"אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף" - כך נאמר במקורות והגוף הוא כינוי לאוצר הנשמות.

יש בשמיים כמות מסויימת של נשמות שצריכות להגיע לעולם למלא בו תפקיד, ונשמות שכבר היו כאן וצריכות לחזור לתקן משהו.

ומשיח לא יבוא ולא תהיה גאולה עד שכל הנשמות הללו תחזורנה/תגענה לעולם.

ולנו יש את הזכות לעזור להן להגיע לעולם, ואת האחריות לדאוג שתקבלנה את התנאים האופטימיים על מנת למלא את תפקידן.

מעבר לזה, ילדים הנהרים באופן טבעי הם "תוצר לוואי" של קיום מצוות עונה.

במצוות עונה מחויבים כל זוג נשוי, ואין היתר לקחת מניעה סתם כי לא בא לי להביא ילדים., אלא רק בפסיקת רב בהתאם לנתונים.

יש אלוקים, והוא מחליט מתי ייוצר ילד כתוצאה מהמצווה, וזה ממש לא בשליטה של אף אחד בעולם!!

גם תחת מניעה יכול להיווצר הריון ברצון האלוקים, ואפשר לא להיות תחת מניעה ולא ייוצר ילד גם כשהכל תקין לכאורה.

מבחינתי, הביטוי "להביא ילדים" פסול במהותו.

אין כזה דבר להביא ילדים, ואנחנו לא בוחרים האם ייווצר הפעם ילד או לא.

אנחנו כן אחראים לילד שנוצר (מדגישה - שנוצר!! לא שיצרנו...), ולכן לקיים יחסים כזוג לא נשוי שלא באמת מעוניין להקים משפחה - זה עוול כלפי הילד שעלול להיווצר.

אבל למה זה טוב שיהיו ילדים??

באמת שואלת

אולי כי אני דווקא לא מאוד שמחה שנולדתי

ocd שכרגע ב"ה מתבטא רק בדיכאון קליל 

(אני זוכרת כל מי שכותב פה על ocd...)

אבל קצת מרגישה שטוב שאני לא מרגישה רצון לעוד ילד

כי ככה אני לא נאלצת להתמודד עם הדילמה הזאת,

בסופו של דבר אני כן חושבת שהסיבה שאנשים עושים את זה

זה בגלל באושר שילד מביא, אני ממש מתקשה להבין איך אפשר

להביא ילד כי זאת מצווה, מרגישה שזאת לא מצווה חיובית

ואני חושבת שהרבה דתיים רוצים הרבה ילדים לא רק בגלל המצווה אלא

בגלל שכשגדלים וחיים ככה זה גורם להרגיש שזה המצב הטבעי

ולרצות אותו, כשהיו לי ילד אחד או שניים חשבתי שארצה 10 ילדים

ולא הרגשתי שזה בגלל מצווה אלא כי זה מה ש"בא לי" בשביל עצמי

האמת שאני די בשוק לקרוא פה שיש כאלה שעושים את זה בגלל המצווה

אני חיה בסביבה דוסית טרור ובחיים לא חשבתי שזה ככה

ובע"ה שהכל יהיה רק מתוך בריאות.

לי אמרו שה' ציוה את הגברים כי:

בכל מצווה שה' נותן יש בחירה חופשית - הגברים מחליטים מתי להוציא את הזרע.

אותנו הוא לא ציוה מכיון שההריון והלידה כואבים וכל אישה תחליט אם היא רוצה ללדת ולהביא נשמות לעולם.

כמובן שמתי שתביאי ילד לעולם זה מאד ישמח את ה'..

מקווה שהייתי ברורה.. תקנו אותי אם כתבתי לא נכון

כך שמעתי

בעבר גבר התחתן עם כמה נשים,אז נשים לא היו חייבות

זה לא ציווי ה' להביא ילדים..

באמת אני לא מבינה למה יש בעיה הלכתית בזה..

מישי.. עזרה??

