"אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף" - כך נאמר במקורות והגוף הוא כינוי לאוצר הנשמות.

יש בשמיים כמות מסויימת של נשמות שצריכות להגיע לעולם למלא בו תפקיד, ונשמות שכבר היו כאן וצריכות לחזור לתקן משהו.

ומשיח לא יבוא ולא תהיה גאולה עד שכל הנשמות הללו תחזורנה/תגענה לעולם.

ולנו יש את הזכות לעזור להן להגיע לעולם, ואת האחריות לדאוג שתקבלנה את התנאים האופטימיים על מנת למלא את תפקידן.

מעבר לזה, ילדים הנהרים באופן טבעי הם "תוצר לוואי" של קיום מצוות עונה.

במצוות עונה מחויבים כל זוג נשוי, ואין היתר לקחת מניעה סתם כי לא בא לי להביא ילדים., אלא רק בפסיקת רב בהתאם לנתונים.

יש אלוקים, והוא מחליט מתי ייוצר ילד כתוצאה מהמצווה, וזה ממש לא בשליטה של אף אחד בעולם!!

גם תחת מניעה יכול להיווצר הריון ברצון האלוקים, ואפשר לא להיות תחת מניעה ולא ייוצר ילד גם כשהכל תקין לכאורה.

מבחינתי, הביטוי "להביא ילדים" פסול במהותו.

אין כזה דבר להביא ילדים, ואנחנו לא בוחרים האם ייווצר הפעם ילד או לא.

אנחנו כן אחראים לילד שנוצר (מדגישה - שנוצר!! לא שיצרנו...), ולכן לקיים יחסים כזוג לא נשוי שלא באמת מעוניין להקים משפחה - זה עוול כלפי הילד שעלול להיווצר.

אבל למה זה טוב שיהיו ילדים??

באמת שואלת

אולי כי אני דווקא לא מאוד שמחה שנולדתי

ocd שכרגע ב"ה מתבטא רק בדיכאון קליל 

(אני זוכרת כל מי שכותב פה על ocd...)

אבל קצת מרגישה שטוב שאני לא מרגישה רצון לעוד ילד

כי ככה אני לא נאלצת להתמודד עם הדילמה הזאת,

בסופו של דבר אני כן חושבת שהסיבה שאנשים עושים את זה

זה בגלל באושר שילד מביא, אני ממש מתקשה להבין איך אפשר

להביא ילד כי זאת מצווה, מרגישה שזאת לא מצווה חיובית

ואני חושבת שהרבה דתיים רוצים הרבה ילדים לא רק בגלל המצווה אלא

בגלל שכשגדלים וחיים ככה זה גורם להרגיש שזה המצב הטבעי

ולרצות אותו, כשהיו לי ילד אחד או שניים חשבתי שארצה 10 ילדים

ולא הרגשתי שזה בגלל מצווה אלא כי זה מה ש"בא לי" בשביל עצמי

האמת שאני די בשוק לקרוא פה שיש כאלה שעושים את זה בגלל המצווה

אני חיה בסביבה דוסית טרור ובחיים לא חשבתי שזה ככה

ובע"ה שהכל יהיה רק מתוך בריאות.

לי אמרו שה' ציוה את הגברים כי:

בכל מצווה שה' נותן יש בחירה חופשית - הגברים מחליטים מתי להוציא את הזרע.

אותנו הוא לא ציוה מכיון שההריון והלידה כואבים וכל אישה תחליט אם היא רוצה ללדת ולהביא נשמות לעולם.

כמובן שמתי שתביאי ילד לעולם זה מאד ישמח את ה'..

מקווה שהייתי ברורה.. תקנו אותי אם כתבתי לא נכון

כך שמעתי

בעבר גבר התחתן עם כמה נשים,אז נשים לא היו חייבות

זה לא ציווי ה' להביא ילדים..

באמת אני לא מבינה למה יש בעיה הלכתית בזה..

מישי.. עזרה??

בדיוק אמרתי לבעלי שמזל שזה קרה אחרי שנולדו לנו ילדים,

אחרת אולי לא היו לנו

למה שלא יהיו מאושרים? כך הסטטיסטיקה אומרת

וזה לא שאני "מרגישה" אלא שזאת המציאות, אז באמת חבל שזאת המציאות

לא יודעת את המניעים לרצן אבל אני יודעת שבא לי גם את האהבה המיוחדת הזו וגם למשיך את השולשלת המשפחתית והיהודית וגם הברכה המיוחדת שילדים מביאים, וגם לתת למישהו שהוא ממש חלק ממני, וגם מרגיש לי שנותן חיבור מיוחד בין הזוג,

בקיצור יש לי מלא רצונות בזה...
אני לא יודעת אם הם נכונים ובטוח יהיו כאלה שיחלקו עלי אבל ככה זה אצלי.

ובכ"ז היום לא מאושרת בנסיבות שלא היו תלויות באיך שגידלו אותי

ולא בשום דבר חיצוני או ניתן למניעה

רק הסקרים מהסוג הזה פתאום נורא חשובים, כאילו חשוב מה חושבים רוב בני האדם.
עיין ישעיהו מ'.

סקרים שבהם לנבדק אין צורך למצוא חן בעיני הסוקר, כמו בסקרים הפוליטיים, הם יותר אמינים.

כששואלים בסקר "האם תסכים לסיפוח שטח תוך איזרוח כל יושביו הלא-ישראלים, או להצהרה על סיפוח - תוך התחמקות פאתטית מכך שבאותה מסגרת יאוזרחו יושביו הלא-ישראלים - רק כדי להציג זאת כניצחון גדול" - בין אם התוצאה תהיה הסכמה גורפת או התנגדות גורפת של הנסקרים - ההתייחסות לכך כאן תנוע בין "אנחנו לא מוטרדים ממה שחושבים יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות או שדעתם בנוגע ליישוב ארץ ישראל איננה עולה בקנה אחד עם דעתנו, שלא לומר מה שחושבים לא-יהודים", לבין "לא ברור מה פתאום עדיין יש אזרחים ישראלים לא-יהודים וברור לחלוטין שדעתם כלל לא אמורה להיכלל בסקרים".
אבל כששואלים בסקר "האם אתה מרוצה מההתנהלות הנוכחית של ממשלת ישראל, על כל הדמגוגיה בענייני איראן והפופוליזם בעניין העברת השגרירות האמריקנית לעיר שאפילו מחלקת המדינה לא מכירה בה באופן רשמי כבירת ישראל ובוודאי לא בשטח שסופח ושעליו ממוקם הבניין, ושבאופן צפוי לגמרי אליו גם הועברה פעילות הקונסוליה מרחוב אגרון, כך שיש הרבה סיכוי שבעתיד זו בכלל תיהפך לשגרירות האמריקנית לפדרציה הישראלית-פלשתינית המאוחדת שבירתה ירושלים, ואת כל זה מטייחים רק כי נוח יותר להציג זאת כניצחון גדול ועצום ובומבאסטי ולהתפאר ולהתרברב", אז פתאום נורא חשוב לנפנף באחוז הגבוה של ישראלים שחיים בכל מיני אשליות.

הייתי מנתקת. ובטוח לא היתה לי סבלנות להקשיב עד סוף השאלה!!!!

אושר וביטחון גם להורים אבל גם לילדים עצמם.

וא"א לחזות אותם מראש

ואם בן אדם לא מאושר אפילו רק בגלל קשיים נורמטיבים

אין שום טעם לחייו, לי מאוד קשה לחיות כדי לעבוד את ה'

ולהביא ילדים כדי לעבוד את ה' כשזה בלי שמחה,

בסופו של דבר גם אם העולם הזה הוא רק עולם הזה, צריך לעבור אותו בטוב

האלוקים נתן את האושר בלבו של כל אדם ואדם, איש ואיש באשר הוא.

אבל אני תמה על סכלותם של בני האדם. שאילו היו יודעים גודל האושר המצוי בלבם היו כל ימי חייהם מלאים נקודות נקודות של פז ועיניהם נוצצות כשני כוכבי נוגה ורגליהם קלות כאיילות.

ועתה שאינם כן שמח אני ומאושר כאילו נתנו לי כולם איש איש חלקו ועל כן עיני מאירות כשני שמשות הממיסות כל עצב ועננת יגון אצל הנמצא בקרבתם, כל שכן אצל המביט בהם עצמם.

אנוכי המשורר חי כאדם חרדי, ועל כן אני מאושר. מי שמקיים את התורה והמצוות בצורה מקסימלית כפי יכולתו אין מאושר ממנו עלי אדמות. אבל מי ששבוי ביד יצריו מה לו כי ילין אלא על נפשו ועל כן אם נגדל בנינו על ברכי התורה והיראה הם יודו לנו כל ימיהם על שהם באו לעולם נפלא כ"כ. 

שחווים קשיים כ"כ גדולים שאין להם אפשרות להיות מאושרים

וגם אם הם מצליחים איכשהו להיות מאושרים הקשיים שלהם 

עדיין בלתי נסבלים, וכשיש חסר בחומרים במח שום תורה ושום מצוות לא יעזרו

אנסה להחליף/להוסיף מינון/להוסיף עוד סוג

החזון איש כידוע היה איש בעל מכאובות גדולים מילדות עם אשה לא בריאה בנפשה בסוף ימיה וללא ילדים, וכל מי שקורה את כתביו רואה שהוא היה אחד האנשים המאושרים בעולם. לא מובן מה זה התירוץ של חסר במוח, אני לא דן ולא שופט בל מאוד קל להיות עצוב ומסכן ובדיכאון. זה אולי מביא תשומת לב, אבל זה לא עוזר לא נפשית ולא פיזית.  אני לא מבין איך מישהו עם חבלי מוח מסוגל לכתוב. 

