי בלי מייקאפ ושכחתי מזה עד ששאלו אותי חסרי הטקט אם התחלתי לגדל זקן..

עדיין לא מתחרטת. מעדיפה להתמודד כמה פעמים לכמה ימים עם ניסיונות ההסתרה של הפצעונים ולהתפטר מזה לנצח.... דרך אגב במכון שעשיתי המליצו את השפם להסיר בלייזר כי ספציפית זה אזור פחות הורמונלי משאר הפנים ואכן זה עבד לי מעולה וגם לא משאיר סימנים ופצעונים אחרי.

זה סבבה.

עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.

(רצפת אגן וכו)

כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).

אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...

לק"י

להשען על הרגל כזה.

ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.

לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!

(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה

זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.

לשטוף כלים ולקחת ילדים

שבועיים אחרי לידה

זה ממש לא סבבה

להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.

כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.

לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.

סותרות אחת את השניה

להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...

כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...

ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...

אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...

בבצלחה ומזל טוב!

אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה

ומרגישה מעולה ממש ממש!

מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה

אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..

עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.

הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..

שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.

המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.

ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:

לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:

משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.

בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.

כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.

אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.

עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.

את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.

שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.

אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.

אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?

אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.

עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.

הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.

דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.

חוץ מ:

לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה

להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)

אני אוסיף

שמשתמשים בכלים חד פעמיים

כביסות בעלי ממלא

והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד

לא מכניסים לארונות

הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת

לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.

חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.

שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)

שאת ילדת בניתוח ומוריה לא?

אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.

אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...

אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).

הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.

גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת

הגוף לא היה אחרי לידה...

זה משמעותי

עושה כלום...

אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'

כן מבשלת דברים פשוטים.

אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?

אני גם מקלחת את הילדים.

אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.

אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.

לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.

אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.

היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.

וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.

מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.

לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.

כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...

כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...

כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו

שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח

אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה

שהוא בבית תקלחי אותם

כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה

לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.

אפשר.

למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.

להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.

גם לא לשטוף כלים

אני כן משתדלת לנוח ממש ממש בשבועיים הראשונים אבל אחר כך אין לי אפשרות יותר...

וזאת המציאות שלי

מנסה כן לנוח כל פעם שיש אפשרות ולקחת עזרה כמה שניתן

תכף יבואו חכמות ממני עם המלצות

אבל אני כן יודעת שאם הייתי מרגישה כמוך, הייתי פשוט עוזבת, יש חיים אחרי, יש הרבה עבודות שאת יכולה למצוא שלא מצריכות כישורים או לימודים, בינתיים תחשבי מה את רוצה לעשות, אבל לא לסבול.

אם את מפסיקה כי את מתחילה לימודים,

אתם יכולים כלכלית לרדת בהכנסות למשך חודשיים?

את מסוגלת להגיד לעצמך שחודשיים את עובדת במשרה כלשהי גם אם לא משהו רק בשביל המשכורת?

יש עוד הרבה משרות שאת יכולה להיכנס אליהן בינתיים: מזכירות, מוכרת בחנות וכדו'.

השאלה אם את לא מחויבת לעבודה לתקופת הודעה מוקדמת, אני מניחה שכן.

ואז במילא את חייבת לעבוד עוד פרק זמן מהרגע שאת מתפטרת.

אבל סובלת כל יום, באמת שאני מגלה כל יום עבודה שהוראה שלא מתאימה לי ואני לא מוכשרת בזה

אותה מורה שאני מחליפה מתכוונת להאריך את החל''ד אבל אני חושבת שלא אמשיך את זה, שיחפשו מחליפה

אני רוצה ממש כבר לחפש רציני משהו חדש, אבל אני מחכה בסבלנות למועד הסיום למרות שמבחינתי להודיע היום על עזיבה.

ואני לא גרה במקום עם הרבה משרות ככה שעד שאסיים את הלימודים החדשים אני כנראה אתגלגל בין עבודות

במובן מסויים אני כבר מעדיפה להוציא את הילד מהמשפחתון ולהישאר בבית, אבל זה בעייתי

לרדת בהכנסות- לא יכולים יותר מידי כי כרגע הן גם ככה לא גבוהות- בעלי סטודנט בעצמו

לגבי השאלה השנייה- יהיה לי קשה כביכול לרדת ברמת העבודה, אבל אני יעשה את זה כל עוד זה לא יהיה שכר עוני שכבר עדיף להוציא את הילד מהמשפחתון. הבעיה שלי היא יותר שאין באזור שלי עבודה ללא הכשרה במקצועות שמתאימים לי ועם שעות עבודה מתאימות נורמליות

המורה שאני מחליפה רוצה להאריך חל''ד, ואני החלטתי לחפש במרץ עבודה אחרת ולהודיע לבית הספר שיחפשו מורה במקומי להארכה)

קחי בחשבון שהעבודה בחוץ שונה לגמרי מתנאי ההוראה כן?

אני במילוי מקום חופשת לידה

בכל אופן, אני במילוי מקום חל"ד

הייתי רוצה עבודות כמו שהצעת, הבעיה שאין באזור שלי כל כך הרבה משרות כאלה (פריפרייה)

והאופציה היחידה זה מטפלת במעון שהיא די לא מתאימה לי

הגיוני שאת עצובה, את בתוך תפקיד ואילוץ שהנפש שלך לא עומדת בו. לנשים לא טוב להיות במקום הזה, ולא טוב להרגיש את הלחץ הפרנסה

אם נקעה נפשך תוציאי ימי מחלה. נשמע שנפשית את לא מסוגלת להגיע והימים האלה הולכים לאיבוד

מה יקרה בתום החודשיים? ממה תתפרנסו אז?

חיבוק גדול.

אני חושבת שהמון נשים יכולות להזדהות עם התחושות שלך. המון מורות נושרות מהמערכת, סובלות סבל רב. זה באמת לא מקצוע שמתאים לכל אחת! יש איזה דפוס כזה בציבור החרדי/ הדתי שנשים הולכות ישר ללימודי הוראה וזה ממש חבל על השנים הללו , חבל על הכסף ובעיקר חבל על הסבל שאת סובלת.

אז החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מזה, וטוב עשית שנרשמת ללימודים אחרים, תהיי חזקה לסיים בכבוד, תנשמי, תדברי עם ה'. לאט לאט תסתכלי על זה בלשון עבר .

לדעתי, המפתח הוא בחירה.

מתמודדת עם משהו דומה, בחרתי ללמוד הוראה והיה לי טוב בשנים הראשונות, אבל עכשיו עברתי בית ספר וקשה לי שם בגלל הרבה גורמים.

התייעצתי עם חברה שעובדת בתחום אחר, וגם לה ממש לא כיף והיא אמרה לי את זה: המפתח הוא לבחור. בתוך המצב הקיים עדיין יש בחירה.

את יכולה לבחור לעזוב מוקדם ולהחליט להישאר בבית עם הילד, ואז לראות מה ההשלכות נגיד מבחינה כלכלית או עוד דברים, ולקחת את זה בחשבון.

את יכולה גם להחליט שאת צריכה את ההכנסה הזאת, ולכן את נשארת בעבודה, ועושה כל מה שאפשר כדי להקל עלייך.

וזה מצויין שנרשמת ללימודים! את מגדירה לעצמך יעד! מהמם! בזמן בינתיים, עדיין יש לך בחירה. אולי זה בחירה ברע במיעוטו, אבל יש לך כמה אפשרויות וברגע שתקחי בעלות על הסיטואציה ותבחרי, יהיה לך קל יותר להתמודד.

בהצלחה גדולה.