בדיוק אמרתי לבעלי שמזל שזה קרה אחרי שנולדו לנו ילדים,

אחרת אולי לא היו לנו

למה שלא יהיו מאושרים? כך הסטטיסטיקה אומרת

וזה לא שאני "מרגישה" אלא שזאת המציאות, אז באמת חבל שזאת המציאות

לא יודעת את המניעים לרצן אבל אני יודעת שבא לי גם את האהבה המיוחדת הזו וגם למשיך את השולשלת המשפחתית והיהודית וגם הברכה המיוחדת שילדים מביאים, וגם לתת למישהו שהוא ממש חלק ממני, וגם מרגיש לי שנותן חיבור מיוחד בין הזוג,

בקיצור יש לי מלא רצונות בזה...
אני לא יודעת אם הם נכונים ובטוח יהיו כאלה שיחלקו עלי אבל ככה זה אצלי.

ובכ"ז היום לא מאושרת בנסיבות שלא היו תלויות באיך שגידלו אותי

ולא בשום דבר חיצוני או ניתן למניעה

רק הסקרים מהסוג הזה פתאום נורא חשובים, כאילו חשוב מה חושבים רוב בני האדם.
עיין ישעיהו מ'.

סקרים שבהם לנבדק אין צורך למצוא חן בעיני הסוקר, כמו בסקרים הפוליטיים, הם יותר אמינים.

כששואלים בסקר "האם תסכים לסיפוח שטח תוך איזרוח כל יושביו הלא-ישראלים, או להצהרה על סיפוח - תוך התחמקות פאתטית מכך שבאותה מסגרת יאוזרחו יושביו הלא-ישראלים - רק כדי להציג זאת כניצחון גדול" - בין אם התוצאה תהיה הסכמה גורפת או התנגדות גורפת של הנסקרים - ההתייחסות לכך כאן תנוע בין "אנחנו לא מוטרדים ממה שחושבים יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות או שדעתם בנוגע ליישוב ארץ ישראל איננה עולה בקנה אחד עם דעתנו, שלא לומר מה שחושבים לא-יהודים", לבין "לא ברור מה פתאום עדיין יש אזרחים ישראלים לא-יהודים וברור לחלוטין שדעתם כלל לא אמורה להיכלל בסקרים".
אבל כששואלים בסקר "האם אתה מרוצה מההתנהלות הנוכחית של ממשלת ישראל, על כל הדמגוגיה בענייני איראן והפופוליזם בעניין העברת השגרירות האמריקנית לעיר שאפילו מחלקת המדינה לא מכירה בה באופן רשמי כבירת ישראל ובוודאי לא בשטח שסופח ושעליו ממוקם הבניין, ושבאופן צפוי לגמרי אליו גם הועברה פעילות הקונסוליה מרחוב אגרון, כך שיש הרבה סיכוי שבעתיד זו בכלל תיהפך לשגרירות האמריקנית לפדרציה הישראלית-פלשתינית המאוחדת שבירתה ירושלים, ואת כל זה מטייחים רק כי נוח יותר להציג זאת כניצחון גדול ועצום ובומבאסטי ולהתפאר ולהתרברב", אז פתאום נורא חשוב לנפנף באחוז הגבוה של ישראלים שחיים בכל מיני אשליות.

הייתי מנתקת. ובטוח לא היתה לי סבלנות להקשיב עד סוף השאלה!!!!

אושר וביטחון גם להורים אבל גם לילדים עצמם.

וא"א לחזות אותם מראש

ואם בן אדם לא מאושר אפילו רק בגלל קשיים נורמטיבים

אין שום טעם לחייו, לי מאוד קשה לחיות כדי לעבוד את ה'

ולהביא ילדים כדי לעבוד את ה' כשזה בלי שמחה,

בסופו של דבר גם אם העולם הזה הוא רק עולם הזה, צריך לעבור אותו בטוב

האלוקים נתן את האושר בלבו של כל אדם ואדם, איש ואיש באשר הוא.

אבל אני תמה על סכלותם של בני האדם. שאילו היו יודעים גודל האושר המצוי בלבם היו כל ימי חייהם מלאים נקודות נקודות של פז ועיניהם נוצצות כשני כוכבי נוגה ורגליהם קלות כאיילות.

ועתה שאינם כן שמח אני ומאושר כאילו נתנו לי כולם איש איש חלקו ועל כן עיני מאירות כשני שמשות הממיסות כל עצב ועננת יגון אצל הנמצא בקרבתם, כל שכן אצל המביט בהם עצמם.