ואני עדיין לא בדרגת החזון איש

יש לי מח שנותן לי יכולת כתיבה אבל לא נותן לי יכולת אושר

זה לא הכל או כלום

אבל זה אומר שזאת המציאות אז מה אכפת לי שתיאורטית

זה נכון כשאני לא מרגישה את זה במציאות?

אם למשל את חולה במחלה תורשתית קשה הגורמת סבל,

או חושבת שאדם אדם מרושע שיגדל ילדים מרושעים,

זה עניין אחד,

אבל רוב המעלים טיעון זה - סובלים מבעיות מינוריות וקלות לפיתרון,

ודווקא הרשעים - לא בוחלים מריבוי ילדים סובלים.

אם את סובלת מדיכאון, את עלולה להצטער שנולדת.

אבל הבעיה אינה זה שנולדת - אלא הדיכאון.

ופיתרון הבעיה יגרום לצער הפוך - על שלא הולדת.

עניין נוסף הוא התיקון: תיקון נשמתך ותיקון דרך עשיית מצוות,

אם ילדותך גרמה לך כאב נפש, גידול ילד לחיים מאושרים יאפר לך גם לתקן את צערך, וגם להביא טוב לעולם.

אבל,

אם כבר הולדת, והשאלה היא ריבוי ילדים,

אין חכם כבעל נסיון,

ההלכה דורשת בן ובת - מינימום של 2 ילדים,

ואם את מעידה שיש לך עכבה נפשית עזה מילודה - בהחלט ייתכן שאת צודקת.

(למרות שאני כן מרגישה קצת ככה אבל לא זאת הסיבה)

אלא בגלל שכך העולם בנוי, הקב"ה ברא עולם קשה

עם אנשים לא מאושרים, למה? לא יודעת, אבל אנחנו צריכים להתמודד

עם המציאות הזאת ולהחליט אם לקחת סיכון שילדינו לא יהיו מאושרים

או פשוט לא להביא אותם

שמאוד קשה לי לחיות ולהביא ילדים בלי אושר מתוך אמונה

שזה מה שנכון וזה המסלול שלנו

זה מתבטא למשל בחוסר חיות ורצון לצאת, לפגוש חברות, ולעשות דברים שפעם אהבתי

אבל זאת לא ההגדרה של אושר אלא חלק מהביטוי שלו, אצלי לפחות

אז אני לא יודעת להגדיר אבל כן יודעת שפעם הרגשתי שטוב לי ולא חסר לי כלום

ורציתי לחיות כי זה היה נראה לי הדבר הטוב ביותר שיכול להיות

והיום אני כן מרגישה שחסרים לי דברים (ההסתכלות על המציאות השתנתה)

ורוצה לחיות רק כדי לא למות, בתור ברירת מחדל ובגלל יצר החיים ולא יותר מזה

האם לילדים שלך יהיה מה לעשות פה? יהיה משמעות ותכלית פה?

זה ממש לא אומר שהם יהיו מאושרים

ומבחינתי חיים ללא אושר, גם אם הם עם תכלית, הם לא חיים

"איזהו עשיר, השמח בחלקו". אושר הוא דבר סובייקטיבי. לא עלינו, גם בגטאות האנשים לא היו במצב של דיכאון תמידי.

כמעט  בלתי אפשרי לבן אדם שלא שמח בחלקו לנצח את זה

ויש גם קשיים שלא תמיד ניתנים לפתרון ולפעמים הם בלתי נסבלים

אפילו יותר מלא להיות מאושרים, עברתי גם את זה

באמת!

אני לא חוששת על הילדים שלי בגלל מה שעובר עלי, זה לא משפיע עליהם

בצורה דרמטית ב"ה ולא בגלל זה אני לא רוצה עוד ילדים, אני חוששת בלי קשר

כי אף אחד לא מבטיח לי שהם יהיו מאושרים  

את הקושי הגדול כבר עברתי, עכשיו זה רק השאריות

מסכימה מאוד עם מה שכתבת אבל רק ברמה השיכלית

כלומר- זה שזה נכון שיכלית לא עוזר לי אם אני לא מצליחה *להרגיש* את זה

ולהרגיש הרבה הרבה יותר קשה מלהבין שיכלית

יש פה הרבה חכמים שכותבים כל מני רעיונות ועידודים מבלי להכיר את הכותבת,

ובוודאי שלא יודעים מה עבר עליה שגורם לה להרגיש כך,

מנסיון, כשמישהו מנסה לעודד אותך בזמן שלו לא היה נסיון דומה, זה לא רק לא מרגיע אלא אפילו גובל במעצבן...

דבר אחד חשוב לזכור (זה עזר לי מאד בזמנים הקשים בחיי)!

כשהקב"ה נותן למישהו נסיון, קושי, אתגר או איך שלא תקראי לזה, אלוקים גם נותן איתו את הכח להתמודד עם האתגר ולהתגבר עליו!

אנשים עם הרבה קשיים, הם אנשים חזקים!

אם למישהו לא היה את הכח להתמודד עם הקושי, אלוקים לא היה נותן לו אותו...

וברגע שאת יודעת שיש לך את הכח, זה כבר מוריד חצי אבן והחצי השני כבר לא סיפור, כי יש לך את הכח!

(אגב, לפי מה שכתבת את בכל מקרה לא מתכננת עוד ילדים, אבל כל ילד שנולד, נולד עם הכוחות להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו)

תמיד חשבתי שאני בן אדם חלש ולכן לי לא יקרו דברים.

אז מסתבר שקרו ומסתבר שאני יותר חזקה משחשבתי

אבל זה לא חוזק שמגיע מאמונה וכו אלא יותר מחוסר ברירה

כלומר- מההבנה שזה פשוט עדיף לי על פני לשקוע במצב

ודווקא לא הרגשתי שהיו פה תגובות שלא נעמו לי, אבל אני מבינה

על מה את/ה מדבר/ת

קראתי הכל גם אם לא הגבתי

הורים.

אולי אצל @אפונה ?

משנה. אם העיסוק סביב הביסקוויטים כל כך מקשה על ההתנהלות. ואגב את כותבת גם על ממרח שוקולד ועוגה.

אגב נוסף, אחד הדברים שאת לא יכולה לשלוט בהם זה מה הילד יאכל. את יכולה לשלוט רק במה הילד לא יאכל.

את יכולה להחליט שהכלל הוא שבשעת ארוחת הערב יושבים סביב השולחן. את יכולה להחליט שלא אוכלים מתוקים ( והכי פשוט זה לדאוג שלא יהיו מתוקים ). את יכולה להחליט שלא אוכלים אחרי שעת ארוחת הערב. אבל חוק ולפיו בשעת ארוחת הערב אוכלים, זה חוק שהרבה יותר קשה, ולא יעיל בכלל עד לא אפשרי, לאכוף.

וחוצפה זה אחד הדברים שאני הכי לא מכבדת או מעריכה.

אתה רוצה בשבילו, אתה עושה מלא דברים עבורו, והילד חי בתחושה שהוא לא מעריך מה שעושים, המון כעס, חוסר סבלנות וחוסר שליטה.

אתה רוצה לשבת איתו על חוברת? לו בא לראות טלויזיה. אתה רוצה שיאכל סלט? הוא חשב על גלידה. אתה רוצה לדבר איתו על איך היה היום? הוא מעדיף לשחק. הוא מקבל הכל: הולך לחברים, משחק איתם, מקבל ממתקים, רואה טלויזיה, מקבל את הסרטון כדורים, והוא חמוד לפעמים, אבל בכל יום יש איתו כל מיני סרטים, המון חיכוכים ומאבקים וכיפופי ידיים. ההקשבה אצלו עולה בהמווווון כוחות ולא הולכת פשוט וטבעי וכמו שאנחנו רוצים ומצפים.

כל פעם כשמעלים פה קושי טיפה יותר מטכני, ישר מציעים מיד ללכת הדרכת הורים. זה נהיה אוטומטי, מובן מאליו וזה כ"כ קל להפנות אחרים לשם. במיוחד ניקים שקוראים אותי באדיקות (איך יש לכן זמן ואתן קוראות ואשכרה משייכות את זה וזוכרות תכתובות שלמות) ונכון שיש קשיים וחוסר אונים בהודעות שלי, אבל מצד אחד זה לא שלא הייתי בהדרכות, הייתי בהמון וגם הדרכה היא לא מטה קסמים. בכלל ללכת להדרכה זה קשה, צריך לבחור יועץ מתאים, לא תמיד מתחברים וגם שמעתי בכנות המון בולשיט שם, זה גם יכול לבלבל אותך ולטשטש את האמונה שלך בעצמך וביכולת שלך לפתור בעיות. אני מכירה את הילדים שלי, נותנת לעצמי את הקרדיט שאני ובעלי סופר אינטיליגנטיים ורגישים ויותר מזה אכפתיים ומשקיענים ופתוחים ללמוד.

בנוסף, זה מתנשא לשלוח להדרכה, זה נשמע כאילו הורות של אחרים היא מושלמת ומי שנתקל בקושי מהותי חייב לקבל יעוץ ויפה שעה אחת קודם.

אני מאמינה שאם זה היה נדיר שילד היה מתחצף או זורק חפצים, לא היו על זה כ"כ הרבה מאמרים וסרטוני יוטיוב. ואני במודעות וקוראת ולומדת ומתפתחת (אגב גם כאן זה אמצעי ללמוד ולהתפתח ולשמוע מאחרים) אבל כשכותבים ללכת ליעוץ זה לא באמת עונה לי על השאלה וזה פוטר את המגיבה מלומר בנחמדות ואכפתיות איך לנהל אירוע כזה עם ילד כזה. זהו.

עכשיו בטח כל השרשור יהפוך להתמקד בזה ומלא כותבות יחלקו עלי. אשמח להתייחסויות לגבי העניין שהעליתי- חוצפה, ילדים עם צורך בשליטה, ואיך מחזירים אותם למסלול למרות שזה מחרפן אותך ואתה לוקח את זה אישית וזה מוציא מהכלים.

נראה שאת מנסה לסדר ולסדר את החיים שלהם, מה הם יאכלו, מתי, אץ מסכימה לו לראות אבל רוצה שלא יראה כי את לא אוהבת.

מציעה לך לתת להם בחירה. היית מכריחה את בעלך לספר איך היה לו היום? זה עקרוני מבחינתך שהילד יספר לך עכשיו?

אפשר לשאול אותו: אתה רוצה לספר לי עכשיו? הוא רוצה לשחק, מעולה. הוא שולט במה שהוא באמת יכול לשלוט עליו.

תחשבי בדיוק איפה את רוצה לשלוט ומה התחום שלו (כמו בדוג' שנתנו לך, מתי יושבים סביב הכיסא ומה לא אוכלים. ולא כמה הוא חייב לאכול).

עוד משהו, בעיני את מתעסקת הרבה באיך הדברים מפעילים אותך, כמה את טורחת והוא לא מעריך, מה הוא מקבל, איך האיומים שלך חסרי השפעה, האם את אוהבת או לא אוהבת חוצפה.

מציעה נקודת מבט מעט שונה, תחשבי על הילד. מה הוא צריך ללמוד, מה חשוב בשבילו.

חשוב לו ללמוד שבעולם יש גבולות, חשוב ללמוד לדבר בצורה נעימה לאחר, חשוב ללמוד שלהכאיב ולהרוס חפצים כשזורקים אותם זו לא דרך להתמודד עם כעס. מקווה שמובן.

ועוד משהו לגבי הדרכת הורים, מקווה שבסדר לכתוב לך.

אני עובדת עם ילדים, ההתנהגויות שאת מתארת, באינטיסביות שלהן, בעוצמה ובכמה שהן מפעילות אותך. לא מאוד תקינות. ויכולות להיות משמעותיות יותר בעתיד.

לדוג', ילד שמרביץ להורים בכיתה א' - זה לא תקין, ואם לא מצליחין לפתור את זה בשנה, כנראה שהאתגר משמעותי וצריך התערבות חיצונית.

בגיל כזה.

וזה קשור לאופי החינוך שהשתרש בשנים האחרונות ולזה שההורות רכב המכילה יותר.

ברור שאת לא רואה את ההתנהגות הזאת בעבודה גם הילד שלה לפי מה שהיא מתארת לא מתנהג ככה מחוץ לבית

וטוב שכך.

אני לא מדברת על פעם בחודש שילד לא שולט בעצמו, אלא בדרך קבע.

זה לא תקין

ונכון שהיום יש הרבה דברים לא תקינים, זה שהתנהגות מסוימת נפוצה לא אומר שהיא תקינה.

דרך להחזיר למסלול ילדים עם חוצפה וצורך בשליטה תוך כדי ולמרות שזה מחרפן אותך ואת לוקחת את זה אישית וזה מוציא אותך מהכלים -

אנחנו פשוט שומרות אותה לעצמנו כדי להתנשא עלייך

וברצינות

מניחה שהתכוונת אלי בין השאר...

כבר עניתי לך בכמה וכמה שרשורים ולא תכננתי להגיב לשרשור הזה כי הבנתי שזה לא הכיוון.

ברור שאני זוכרת אותך...

את כותבת מהמם ואותנטי וממש כיף לקרוא את התיאורים שלך

אני מציעה לך ללכת להדרכת הורים כי אני מאמינה שהיא תשנה לך את החיים ואת תפיסת ההורות כפי שהיא שינתה לי, ולעוד הרבה הורים אינטליגנטים, רגישים, אכפתיים ופתוחים ללמוד.

את מוזמנת לערוך סקר אצל הנשים שהמליצו לך ללכת להדרכת הורים, ולבדוק כמה מהן המליצו מנסיון אישי.

אגב, אני הלכתי ללמוד הדרכת הורים ואני עדיין הולכת ואלך להדרכה אפילו אצל קולגות שלי, ואני עדיין מקבלת תובנות חדשות אבל יותר מזה - יש לי מקום להניח בו את הסערות לשי סביב ההורות, כי בשביל להיות אמא שמחזיקה את הילד שלה בטוב אני צריכה בעצמי להיות מוחזקת.

הלוואי ותצליחי לשמוע ולקרוא את הדברים ממקום טוב ולא שיפוטי.

אני חושבת שהסיבה שכל הזמן מציעים לך הדרכת הורים היא כי יש משהו בגישה שלך, בצורה שבה את מדברת על הילדים שלדעתי ולדעת עוד הרבה נשים זה פשוט מה שמזין את ההתנהגות שלו ולכן הדרכת הורים מיטיבה אמורה לשקף לך את זה ולכולל את השינוי.

אם את שואלת אותי יש לך ילד מהמם שמחפש את המקום שלו בעולם ואת עצמו ואתם צריכים לאפשר לו טת זה. אני באמת חושבת שאם תצליחו לראות את זה בעיינים האלו הדברים כבר יסתדרו מעצמם.

הוא ילד, ברור שהוא רוצה להמשיך לשחק בדיוק שצריך לאכול או לאכול בדיוק שצריך להתקלח. וברור שהוא ירצה לעשות הפוך ממה שאת מבקשת, הוא בדיוק בשלס שמפתח רצון נגדי.

עכשיו תגידי אז מה הפתרון, לאפשר לו הכל? לא ממש לא. אבל אני חושבת שהדרך מולו צריכה כן להיות בגבולות ברורים אבל הדרך להשיג אותה לא צריכה להיות באיומים או בהסברים חוזרים. נסי את שיטת המשחקיות, אני חושבת שהיא תחולל לך פלאים. למשל במקום לבש שוב ושוב שיפסיק לשחק ויבוא לאכול, תגידי לו שאת דוב גדול ומי שלא בא לאכול עכשיו הדוב אוכל אותו ואז הוא יברח ממך ויבוא לאכול או שיחכה לראות מה את עושה ותנשנשי אותו בכיף ובצחוקים ואז תראי איך ציקצק הוא מקשיב לך.

ממליצה לך ממש לקנות את הספר של משחק ההתקשרות, יתן לך כלים פרקטים בהתמודדויות יומיומיות.

אבל אני כן חושב שהעיקר הבעיה היא איך שאת רואה אותו, את מצפה ממנו להתנהג כמו מבוגר אבל הוא ילד.

ילדים לא מעריכים, הם לא רואים את כל מב שאת עושה בשבילם וזה דברים שנבנים לאט לאט וגם אז זה לא יהיה תמיד.

את מעריכה אותם כשהם עושים מה שיבקשת? ילדים הם מראה של ההתנהגות סביבם.

המון בהצלחה

את אמא מהממת ורואים שממש חשוב לך לחנך ולגדל אותם. הלוןאי ותצליחי לפתוח את הראש והלב לשמוע את הדברים נכון

אני מעדיפה לכעוס ולהיעלב מכן מאשר להתרגש. עכשיו ממש בכיתי כי כתבן את זה בצורה עדינה ויותר מכבדת ומעריכה.

בכיתי, כי מעצבן ומכאיב הפער בין כמה שאני מושקעת בהם בהודעות, בדאגה בטרדות, במחשבה, בעיסוק לבין הנחת שאני מקבלת. זה מתיש וזה משפיע על הזוגיות.

חוץ מזה, כשאתן אומרות לי שאני רואה את הזווית שלי זה הכי טבעי לי, אף אחד לא לימד אותי להסתכל מהזווית של הילד, אני תמיד מסתכלת מהזווית שלי. וזה גם קשה לי, כי כל כמה שזזתי כאמא בתהליך הזה של לשים אותם במרכז, עשיתי תהליך כזה מטורף מאיפה שהתחלתי, ואני עדיין כ"כ רחוקה משם? לא נראה לי שאי פעם אגיע.

וסתם זה עצוב שאני במאבקי כוח איתו. הוא ילד מקסים אבל משהו בחוויה שלו מולי כנראה גורם לו לנסות להשיג ממני תשומת לב שלילית. (מצד שני היום הושבתי אותו על הברכיים והחמאתי לו והשווצתי מול כולם בדפים שהוא עשה בכיתה א' בספר). וגם כואב לי שלא כיבדתי אותו והכרחתי אותו לאכול ואני לא מצליחה להבין מתי להיות רכה ומתי נוקשה, ידעתי שאני צריכה לקחת לו את הצעצוע, אבל אולי אני עושה את זה בצורה הפגנתית שגורמת לו לכעוס עלי, וחשבתי שכמו שלוקחים את הצעצוע אפשר לכפות עליו את הרצון הטוב שלי שיאכל חביתה בריאה וגם התרגזתי עליו, למה אתה לא יכול לעשות את זה פשוט ולמה אתה לא יושב לאכול בפשטות כמו אחיך?