אנוכי המשורר חי כאדם חרדי, ועל כן אני מאושר. מי שמקיים את התורה והמצוות בצורה מקסימלית כפי יכולתו אין מאושר ממנו עלי אדמות. אבל מי ששבוי ביד יצריו מה לו כי ילין אלא על נפשו ועל כן אם נגדל בנינו על ברכי התורה והיראה הם יודו לנו כל ימיהם על שהם באו לעולם נפלא כ"כ. 

שחווים קשיים כ"כ גדולים שאין להם אפשרות להיות מאושרים

וגם אם הם מצליחים איכשהו להיות מאושרים הקשיים שלהם 

עדיין בלתי נסבלים, וכשיש חסר בחומרים במח שום תורה ושום מצוות לא יעזרו

אנסה להחליף/להוסיף מינון/להוסיף עוד סוג

החזון איש כידוע היה איש בעל מכאובות גדולים מילדות עם אשה לא בריאה בנפשה בסוף ימיה וללא ילדים, וכל מי שקורה את כתביו רואה שהוא היה אחד האנשים המאושרים בעולם. לא מובן מה זה התירוץ של חסר במוח, אני לא דן ולא שופט בל מאוד קל להיות עצוב ומסכן ובדיכאון. זה אולי מביא תשומת לב, אבל זה לא עוזר לא נפשית ולא פיזית.  אני לא מבין איך מישהו עם חבלי מוח מסוגל לכתוב. 

ואני עדיין לא בדרגת החזון איש

יש לי מח שנותן לי יכולת כתיבה אבל לא נותן לי יכולת אושר

זה לא הכל או כלום

אבל זה אומר שזאת המציאות אז מה אכפת לי שתיאורטית

זה נכון כשאני לא מרגישה את זה במציאות?

אם למשל את חולה במחלה תורשתית קשה הגורמת סבל,

או חושבת שאדם אדם מרושע שיגדל ילדים מרושעים,

זה עניין אחד,

אבל רוב המעלים טיעון זה - סובלים מבעיות מינוריות וקלות לפיתרון,

ודווקא הרשעים - לא בוחלים מריבוי ילדים סובלים.

אם את סובלת מדיכאון, את עלולה להצטער שנולדת.

אבל הבעיה אינה זה שנולדת - אלא הדיכאון.

ופיתרון הבעיה יגרום לצער הפוך - על שלא הולדת.

עניין נוסף הוא התיקון: תיקון נשמתך ותיקון דרך עשיית מצוות,

אם ילדותך גרמה לך כאב נפש, גידול ילד לחיים מאושרים יאפר לך גם לתקן את צערך, וגם להביא טוב לעולם.

אבל,

אם כבר הולדת, והשאלה היא ריבוי ילדים,

אין חכם כבעל נסיון,

ההלכה דורשת בן ובת - מינימום של 2 ילדים,

ואם את מעידה שיש לך עכבה נפשית עזה מילודה - בהחלט ייתכן שאת צודקת.

(למרות שאני כן מרגישה קצת ככה אבל לא זאת הסיבה)

אלא בגלל שכך העולם בנוי, הקב"ה ברא עולם קשה

עם אנשים לא מאושרים, למה? לא יודעת, אבל אנחנו צריכים להתמודד

עם המציאות הזאת ולהחליט אם לקחת סיכון שילדינו לא יהיו מאושרים

או פשוט לא להביא אותם

שמאוד קשה לי לחיות ולהביא ילדים בלי אושר מתוך אמונה

שזה מה שנכון וזה המסלול שלנו

זה מתבטא למשל בחוסר חיות ורצון לצאת, לפגוש חברות, ולעשות דברים שפעם אהבתי

אבל זאת לא ההגדרה של אושר אלא חלק מהביטוי שלו, אצלי לפחות

אז אני לא יודעת להגדיר אבל כן יודעת שפעם הרגשתי שטוב לי ולא חסר לי כלום

ורציתי לחיות כי זה היה נראה לי הדבר הטוב ביותר שיכול להיות

והיום אני כן מרגישה שחסרים לי דברים (ההסתכלות על המציאות השתנתה)

ורוצה לחיות רק כדי לא למות, בתור ברירת מחדל ובגלל יצר החיים ולא יותר מזה

האם לילדים שלך יהיה מה לעשות פה? יהיה משמעות ותכלית פה?