וכשהוא התפשט כבר והיה מוכן למקלחת, כבר התעצבנתי וחיכיתי שאבא שלו שסובל את השטויות שלו הוא יקלח אותו, כי הילד לא הקשיב לי, היה אמור לאכול כדי לקחת אנטיביוטיקה ורק אחכ להתקלח והוא עשה הכל הפוך- כשהיה אמור לאכול לא בא, כשרציתי שיקח את האנטיביוטיקה, רץ וברח בכל הבית ולא הסכים, זמן האנטיביוטיקה עבר, וכבר לא היה לי כוח או חשק לקלח אותו. אולי זה מעגל כזה, הוא התאום שיותר קשה לי איתו ויותר עם האבא (אולי אני צריכה לתקן איתו את הקשר). וזה גם הרס את כל הערב והוציא לי את כל האוויר. זה מוציא ממני המון אמוציות. התעייפתי והתרוקנתי.

נשמע שפשוט אין לך אוויר.

דבר שני נקודתי ופרקטי לגבי האנטיביוטיקה חשוב שתדעי שהזמנים קצת גמישים. זה לא חייב להיות על הדקה.. אפשר לשחק עם זה שעה/שעתיים. זה לא כמו גלולות.. מקווה שזה יקל עלייך בעתיד. יש לי משהו קצת יותר רחב לכתוב לך אבל אני לא פנויה לזה עכשיו, מקווה מחר לזכור ❤️

אני רוצה להציע לך מבט אחר על הנחיית הורים, מבט שעד שלא הלכתי להדרכה לא הבנתי את זה...

זה מתנה ממש גדולה לעצמך לקבל ליווי ממישהי שאת יכולה להעלות לה סוגיות והיא עוזרת לך במבט שונה ומרענן.

לא סתם חז"ל כתבו "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים". באמת נקודת המבט שלנו צרה.

לפעמים אפילו תוך כדי השיחה והשאלות שלה את יכולה לראות את הילד באור אחר ואת כל התמונה ממבט שונה שיכול להוציא אתכם מהלופ.

עוד דבר, זה כלים פרקטיים שאפשר לקבל. באמת אני מרגישה שקיבלתי מתנה כשהלכתי להנחיית הורים.

גם אם המדריכה לא הייתה הדמות המדוייקת עבורי ויש לי השגות מסויימות על השיטה שלה.

מבינה ממש את הקושי והבאסה בחיפוש אחרי הדמות הנכונה. אבל גם אם היא לא מדוייקת ב100% - אפשר לקבל וללמוד הרבה.

מהצד השני של הנושא - אתם ההורים, אתם יודעים ומרגישים מה נכון לכם ולבית שלכם. לכן גם אם היא מראה לכם מבט חדש או נותנת טיפים שלא מתיישבים לך - אז פשוט לא.

עוד דבר; עצם העיסוק בענייני החינוך כבר עושים טוב. מאז שבעלי ואני התחלנו ללמוד יחד שעה בשבוע (קבועה בלו"ז) אני מרגישה ממש שינוי חיובי. זה שמדברים יחד, מדסקסים.. והעקרונות החשובים שעולים מהלימוד. (אנחנו כרגע עם הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו"). אנחנו לוקחים את זה במנות קטנות, יותר משבוע אחד לכל פרק.

וכשזה עם איש מקצוע מבחינתי זה אפילו עוד יותר.

עכשיו בנימה אישית..

אני חייבת להגיד לך שאני לא מגיבה הרבה בשרשורים שאת פותחת, אבל כן זוכרת בגדול את הקודמים. למה? א. פשוט יש לך תאומים😅 ב. הכתיבה שלך ייחודית ומהלב. ג. ההתמודדויות דומות וחוזרות על עצמן, וגם אצלי יש דומות..

בניגוד למי שאמרה כאן שזה נשמע לה לא סביר ששנה את סביב אותם המאבקים, אני לא אשת מקצוע או משהו, אבל אני רואה אצלי בבית ועם הילדים שזה חוזר בספירלות.. יש דפוסים שקיימים בנו והם פשוט קורים שוב ושוב ושוב. וכל פעם שאנחנו צריכים לעלות מדריגה בחינוך או בעבודת המידות - מרגישים שחוזרים לאותה נקודה שכבר היינו בה. וזה ממש מתסכל. אבל אני חושבת שזה בספירלה וכל פעם את באמת מתחילה ממקום אחר טוב ובוגר ושלם יותר.. ולאט לאט מתדייקת ומשתלמת (מלשון להפוך לשלמה יותר..).

ועוד משהו אחרון - אני שומעת פה המון המון שיפוטיות כלפי עצמך. קחי חיבוק! את אמא משקיענית ואלופה ולא נמדדת בשיתוף פעולה של הילדון. תחזקי אותך בזה שוב ושוב ושוב. הלחץ סביב זה שהכל ידפוק ויתקתק מתיש אותך. ובסוף אין לך שליטה על השיתוף פעולה שלו אלא רק על הצד שלך בכל האירוע. וכל הרצון שלך רצון שיהיה בבית טוב וכזה מתסכל שלא הלך וששוב נכנסת לאותו הלופ... 🩷

רק אומרת שגם בזה הנחיית הורים עזרה לי 🙂❤️

קבוע בחינוך ילדים!! בעזרת ה' אציע לבעלי, הלוואי שנצליח ליישם.

כי אין שום ספק מההודעות שאת אמא שמושקעת המון בילדים שלה.

את משקיעה, מטפחת, חושבת, מעלה כיוונים גם כשאת מתוסכלת, מפנקת, מנסה, טועה, חוזרת, מנסה שוב.

וגם אם לא היית כל זה, לראות ילד שלנו ולהרגיש שלא טוב לו, או משהו שהוא תקוע בו ולא מתקדם, או כל קושי - זה פוגע ישר בול בבטן הרכה שלנו. ולהיפגע מהילד שלנו זה פעמיים בבטן הרכה.

לגבי ההדרכת הורים

למה לא להסתכל על זה כמו טיפול זוגי או טיפול אישי. כלי לשדרוג.

מניחה שהורים שמגיעים להדרכת הורים זה כי הם מרגישים שמשהו תקוע, ולא כי הם בשיא הפריחה ורוצים להשתדרג...הם חוזרים על אותו לופ עם ילד מסויים או עם כל הילדים וצריכים נקודת מבט חיצונית לסיטואציה, תובנות שאין להם פשוט בראש, כדי להצליח להתפתח הלאה בקשר עם הילדים ובהורות שלהם.

אבל אנשים גם מתחילים להתאמן רק כשהסוכר עולה או כשהברכיים כואבות והגב מציק

זה לא אומר שאימון זה לחלשים, כמו שהדרכת הורים או טיפול פסיכולוגי זה לא לאנשים כושלים

שוב חיבוק ענק

אני במקום דומה עכשיו מול אחד הילדים שלי, חוסר אונים כזה, והרגש משתלט כי זה לא סתם ילד נודניק זה הילד שלי ממש, שאני נותנת לו את כל מה שאני יכולה, ונופלת איתו במקומות הכי כואבים שלי...

באמת כדי להשתחרר ולא כי אני מרגישה שסיוט ואין שום ברירה ...

יש ברירה אפשר להישאר במקומות של תקיעות אבל למה לא לעלות קומה ואפשר את המצב עם מישהו שמבין בזה מאוד?

את המאמץ האדיר שלך להבין אותם ולהתקדם בהורות כל הזמן ותדעי שזה מהמם!

מציעה כיוון קצת שונה- אישית אני הרגשתי שכשהלכתי לטיפול אישי בשבילי זה שיפר לי את ההורות בהמון

גם העלתי המון נושאים בהורות מול המטפלת, וגם היה לי קל יותר להתמודד איתם והייתי מופעלת מהילדים פחות

אז אם הדרכת הורים מורכב לך יותר, אולי טיפול אישי בשבילך זה כיוון שיהיה לך קל יותר למצוא.

וטיפ פרקטי שעובד לי כדי לראות את הנקודת מבט של הילד- אני פשוט חושבת איך אני הייתי מגיבה בסיטואציה המקבילה, ואז מבינה שבסוף הכל זה אותה תגובה כמו שלו ורק מעובדת ובוגרת... אם להגיד על הדוגמאות שנתת, כשאני חושבת מה מתחשק לי לאכול יותר: סלט או גלידה, ברור שיבוא לי גלידה. אז בתור בנאדם בוגר אני יודעת שאני צריכה לאכול אוכל אמיתי ועושה את זה, אבל ילד בן 6 עדיין לא פיתח את היכולת הזו...

ואת כותבת שאת מצפה שההקשבה תהיה טבעית ולא תעלה בהמון כוחות, אני לא חושבת שיש בית אחד שההקשבה בו היא טבעית וקלילה ולא עולה בכוחות נפש ומאמץ להורים. רק תדעי שאת בחברה המאוד טובה של כולנו, שלא קל להם עם גידול ילדים🙂

אני רוצה להוסיף שמה שתוקע אותך (והמון הורים... את בחברה טובה), זה המחשבה שיש איזה כלי שאפשר בעזרתו לנהל את ההתנהגות של הילדים.

לכן הלכת להדרכת הורים של שפר, וזה ממש לא עזר, להיפך -

הנסיון לנהל אותם רק מחמיר את הלופ שלכם.

וגם כלים שאפשר להציע בפורום, ואכן נותנים אותם בנדיבות וגם לך, לא היו יעילים כי הם לא הסיפור.

הסיפור הוא לא מה את עושה או לא עושה, אלא מה קורה לך מול הילדים, ומה קורה לילדים מולך. ואת זה אי אפשר לעשות בפורום אלא בתהליך מול איש מקצוע.

אני אגיד שוב שאין בדברי טיפת התנשאות, גם אני אמא והילדים מפעילים אותי בכל מיני נקודות. ברגע שזה קורה אני הופכת להיות מובלת ולילדים שלי בעצם אין שם הורה.

הרבה פעמים אני מתפתה להפעיל כל מיני סוגים של כח (שלילי או חיובי) כדי לנהל אותם, זה אנושי.

אבל הדבר הנכון הוא להבין מה קורה שם לי ומה קורה לילד, כדי שאוכל לחזור להוביל את הילד. ואת זה עושים בהדרכת הורים טובה.

פעם אחת לתקופה של כמה חודשים

פעם שנייה במקביל לטיפול של הילד במשך קרוב לשנתיים.

שתי ההדרכות עזרו מאוד,גם לנושאים הספציפיים שעלו בהן, וגם להמשך קדימה, השתמשנו באותם עקרונות.

אני לא חושבת על עצמי שאני מושלמת, ולדעתי ברוב הפעמים שכתבתי לך שאני ממליצה על הדרכת הורים כתבתי שגם אני הלכתי. אני ממש לא חושבת שאני מתנשאת כשאני מציעה את זה, ואני ממש לא חושבת שאני אמא מושלמת, לצערי רחוק מזה, פשוט מהנסיון שלי זה מה שהכי יעזור.

אם את כותבת רק בשביל לפרוק זה בסדר גמור, רובנו פורקות כאן מדי פעם וזה טבעי ומובן, אמהות זה אינטנסיבי לכולנו... כשאת מנסה לקבל עצות מה יעזור, אז אני עונה לך מהנסיון שלי מה עזר ועוזר לי.

כי את כזו מקסימה, וכזו רגישה, ורואים את ההצפה הרגשית שלך מההודעות שלך, וזה כל כך מובן והגיוני...❤️

ובקשר להדרכת ההורים:

יכולה לומר לך עלינו - שתמיד הרגשנו: מה פתאום שנלך להדרכת הורים? מה, אנחנו לא יודעים להיות הורים? אנחנו חכמים, נבונים, אנשי חינוך בנשמה...

ואז כשהבת שלי אובחנה על הרצף האוטיסטי הבנו שאנחנו מתמודדים עם אתגר לא רגיל, וכן, זו לא בושה ללכת להדרכת הורים.

ואת יודעת מה קרה? יוצא שאנחנו מתייעצים עם המדריכה שלנו (שהיא פסיכולוגית ומכירה מגוון גישות ותחומים) גם על שאר הילדים שלנו... (שגם להם יש מורכבויות לא רגילות, אבל לא היינו חושבים ללכת להדרכת הורים סתם ככה)

וזה תורם לנו המון. עצם הידיעה שפעם בשבוע אנחנו יכולים להתייעץ עם מישהי חכמה וקשובה על הקשיים שצצים במהלך השבוע - כבר נותנת לנו רוגע. ואני חוסכת ככה הרבה התייעצויות בפורום

וזו הסיבה שנשים כאן מייעצות לך ללכת להדרכת הורים - כי את מעלה הרבה פעמים שאלות על חינוך הילדים, ואז את שומעת פה הרבה תשובות וגישות, ועלולה להתבלבל...

אצל מדריכת הורים תוכלי לקבל גישה אחת מגובשת, וגם מקום קבוע ומקצועי לפרוק ולשתף בו את הקשיים שצצים...

אני לגמרי מבינה את הקושי שבמציאת מישהי מתאימה! (במיוחד שבטח תרצו מישהי יחסית מבוגרת, שתהיה מבוגרת מכם) אבל מחזקת אותך לעשות את המאמץ בשביל זה❤️

אני חושבת שההצעה ללכת להדרכת הורים היא מכיוון הדרכה נותנת הרבה פעמים מענה לתחושת חוסר האונים. גם אם זה לא פותר לך את כל הבעיות הדרכה טובה אמורה לתת לך כוח להיות עוגן עבור הילד ולהחזיר לך את השליטה.

רוב ההורים כיום הולכים להדרכות הורים כך שאני לא חושבת שזה בא ממקום מתנשא, מאמינה שרוב מי שהציעה הלכה בעצמה וזה עזר לה

אני כן מסכימה איתך שהדרכות הן ממש לא קסם ולפעמים יכולות גם להזיק כשהן לא מספיק מקצועיות אז צריך לדעת למי ללכת.

לגבי העניין עצמו קודם כל מבינה אותך מאוד, בהתמודדות דומה,

צריך לא לאיים. וצריך גבולות תוצאות.

בעיני תוצאה היא דבר שצריך להיות מותאם

אתה לא מצליח להתנהג יפה אז אני לא יכולה לשלוח אותך לחבר עד שאני אהיה בטוחה שאתה מתנהג יפה.

אתה לא מגיע לאכול בזמן אז אין אחר כך ארוחת ערב (אם רעב יש לחם וגבינה. משהו כזה)

ובמקביל לחזק את הדברים הטובים, למצוא זמן איכות, לשבח אותו על כל דבר טוב שעשה.

אצלי אני מרגישה שזה בתקופות. וככל שאני יותר שקולה ובשליטה הסיטואציה נגמרת יותר בקלות.

אצלינו אין

ואני יודעת שאני לא היחידה.

אצלי זה בעיקר מבחינת בריאות.

רעבים לנשנוש? שיאכלו פרי או ירק או פריכית אורז. החטיפים שלנו זה בייגלה ופופקורן

יש ספר שאני מאוד אוהבת the child whisperer, (לא נראה לי שמתורגם לעברית) והיא מסבירה שם שלכל ילד יש צורך בסיסי שהכי חשוב בשבילו ויש ילדים שהצורך הכי חשוב שלהם הוא להרגיש שמכבדים אותם ומאפשרים להם להיות שותפים בשליטה על החיים שלהם. ורק כשהם מרגישים ככה הם מוכנים לקבל מרות.

יש לי ילד שהוא ממש כזה. ונשמע שאולי גם לך.

היא ממש מסבירה איך לתת לילד את הצורך הזה- לדוג'

להודיע מראש מה הולך לקרות, ומה הכללים והגבולות ולעמוד במילה שלך.- כי כשילד יודע מה המסגרת שהוא פועל בתוכה אז יש לו שליטה איך הוא מתנהל בתוכה.

לתת לילד לבחור לעצמו איפה שאפשר. לדוג'- אילו מהבגדים בארון הוא ילבש, ואלו מהמאכלים על השולחן הוא יאכל.

לכבד את הדעות, הרצונות והרגשות של הילד ולתת להם מקום גם אם בפועל לא מאפשרים אותם.

סתם אני פשוט מרגישה שאנחנו נכשלים כל הזמן. הילדים חכמים מאד בלי עין הרע אבל לא הנחלנו גבולות מגיל צעיר, והם מובילים אותנו לכאורה (למרות שזה לא נכון, אנחנו הורים סופר אכפתיים ומתפקדים) וזה בעוכרנו והם מאתגרים אותנו רגשית מאדדדדדדדדד, כל אחד מכיוון, וגם המורכבות בתאומות.

חיפשתי בעברית ולא מצאתי אותו, אז נראה לי שלא מתורגם לעברית. אבל את מורה לאנגלית אז משערת שתוכלי להסתדר איתו. לבעלי היה קשר מאוד מורכב עם הילד הזה וכל הזמן הרגיש שמתחצף אליו. ואחרי שקראנו ביחד את החלק הזה של הספר ממש השתפר הקשר ביניהם והוא למד הרבה יותר טוב איך להתנהל איתו. בקיצור ממליצה ממש, היא מדברת על הצורך הזה בחלק הרביעי של הספר.

שלא מפחד

שחושב שמחליט

זה נהדר

זה ילד שיש לו דעה ורצונות

גם ילדים שעושים מה שאומרים להם מפחד בגיל קטן

יש איזשהו גיל שזה כבר לא עובד

ואז הורים מתלוננים על 'גיל ההתבגרות'

הדרך היחידה לאינטראקציה טובה עם ילדים

שעובדת מגיל אפס והלאה

זה יצירת שיתוף פעולה

מתוך בטחון הורי

עם סבלנות לתהליכים

בלי איומים

בלי קסמים

עם התמודדות נכונה עם התנגדויות של הילד

את מחפשת פתרונות ספציפיים למקרים ספציפיים

אבל אם החשיבה שלך נשארת ב

הוא לא מפחד/ הוא רוצה להחליט

הפתרונות לא יעבדו

כי הבעיה מתחילה בחשיבה הזו

ולא אצלו

נראה שיש לך צורך בשליטה וכשאת מרגישה שאת מאבדת אותה - את לא מוצאת את עצמך בתוך ההורות

זה חלק מהמעבר בין הורות לתינוקות ש"מחליטים" להם על הכל לילדים שצריך לכבד ולגרום להם לשתף פעולה ולראות את הרצונות שלהם

לדעתי צריך לעבוד על זה. ואגבהדרכת הורים - את אומרת שאת לא מצליחה לראות מעיניים של ילד. זה בדיוק מה שזה בא לשקף וללמד אותך. ואת צודקת אין פתרונות קסם אבל צריכה להיות סבלנות לתהליך והתמדהוגם הבנה מה מתאים או לא מתאים. אבל ניסוי וחיבור לשיטה זו תקופה ארוכה כי מדובר בשינוי דינציקה הרגלי חשיבה והרגלי פעולה. וזה יכול לקחת המוון זמן

זה לא זמן לתפקד

רק לישון כמה שאפשר כשהוא ישן

לא תמיד יש איתי עוד זוג ידיים..