זה ממש לא אומר שהם יהיו מאושרים

ומבחינתי חיים ללא אושר, גם אם הם עם תכלית, הם לא חיים

"איזהו עשיר, השמח בחלקו". אושר הוא דבר סובייקטיבי. לא עלינו, גם בגטאות האנשים לא היו במצב של דיכאון תמידי.

כמעט  בלתי אפשרי לבן אדם שלא שמח בחלקו לנצח את זה

ויש גם קשיים שלא תמיד ניתנים לפתרון ולפעמים הם בלתי נסבלים

אפילו יותר מלא להיות מאושרים, עברתי גם את זה

באמת!

אני לא חוששת על הילדים שלי בגלל מה שעובר עלי, זה לא משפיע עליהם

בצורה דרמטית ב"ה ולא בגלל זה אני לא רוצה עוד ילדים, אני חוששת בלי קשר

כי אף אחד לא מבטיח לי שהם יהיו מאושרים  

את הקושי הגדול כבר עברתי, עכשיו זה רק השאריות

מסכימה מאוד עם מה שכתבת אבל רק ברמה השיכלית

כלומר- זה שזה נכון שיכלית לא עוזר לי אם אני לא מצליחה *להרגיש* את זה

ולהרגיש הרבה הרבה יותר קשה מלהבין שיכלית

יש פה הרבה חכמים שכותבים כל מני רעיונות ועידודים מבלי להכיר את הכותבת,

ובוודאי שלא יודעים מה עבר עליה שגורם לה להרגיש כך,

מנסיון, כשמישהו מנסה לעודד אותך בזמן שלו לא היה נסיון דומה, זה לא רק לא מרגיע אלא אפילו גובל במעצבן...

דבר אחד חשוב לזכור (זה עזר לי מאד בזמנים הקשים בחיי)!

כשהקב"ה נותן למישהו נסיון, קושי, אתגר או איך שלא תקראי לזה, אלוקים גם נותן איתו את הכח להתמודד עם האתגר ולהתגבר עליו!

אנשים עם הרבה קשיים, הם אנשים חזקים!

אם למישהו לא היה את הכח להתמודד עם הקושי, אלוקים לא היה נותן לו אותו...

וברגע שאת יודעת שיש לך את הכח, זה כבר מוריד חצי אבן והחצי השני כבר לא סיפור, כי יש לך את הכח!

(אגב, לפי מה שכתבת את בכל מקרה לא מתכננת עוד ילדים, אבל כל ילד שנולד, נולד עם הכוחות להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו)

תמיד חשבתי שאני בן אדם חלש ולכן לי לא יקרו דברים.

אז מסתבר שקרו ומסתבר שאני יותר חזקה משחשבתי

אבל זה לא חוזק שמגיע מאמונה וכו אלא יותר מחוסר ברירה

כלומר- מההבנה שזה פשוט עדיף לי על פני לשקוע במצב

ודווקא לא הרגשתי שהיו פה תגובות שלא נעמו לי, אבל אני מבינה

על מה את/ה מדבר/ת

קראתי הכל גם אם לא הגבתי

אני ב2 ההריונות הייתי משמיני בערך עם צירים

את שניהם ילדתי אחרי התאריך

לא היה לי כאלה שלא אבל להקדים זה בטוח לא הקדים

עברתי את התאריך מלא..

ילדתי בסוף ב 41+4. סליחה שלא מעודדת🤐

אבל גם בהריונות לפני שהיו בלי צירים ילדתי אחרי התאריך. אז כנראה זה לא מדד.

25 בערך ילדתי הכי מאוחר 🫣 שבוע 42+

שמירה משבוע 25-36

בסוף ילדתי ים זירוז בשבוע 40 כשהגעתי עם פתיחה 0

בלי ב38

עם ב39 ו40

וילדתי בין 31-39. להגיע לתאריך אף פעם לא. אבל אצלי זה כנראה לא בריקסטונים אלא צירים אמיתיים

אופ

טוב נו

די אני בחיים לא הייתי בהריון עם כזה תינוק

בהערכת משקל שבוע שעבר הוא היה 2.600

את הגדולות ילדתי במשקל הזה

אני בראשון בעז"ה 37 וכבר מרגישה ליוויתן

מעניין כמה יוולד

אני אוהבת קטני חמודי פיצפוני

עכשיו גיסתי ילדה 3.850 היא אומרת לי את רואה אין לך מה לחשוב ץראי איזה פיצי הוא נראה

אמרתי לה חיים שלי את מתוקה אבל הוא ענקי😂😂

ניו בורן הוא תמיד פיצי

הם פשוט גדלים כל כך מהר בגילאים הפיציים שלא זוכרים את הגודל הזה

הגדול שלי נולד 2.800, שנה אחר כך ילדתי את השניה, זוכרת שראיתי אותה ואמרתי לעצמי, אני לא זוכרת שהוא היה כזה קטן (וסה"כ עברה שנה) ואז שקלו אותה והיא שקלה 3.500, כלומר היתה גדולה משמעותית ממשקל הלידה שלו וזה ממש הפתיע אותי.

אני בשבוע 37+5 ילדתי 3.300🤭

ואל תשכחי שהוא בן בנים שוקלים יותר הרבה פעמים

2.300

יצאה בקלות אבל היה קשה אח"כ... 😅🤷‍♀️

אבל אני אומרת לעתמי שטוב דהוא גדול

כי אם יוולד במשקל כמו של הקטנה אז לא היה אפשר ברית בזמן

זה לא עובד לי אני עדיין מפחדת🤣

והיתה ברית בזמן.

תינוק מעל 3 קילו בדרכ יונק יותר טוב, פחות ישנוני. יש לזה יתרונות

כשהיה לי, ילדתי מאוחר יותר ולפעמים אפילו בזירוז כי עבר התאריך (סוכרת הריון)

בהריון הראשון לדוגמא לא היה כלום וילדתי 38+5

אבל זה נראה לי מקרי ממש

פשוט חלק מהסבל של ההריון

לפני 30 לדעתי וילדתי ב41

ועכשיו אני גם כבר מלא זמן עם הריקסטונים ויש לי הרגשה שאני גם אלד אחרי המועד

בצד הרפואי, המחזור כולו נשמע די ארוך אם את מספיקה פעמיים להיות מותרת לשבוע, יכול להיות שהכתם הזה מופיע סביב הביוץ? יש תופעה כזו.

אבל אם זה רק כתם, אם תנסי לא להאסר ממנו פשוט. תחתונים צבעוניות או אפילו שחורות כדי לא לראות, לנגב אחרי יחסים במגבת כהה בלי להסתכל..

ואם זה יותר מורכב אז גם להתייעץ עם רב

אין סיבה להאסר מכתם

(זה ממש הפרשה ולא רק כתם...)

פעם אחת היה חלש יותר ולא נאסרנו כל השאר היה כמות מידי גדולה.

יכולות להיות כל מיני סיבות.

השלב הראשון הוא באמת רופאת נשים.

יכול להיות דימום בביוץ, לאחוז נמוך מנשים זה קורה.

יכול להיות פוליפ/ציסטה או חוסר איזון הורמונלי ובגיל הזה אפילו התחלה של פרימנופאוזה.

לא היה צפוי שזה יקרה קודם?

אם זה התחלה של פרימנופאוזה אז הסיכוי שלי להריון הוא נמוך?

עשיתי פרופיל הורמונלי והיה תקין.

הרופאה תענה לך, רק זרקתי כיוונים.

בהצלחה❤️

הנוברינג עושה ממש בעיות אחרי שמפסיקים איתו

לי ולעוד כמה חברות היה ממש כמעט שנה ואפילו יותר עד שהמערכת התייצבה.

רק בלידות קודמות....

אני יודעת שזה לא היתר גורף לכולם

אבל במצב דומה הרב אמר לי ללבוש תחתונית כי רוב הכתמים אפשר להתיר בזה כי לא מקבל טומאה

לק"י

אז יש גם פסיקות כאלה.

אולי באמת כמו שאת אומרת לפי פסיקות מסויימות כן

אז לשאול רב תמיד כדאי

אצלי הרב שלנו התיר אחרי הלוך וחזור של הרבה פעמים ולא כקו ראשון

אם ככה אחרי הטבילה אז בכלל יש עוד הרבה דרכים שלא להיאסר!