וקצת מעבר זה הדברים הרגילים של בית.. שגם ככה נראה במצב לא משהו אבל יש דברים שמרגישה שאין ברירה אלא לדאוג להם כמו כביסות ונקיון בסיסי

לאכול אפשר איתו על הידיים דברים שלא לאכול ביד אחת.. סנדוויצ'ים, ירקות, פירות

שמעתי מחברות במצב דומה שאוסתאופט תינוקות עשה פלאים.

שווה לנסות!

אולי להשכיב אותו על הבטן? אצלי הם ישנים ככה הרבה יותר טוב. כמובן רק בהשגחה ולא שנת לילה

עם מנשא טוב אפשר לעשות דברים ולאכול בנחת גם שהתינוק עלייך...

אני לא מצליחה

וכנראה שאי אפשר לאכול כל דבר, אבל זה יותר קל מלאכול עם תינוק בידיים

ואם יש לך מנשא מתאים ואת מיומנת- אפשר לשאת תינוק על הגב ואז אפשר לעשות הכל איתו ביחד...

שבגיל חודש אפשר לשים במנשא על הגב.

אלא רק בגיל שהתינוק כבר מחזיק את הראש.

אפשר לשים על הגב מגיל 0, כמובן בתנאי שהמנשא מותאם ובטיחותי והאמא מיומנת בנשיאה. (אבל לא ניסיתי בעצמי, זה רק לפי מה שהיא אומרת...)

1. להשכיב על הבטן - אצלי מאוד עוזר

2. לחשוף אותו לשמש ביום - עוזר לו לישון שנת לילה ולהתרגל למחזוריות של יום ולילה ( תצאי גם את איתו , יעשה טוב לשניכם)

3. מוצץ - כי אחרת את תיהיה המוצץ שלו

4. לקחת עזרה - בייביסיטר ושתתן לו מטרנה אם צריך ואת תשני בנתיים + כמה שיותר לקחת ולבקש עזרה בבית.

5. משמרות עם הבעל בלילה , בטוחה שהוא עובד אבל אם נניח את יכולה לישון רצוף מתשע עד אחת והוא בנתיים יקח את הילד איתו לסליחות, ואז המשמרת לך היא מאחת עד שבע זה כן משאיר לו שש שעות שינה.

זה מציל חיים.

גם אצלי הם לא ישנים רצוף בכלל. אף פעם. המנשא מאד עוזר לישון ברצף ולחבר מחזורי שינה, וגם אני יכולה לעשות קצת יותר דברים בזמן הזה.

מהניסיון שלי ככל שהם פחות ישנים הם נהיים עצבניים יותר ופחות רגועים. אז אני משקיעה הכל כדי שהתינוק יישן מספיק שעות גם אם זה לנדנד המון/ להיות איתו במנשא/ לתת לו לישון עלי.

בסוף הם גדלים וזה מסתדר!! מבינה אותך מאד!!

תנסי להוריד חומוס, שעועית לבנה, כרוב ומוצרי חלב.

אני יודעת שזה קשוח, אבל תינוק צורח זה הרבה יותר קשוח. מה שאת מתארת זה קלאסי גזים, בלילה בוכה יותר אבל גם במשך היום לא רגוע. הגזים לרוב מופיעים מגיל שבועיים שלושה, עד 3 חודשים.

אחרת צריך לבדוק שמקבל מספיק מההנקה ולא מתייבש.

אם הכל טוב אז לא יודעת האמת. אם יש בעיה כדאי לפנות ליועצת הנקה טובה...

יש קשר לתזונה שלך.

אם את אוכלת קמח לבן תנסי להחליף לקמח אחר , וכן להוסיף לתזונה קטניות מונבטות שונות , שמעתי שכוסמת ירוקה בריאה וטובה מאד, תבדקי אם מותר למניקות.

את יכולה לאכול פירות קיץ (במידה)- אבטיח, מלון, אפרסק

תקפידי על שתיה מרובה של מים/ תה צמחים (צפורן , שומר - טובים לעיכול. בגלל ההנקה ממליצה יותר על שומר)

חלבון- עוף יותר עדין לעיכול מאשר בשר.

לק"י

אולי תנסי חברה אחרת של תמ"ל.

שאם הוא יונק האמא צריכה לשתות הרבה מים, לא זוכרת מאיפה שמעתי את זה, בכל אופן את צריכה במצבך 🙃

או לתת לו קצת מים רתוחים בבקבוק.

בשביל שיהיה חלב.

ולא נותנים מים לתינוק שתא אוכל מוצקים.

שנאמר לי שכשהאמא שותה הרבה החלב שלה מקבל הרכב שונה.

בכל אופן, לגבי המים לתינוק זו המלצה מרופאת ילדים שאמרה לי כשיהיה לי תינוק יונק עם עצירות, כמה סיסי לא עכשיו בקבוק שלם.

ילד בן שנה ו9 זה לא גיל שיכול להסתדר לבד...

אם את לא יכולה לקום מהמיטה זה בלתי אפשרי, מי יחליף לו? מי ישטוף לו ידיים? אם חלילה נופל וצקסל מכה, חייב להרים אותו לפעמים.... לא הבנתי איך את מסתדרת 6 שעות עם פעוט בלי לקום... או שזה עם לקום?

אני לא יכולה באמת לשכב בלי לקום. שוכבת בסלון כשהןא באיזור וקמה כשהוא מתרחק

אבל כאבי בטן אן רטיבות בהתאם

ברור לרשום אותו למסגרת ולעשות חושבים מחדש איך ממנים את הדבר הזה.

מה השאלה?

תשמרי על עצמך.

אני לא יכולה להרוס לילדים שלי את הילדות בגלל שאבא במילואים עד לא ידע

אומר להוציא כסף.

קודם כל בבוקר תכניסי, זה דבר ראשון.

בצהריים אפשר להביא עזרה בתשלום, אפשר לוותר על מילואים כרגע למרות המחיר הכלכלי, זה לא הזמן להתחשבן.

אני חושבת שיעזור קצת לשנות טרמינולוגיה.

מכמה חודשים שאת פחות מתפקדת, הילדות של הילדים לא נהרסת.

זה פשוט חשוב לפרופורציות וגם ליכולת למצוא פתרון בלי המצפון שגם ככה מרחף מלמעלה כל הזמן.

מעבר לזה, טכנית - זה לא הגיוני בעיניי שהילד יהיה איתך בבית כשאת בהריון בסיכון.

אבל באמת, ממה שאת מעלה כאן, נשמע שיש כאן הרבה מעבר.

את כבר תקופה מתמודדת עם הריון בסיכון, בעל במילואים, ניהול של הבית ונראה שדי לבד.

אני לא מכירה אתכם, לא את הדינמיקה שלכם, וממש נזהרת מלהגיד משהו כולל בלי להכיר.

אבל חושבת שבאמת באמת ההתחלה של הפתרון של רוב הקשיים שאת מעלה, הם באיזשהו תהליך זוגי שלכם מול עצמכם.

כי מה שאת מתארת, לא אמור להיות בעיה שלך לבד

במצב תקין, את מעלה את השאלות האלו בשיח עם בעלך ואתם מוצאים פתרון יחד, מתוך הנחה שההריון והבריאות שלך חשובים לשניכם.

האם זה המצב?

האם את יכולה להעלות קושי ותוכלו לחשוב על פתרון יחד?

האם יש מקום לדעתך ולמה שאת חושבת?

אתם מתמודדים מול האתגרים האלו יחד או שכל אחד מכם בנפרד מנהל את הקשיים והעומסים שלו?

כי יכול להיות שיש כאן מקום לאיזשהו תהליך עמוק יותר טוב. של בירור המקום שלך בזוגיות, חיזוק ביטחון שלך ושיפור הדינמיקה והתקשורת בין שניכם.

אני אישית חושבת שטיפול אישי לפעמים עדיף, במיוחד במצב כמו שתיארת שיש מתח וקצת חוסר אמון מול בן הזוג.

כי זה משקף יותר את המצב ואז גם ההערות וההצעות שלך במקום.

בעקבות המילואים הכל נתקע ואני באמת נאלצת להתמודד לבד

אין באמת זמן לשבת על דברים ביישוב דעת.

רק בשבת הוא נוכח וגם אז אסור לתכנן ולדבר חולין.

אין ספק, ואני כותבת את זה בצער רב, שהמילואים האלה הרסו הרבה בקשר שלנו ובתקשורת.

וכרגע אנחנו בתהליך של חיפוש מעון לקטן כי זה חובה , לגבי הצהריים או המשך מילואים זה גם בתהליך אבל פחות דחוף. כי היום כמעט סיכנתי את ההריון בגלל מאמץ עם הקטן שיהיה בריא

מילואים לא נועדו לצורך פרנסה.מילואים נועדו להגנת המדינה.ממה שאת כותבת בעלך עובד כמורה ובוחר לעשות מילואים לצורך השלמת הכנסה, גם תשלום על הימים וגם כסף שנכנס לפינוקים כמו כרטיס פייטר וכו...הוא יכול למצוא השלמת הכנסה אחרת שבה הוא עובד אחר הצבריים ובלילות נמצא איתך.זה יכול קצת להקל.

לגבי ארוחות לנשות מילואים- אני חושבת שזה ניתן לנשים שהבעלים מגוייסים באופן רצוף.ממש לא חוזרים הביתה.ולמען האמת- זה גם הגיוני.

תנסי אולי להביא נערה בתשלום שתוכל להיות קמת עם התינוק.

לק"י

בכל מקום זה אחרת.

אם יש אצלם התארגנות של ארוחות, יכול להיות שכן יבשלו להם. אבל לא הייתי בונה על זה באופן קבוע.

שאלות קשות. לצערי הם 100% אחראייפ לעצמם - הריון ולידה

שבעלך יחפש אפיקי פרנסה אחרים/ ירווח את המילואים

מה ז"א נחוץ לפרנסה? מה עשיתם עד לפני המילואים?

וגם - קראתי גם את השרשור השני. מחילה אבל לא הגיוני שהוא מרשה לעצמו לשלם על נהיגה באופנוע ואת מחפשת פתרונות כי אין פרנסה.

נשמע שבאמת יש פה עבודה זוגית לעשות. ולא רק. זו גם עבודה אישית שלך לראות את עצמך ולשים את עצמך במקום הראשון ולהנכיח את זה.

את בהריון בסיכון, אין שום שיקטל אחר בעיניי מלבד לעבור אותו בשלום ובמינימום מאמץ. תכתבי על דף מה הצרכים בעקבות המצב הרפואי שלך ותפעלי לשם כך. תהיי קצת יותר אקטיבית לגבי הצרכים שלך ואל תחפשי לקבל כל הזמן אישור ממנו וגם אל תתפקדי כי זה מה שיוצר את האפשרות של בעלך להפעיל שיקול דעת אם כן או לא. הוא לא יודע מה את עוברת עם כל הכבוד, הוא לא נוכח בכלל. את חיה את עצמך ואת השגרה שלך ואת הקשיים שלך. תדאגי לעצמך

• זה כמובן נכתב מתוך כוונה טובה♥️

בכל מקרה, הוא לא יהיה נוכח במהלך הבוקר לעזור לך עם הקטן,כי הוא גם מורה... וואו וזה ממש קשוח שהוא בלילה במלואים עד הבוקר ואז הוא מלמד??

הייתי נותנת לו להמשיך מילואים- לצורך הפרנסה, כפי שציינת

ואת הילד מכניסה למשפחתון או מעון, כי את מסכנת את עצמך.

מותר לך לבשל? כלומר אם הקטן במעון, את נחה מבשלת משהו מפנק לילדים, ואז הם באים והם עם הקטן, אבל יש להם ארוחה חמה וטעימה של אמא, ותסבירי להם שזו תקופה ובע"ה זה יעבור ואז תפצי אותם על הימים הללו (למרות שכשיראו את התינוק זו הפיצוי והנחמה הכי גדולה שיש, בטוחה שיבינו שהיה שווה להתאמץ בשביל עוד אח)

אם בכל מקרה אסור לך גם לבשל- אז מיי מבשל? מה הם אוכלים לצהריים? יש לכם עמותות של עזרה במקרים כאלו?

לפעמים מפנקת ומזמינה להם המבורגר או פיצה. אבל קרהה3 או 4 פעמים לא יותר

הם מכינים לעצמם חביתה, מלוואח

למדו את העצמאיות הזו עוד מההריון של הקטן שגם הייתי בשמירת הריון אבל אז בעלי היה נוכח בלי מילואים אז הקושי לא הורגש. רק אם היה יוצא סתם לחברים פעם ב.. אז הם היו מכינים לעצמם, לא היה מצפון בתמונה כמו עכשו שזה אינטנסיבי ויום יומי

אבל שמעתי היום שיש עמותו שעוזרות לנשות מילואים ושולחים אוכל חם למשפחה. צריכה לברר לעומק כי זה בירוקרטיה נראה לי

במקרה של הריון בסיכון וכל הסיטואציה מסביב?

זכור לי שאין להם קריטריונים ספציפיים אם אני לא טועה, הם בעיקר שולחים כשיש צורך גדול.

אבל וואו מטורף שהם ככה עצמאיים זה לא סטנדרט....

ותשמרי על עצמך!

בתקופה הקרובה עד אחרי הלידה (והייתי ממשיכה את העזרה גם חודש- חודשיים אחרי הלידה)

לגבי אוכל- את יכולה להזמין מבשלת בתשלום שתבשל פעם בחודש ארוחות ותקפיא מנות ארוזות ככה שהם רק צריכים לחמם, את יכולה לפנות ליד עזרה ושולמית- יש להם מועדונית עם ארוחת צהריים ועזרה בש"ב, ולעזר מציון יש אופציה של שליחת ארוחות בתשלום סמלי.

לגבי השהיה עם הילד- את יכולה לשלוח למעון/משפחתון? את יכולה לפנות למחלקת רווחה אצלכם ולבדוק אם אפשר להכיר בכם לתקופה הקרובה וככה לקבל עזרה בשמירה על הפעוט ונראה לי גם בנקיון הבית.

חוץ מזה- זה ממש כיף לילדים להכין אוכל. תקני להם ספר מתכונים של ילדים ו'תרשי' להם להכין אוכל, זה חוויה בשבילם. אל תסתכלי על זה כאל מסכנים...

ש.ב. הם יכולים לשבת איתך, לא? אם את שוכבת על הספה הם באים לספה עם שולחן קטן מתקפל בסגנון הזה https://www.amazon.com/dp/B0BW5C8W4N?lv=shuf&language=he&channelId=500&plpRedirect=mhFallback&th=1 ועושים איתך שיעורים

אמרת לצוות את המצב? שישימו עין ויהיו סלחנים יותר

תחפשי מתנדבות שיהיו בבית/ יקחו את הילדים בצהריים אפילו רק יום-יומיים בשבוע זה ישנה את התחושה שלך.

איזה אזור את גרה?

ושיהיה בשעה טובה, ידיים מלאות בריאות ונחת 🩷🩷🩷

את צריכה לתת מקום לצורך שלך, לראות דבר ראשון את עצמך, בלי השלב הזה שאנחנו רואות את עצמנו, אי אפשר לצפות שמישהו אחר יראה אותנו.

את לא צריכה לקבל אישור שהמצב לא הגיוני מאף אחת (גם לא מרב כמו שכתבת שם)

את יודעת את זה.

במקרה כזה דבר ראשון הצרכים שלך מתמלאים, נקודה.

הילד למעון, עזרה בתשלום.

תשאירי לו את הדרכים למצוא פתרונות

אחרים כדי לפרנס, זאת לא האחריות שלך.

האחריות שלך היא לדאוג לשלום העובר ולשלומך, כל המשחק הזה של למתוח גבולות עד לקצה היכולת מסוכן מאוד עד מסכן חיים.

הוא יסתדר, גברים מוצאים פיתרון כשאין להם ברירה, כנראה שאת נותנת לו ברירה.

(לא בשיפוטיות גם אני כזאת וממש לומדת ועוברת עכשיו תהליך דומה)

כאן העבודה שלך - להגן על הגבולות שלך,

כי אף אחד לא יעשה את זה במקומך, גם לא בן זוג אוהב.

יש לחברה שלי מקשים עם חותמת וואצפ

אבל מספר לא כשר

אם את רוצה מספר כשר זה גם אפשרי

פחות מבינה בזה. רוצה כשר לילדים

מוצרי שיאומי במחירי חיימק'ה | בית פרמיום לסלולר ולצילום

יש אצלו באתר מכשירים, את בוערת את רמת ההגנה- עם דפדפן/ בלי, עם ווטסאפ, וכו'. אפשר להתכתב אתו בווטסאפ בשעות הפעילות יש לו שירות מעולה.

תמיד קשה להתחיל לקרוא בשם חדש, ואת אחרי לידה ועם הורמונים וזה לא קל

תחכי שבוע- שבועיים, אפשר בינתיים להמשיך לקרוא לו בשם חיבה החמוד שלא חייב להיות קשור לשם שלו. אחרי זה תראי איך את מרגישה עם השם...

תני לזה כמה ימים לשקוע להתרגל לחשוב על שם חיבה שכן תתחברי אליו

ואם ההרגשה הזו ממשיכה תמיד אפשר לשנות או להוסיף שם ולקרוא בשם השני

וכל ההתרגשות ובחירת שם בטח שיכול להתעצם...

אומרים שיש רוח הקודש להורים כשבוחרים את השם

אז תזכרי שזה משמיים...

ואת יכולה לשים את זה בצד כרגע, קשה ממש להתרגל לשם חדש, אל תעמיסי על עצמך..

תקראי לו בשם חיבה שטת אוהבת ואל תחשבי על זה יותר מדי

עוד כמה ימים תוכלי להיות צלולה יותר ולמצוא דרך להקל על עצמך...

חיבוק ומזל טובבבבבבב

כי זה שם שלא חשבתי עליו מראש ואתמול הייתי ממש סגורה עליו.

זה קצת מוריד את תחושת האשמה, אבל עדיין לא פחות מבאס.

ולהצטער ולבכות

מותר לך.

אני לא רוצה לקחת לך את הבאסה. זכותך המלאה.

ואותי זה מעצבן כשאומרים לי שזה עובר ואחרי שנת לילה טובה (לא בעתיד הקרוב, אני יודעת) זה נראה אחרת לגמרי

אבל מה לעשות שזה מה שזה

אני הייתי פותחת ספרים או מקורות לחפש על השם (הכוונה מבקשת מבעלי שיביא לי מקורות) כדי למצוא בו נקודת עומק ויופי.

ועכשיו כשקוראים בו קשה לי עם הצליל. אולי יעזור לי לנסות להתחבר בחזרה למשמעות.

ולא פעם אחת. בכל שם שלא הייתי נעולה עליו, לקח לי ממש הרבה זמן להתרגל

כיום שאני מסתכלת אליהם, לא מבינה איך חשבתי שאפשר לקרוא להם אחרת

זה כ"כ הם.