ללבוש כהה

לא להסתכל

אחרי הטבילה אפשר להשמור להאסר רק אם יש דימום של ממש

ולקחתי את זה פעם אחד רק (חיברתי 3 טבעות) ובאמת זה עשה לי מלא דימומים בין לבין אחכ

תבדקי ביוץ בזמן שיש את ההפרשה הזו.

אם זה מביוץ תחזרי לרב ותשאלי שוב.

ראיתי שכתבת שעשית פרופיל הורמונלי.

פרופיל הורמונלי לא מעיד בהכרח על רזרבה שחלתית,

במילים אחרות יכול להיות שזה מתחיל בירידה לכיוון פרי מנופאזה אבל לא בהכרח יראו את זה בפרופיל הורמונלי.

אם רוצים תמונה מדוייקת יותר אפשר או לעשות בדיקת amh או אולטרסאונד מעקב זקיקים ואז גם לראות אם אין ציסטות שעלולות לגרום לדימום הזה.

היה לי ועשה כתמים כמה ימים אחרי סיום המחזור. סיוט.

נפסלתי פעם ביום השביעי של שבעה נקיים.

הוציאו אותו והכל הסתדר.

אגב, האולטרסאונד זה לא היה ודאי שיש פוליפ אבל בהסטרוסקופיה ראו והוציאו..

בריאות

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

תעדכני

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

אם ישלמו להם מספיק כסף

אני למשל לא מתכוונת לעקור את שלי

זה שלא מטפלים בשיני בינה קשור למיקום שלהם שלא מאפשר להגיע עם המכשור באופן יעיל בלי לפגוע בשאר הפה.

לק"י

אז אולי באמת אין איך לטפל ( @124816 ).

אבל טוב לחשוב על אופציה של מצבים שאולי זה יתאפשר.

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

תחתונה זה יותר התאוששות ארוכה

(לא היו להם מקום בלסת והם התחילו לדחוק את כל השיניים האחרות)

הגעתי מפוחדת

נערכתי עם כל המשכחי כאבים האפשריים

הודעתי מראש שאני שבוע במיטה

העקירה עברה סבבה אבל שקשקתי מפחד מהרגע שההרדמה תפסיק לעבוד

בפועל- עוד באותו הערב הרגשתי ממש אחלה

חשבו שאני לא נורמלית

אבל מרוב פחד

אמרתי שזה או עכשיו או שאני לא חוזרת..

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

אם הם בגן כזה, לא?

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

אבל זה לא הדרכה של קלינאית תקשורת.

בגן שלי שנה שעברה לא הייתה קלינאית. קיבלתי הדרכה די בסיסית מהמדריכת מתיא שלי. וההורים ממש לחצו על המועצה והם הביאו קלינאית תקשורת שהגיעה לשעתיים הדרכה שמאוד מיקדו אותי איך ומה לעבוד עם הילדים.

יש להורים הרבה כוח. ואני יודעת גם שהמועצה משלמת לה יפה.

תבקשי מהגננת דו"ח לקהילה שרשום שם שהוא לא מקבל טיפול של קלינאית בגן ושיש צורך דחוף בטיפול.

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

האמת שהייתי שוקלת אפילו מעבר דירה לאזור שיש בו שירותי חנמ טובים יותר

אנחנו נמצאים בקופה הכי טובה פה באזור, הקופה השניה אין בה כלום באזור הזה, אני יכולה לריב עם הקופה ולהוציא על זה הרבה אנרגיה ואז יתנו לי משהו בשעה הכי תקועה ביום אבל גם זה יקח זמן

לכן מנסה לבדוק אם לחץ על המפקחים של הגן הזה יכולים כן לעזןר. זה ילד שגם מגמגם אז בכלל אני חסרת אונים לפעמים מולו וכם בקלינאית זה גיל עוד מוקדם לטפל בגמגום

אני יכולה לתת לך קצת הדרכה לגבי הגמגום.

(לא עבדתי בתחום אף פעם, אבל כן יש לי ידע מהלימודים, וגם שני ילדים שהיה להם גמגום התפתחותי במשך תקופה, והתייעצתי עם חברה שעובדת הגמגום שנתנה לי הדרכה שמאוד עזרה אצלנו...).

מוזמנת לפרטי אם את רוצה. (בכל מקרה זה לא מחליף טיפול, אבל בכל זאת יתן לך משהו לפחות לבינתיים).