מזל טוב יקרה

תנוחי, תתאוששי, תנשנשי את הבייבי ולאט לאט תתרגלו

הרבה נחת, בריאות ושמחה

ומיד אמרתי את השמות שבחרנו בגאווה ואהבה, ממש היו מתוקים על השפתיים שלי... אז לא מכירה את זה...

את נותנת אופטימיות, מקווה שבעתיד ארגיש כמו שתיארת

ממש לא היה לי שום שם שהסתדר לי (חוץ מאחד שבעלי פסל).

ובסוף ערב לפני הברית בעלי הציע משהו, ואהבתי את המשמעות, וזרמתי איתו.

אבל תוך כדי ממש לא הבנתי מה עשינו. אהבתי מאוד את המשמעות אבל לשם עצמו פחות התחברתי.

אבל שנה וחצי אחרי היה לנו אירוע חיים מאוד מורכב, ופתאום השם שלו הסתדר לי בדיוק בדיוק.

ועדיין יש לי מדי פעם שאלות ותהיות על השם, אבל כל כך ברור לי שזה מוכוון מלמעלה ממש.

השגחה לגמרי, שרק עוברת דרכי.

היינו נעולים על שם מסוים כבר מחודש חמישי, ובדרך לברית נכנס לי ג'וק שצריך לקרוא לו שם אחר שלא ברור מה נפל לי עליו כי אף פעם לא אהבתי את השם הזה

שעה נסיעה, כל הדרך מהבית לאולם אני חופרת לבעלי שצריך לקרוא את השם הזה, בסוף קראנו את שתי השמות ויום אחרי הברית התחרטתי מכף רגל ועד ראש שקראנו לו בשם הנוסף,

ולמזלי קראנו את שתי השמות אז 'התעלמתי' משם אחד, וכל פעם שמישהו קרא בשתי השמות ממש התעצבנתי

אחרי תקופה פתאום התרגלתי לשם והתחברתי שוב למשמעות של זה והתחלתי לקרוא לו בשתי השמות (לא כל הזמן, אבל זה כבר לא אישיו)

גם אצלנו לחלק מהבנים והבנות יש שמות של צדיקים של פעם יוסף, שמואל, דוד, שמעון, לאה, אסתר… ולפעמים אני באמת אומרת לעצמי: איזה שמות כבדים בחרנו להם 😅 הרי אפשר לבחור שמות מסורתיים אבל קצת יותר קלילים אבל הלכנו על הארד קור

עם הזמן השם פשוט נהיה הוא, ופתאום אי אפשר לדמיין אותו עם שם אחר. ולפעמים אפילו יש בזה גאווה טובה, שעשינו נכון ובחרנו להם שמות יפים, עם משמעות ושורש. אני בטוחה שבהמשך גם את תרגישי אחרת לגבי השם ותאהבי אותו והוא יהיה כל כך מתאים לו💖💖

יש לי שם בראש

לא יודעת למה נכנס לי דווקא השם הזה של אחד האבות

ואני יודעת שזה שם כבדדדדד

אבל הוא לא יוצא לי מהראש

כל שאר השמות של הילדים קלילים ממש

לא יודעת מה לעשות ומפחדת להתחרט

על טיפול פסיכולוגי טוב ( יכול להיות כי אשת טיפול עם תואר שני קהילה, טיפול באמניות עו"ס קליני..)

אצל אחת שמומחית גם בטיפול ב- emdr

זה משלב גם עבודה על גוף נפש

אני מהתחום

אם בא לך להתייעץ עוד בפרטי בשמחה

זה באמת עובד בזמן אמת?

עובדות כשמתמסרים לתהליך

אם באין בעין שבודק כל הזמן אם זה עוזר או בזבוז זמן

או כשמרגישים לא בנוח בטיפול (בגלל חוסר כימיה, פקפוק באמינות ועוד) אז זה באמת פחות יעיל.

כרגע זאת הדרך שלך לעזור לעצמך, שווה לקפוץ למים ולנסות באמת לתת לזה צאנס אמיתי.

(לא מכירה את השיטה הזאת ספציפית שאת שואלת עליה)

אבל שום דבר זה לא לחיצה על כפתור.

אני חושבת שרק לטראומה שנגרמה בגלל אירוע ספציפי, ולא לטראומה מורכבת (כמו התעללות מתמשכת או הזנחה למשל).

לי בה טיפול בשיחות ממש עזר ( לא קסם ביומיים אבל פתאום אחרי כמה חודשים ראיתי הבדל ענק )

מבחינתי זה היה הצלה ממש

רק שבה יצאתי מזה ( אני תמיד עם חרדות, זה האישיות שלי והתמודדות יומיומית אבל לא כמו שהיה אז ) הבנתי עד כמה הייתי שקועה וכמה ב"ה התקדמתי.

גם אני ממש חרדתית אבל תמיד הסתדרתי עם זה עד ש...

ומה עשית עד הכמה חודשים שזה עזר לך? ככהסבלת בשקט?

לא יודעת באיזה מצב את נמצאת אבל שאני הלכתי לעזרה זה היה ברמה שממש הרגשתי שאני לא מסוגלת לחיות ככה כבר

מבחוץ תפקדתי אבל הייתי שד של עצמי

לי זה ממש התפרץ אחרי הלידה ולקחת זמן עד שהרגשתי הקלה

בדיעבד אולי הייתי צריכה לקחת תרופות במקביל ( אני יודעת שציינת שאת לא יכולה בגלל המעי הרגיש ) אבל אפשר לנסות גם דיקור סיני שאני הרגשתי שזה עזר קצת.

עוד משהו, לא תמיד המטפלת הראשונה היא המתאימה, זה קצת כמו שידוך שצריך למצוא אז חשוב לא להתייאש

אני ממש מרגישה שזה ממש הציל לי את החיים

תנסי גם להוריד עומס, אומרים שגם ספורט אכילה טובה וכו' עוזרת ( מה שהיה מאוד קשה לי בתקופה כי תפקדתי את המינימום )

שולחת חיבוק, בע"ה תרגישי הרבה יותר טוב בקרוב

אבל רק כתוספת לעו''סית קלינית, לא מישהי שרק למדה קורס cbt וזהו...

יש לי החזר מהעבודה אז חייבת הסמכה גם ולא סתם cbt

והטיפול עזר לך ברמה הפרקטית ביומיום?

אי אפשר להשוות את החיים שלי לפני ואחרי. זה כן לקח קצת זמן, אבל בפגישות הראשונות עבדנו על אסטרטגיות פרקטיות להתמודד עם מה קורה כשחרדות מציפות אותי וכו' ורק בהמשך הגענו לעומק יותר- למה זה קורה והכל ואז כבר היה ממש הקלה...

במטפלות...תחכימי אותי

אז פשוט קיבלתי את מי שהייתה. לקח לי 3-4 מפגשים כדי ליצור חיבור, אבל אחרי זה הלך ממש טוב ב''ה

אז לא ממש יודעת לעזור לך בנושא😂

(בעיני אם יש אפשרות זה עדיף, אבל אם לא גם אונליין יכול לעבוד)

מעודדת אותי קצת, אז תודה 🙏

כדי להיות מטפלת cbt מקצועית באמת, צריך קודם ללמוד תואר שני במקצוע טיפולי (פסיכולוגיה, עו''ס קליני, וכו') ואחר כך לעשות השתלמויות ל cbt.

ככה שאת מגיעה למטפלת, והיא מתאימה עבורך את הכלי שהכי נכון לך, והרבה פעמים משתמשת גם וגם.

אל תוותרי על עצמך!

אל תתני להתלבטות לגרום לך לא לפנות!

תחפשי מישהי עם ניסיון, עדיף המלצה אישית, ותבדקי האם יש לך כימיה טובה איתה.

התעודות שתלויות על הקיר פחות קריטיות (חוץ מתועדות הבסיס, כי יש ''מטפלות'' אחרי קורסי חארטות, וחלקן לא באמת מקצועיות).

משהי אמרה לי 450 שח, זה הגיוני?

אני שילמתי במשך כמעט שנה 430 ש''ח לפגישה עם מטפלת ממש מקצועית, וזה היה שווה לי כל שקל.

הטווח שאני מכירה נע בין 250 ל-600. כשהרוב סביב ה-300-400.

ובהכללה- דתיים בד''כ לוקחים קצת פחות, בפריפריה יותר זול מבמרכז וכמובן שמתחילים גם לוקחים פחות.

כן, טיפול זה דבר יקר מאוד.

מצד שני, הבריאות הנפשית היא אחד הדברים הכי יקרים שיש לנו (אולי אפילו יותר מבריאות הגוף).

מטפלת נוספת שבדקתי רוצה 370 עדיין נחשב יקר

מחיר רגיל

יש הרבה יותר גבוהים

ממליצה לך על מטפלת שמומחית גם בטיפול פסיכודינאמי מעמיק וגם בשיטות מהגל השלישי (מיינדפולנס וכדו') אפשר גם cbt אם את מתחברת,

ומומחית ב emdr זה תוספת מעולה

צריך מישהי שטוב בזה ממש

וזה לא טכניקה שלומדים לעשות לבד

זו שיטת טיפול שלמה

ארחיב לך עוד בפרטי אם תרצי

( לא הייתי זמינה השבוע סליחה )

זה די רגיל למרכז.

ברור שלמטופל זאת הוצאה מאוד גדולה.

אבל זה לא יקר ביחס למה שמקבלים (כשהטיפול טוב).