רק להקשיב לו עד הסוף, לרדת אליו ממש ולהמתין , לא לקטוע ולא להשלים אותו

וזהו, בגלל שהוא בן 3 וחצי אז אין תרגול לעשות עם זה

ככה זה?

בלי קשר יש לו עיכוב שפתי גם אבל הגמגום זה עוד נדבך שמעיק עליו ועלינו כמובן

לרוב עד גיל 4 הטיפול הוא אינו ישיר בילד אלא רק הדרכת הורים.

יש גישות שונות לגבי גמגום ביחד עם קושי שפתי. יש כאלה שאומרות להתמקד רק בשפה ואוטומטית גם הגמגום יופחת ויש כאלה שמטפלים במקביל.

מה שאני עשיתי (עם בני שנתיים) זה לתת להם הדגמה של דיבור איטי.

אצל גדולים יותר ממש מלמדים את זה. בגיל הזה אין מה ללמד אותם באופן ישיר, אבל ילדים באופן טבעי מחקים מה שהם שומעים, ולכן אם נותנים להם דגם של דיבור איטי, זה עוזר להם לחקות.

אצל הילדים שלי זה מאוד עזר (לקח זמן עד שעבר להם לגמרי הגמגום, וזה תמיד עם גלים של שיפור והחברה לסירוגין, אבל בתקופות שהצלחתי יותר להקפיד כן ראיתי שיפור).

אז לא יעזור כמה שתלחצי

אבל לא יזיק לנסות

אני מהתחום הפרא רפואי ורוצה להגיד לך שאני ממש מבינה אותך זה קשה מאוד. יכולה להגיד לך שאת הילדים בגן שלי שמתמודדים עם גמגום הפננו לטיפול בקהילה(למרות שיש קלינאית בגן אבל בגן עיכוב השעות של הקלינאיות הן ממש מוגבלות בערך 10 שעות טיפול ואין באמת זמן לתת לכל ילד מענה מיטבי) תתעקשי עוד, תבקשי מהגן דוח תפקודי שאין קלת ושיש גמגום משמעותי שפוגע בתפקוד הילד גורם לתסכול ועוד.. ומקווה שזה יקפיץ אותו לראש הרשימה.

חוץ מזה חושבת שאת יכולה להילחם על גן שיש בו קלינאית(היום כמות הילדים בגן עיכוב הולכת ופוחתת אם בעבר זה היה עד 12, היום זה יורד מאוד בגלל שהרבה מקבלים אבחון ועוברים למסגרת אחרת שתתאים להם יותר. אז מניחה שיש גנים שיש בהם פחות ילדים ואולי זה יסתדר..)

ובלי קשר אני ממש ממליצה לחפש עוד קלינאיות שעובדות בפרטי(בתקווה למצוא בפחות מ450 אולי תמצאי עם מחיר שנוח לך כי שוב הזמן שיש לקלינאית בגני עיכוב לא באמת נותן מענה מספק..)

***** משהו חשוב, אם בעלך עשה מילואים יש לכם סכום של 5000 בערך לטיפולים שאפשר לנצל לטיפולים אצל קלינאית ולקבל החזר*****

ועוד דבר שחשוב לי להגיד, לא חסרות קלינאיות וגם לא מרפאות בעיסוק, יש המון.

הבעיה היא שהשכר בקופה הוא מביש, פחות מ40 לשעה בלי הפרמיות וכו'.. שכדי להגיע אליהן צריך לעבוד בלי הספקה.

אף אחד שלמד 3.5 שנים וקרע את עצמו לא ילך לעבוד שם ולצערנו מי שנפגעים זה הילדים. הקופות לא לומדות לשלם כמו שצריך.

גילוי נאות גם אני מהתחום הפרא רפואי

לפעמים אני מפנה ילדים עם גימגום לטיפול בקהילה, לא בגלל מחסור בשעות אלא כדי שילכו למישהי שמתמחה בזה.

אבל זה בגיל שש לקראת כיתה א

בגן עיכוב יש מספיק שעות לטיפול בכל הילדים בפרטני או בזוג. כמובן זה בתנאי שהקלינאית מנצלת אותן ביעילות.

בגיל שלוש וחצי גימגום יכול להיות לגמרי התפתחותי, ובטח אם יש קשיים נוספים לא יהיה יעיל לטפל בו מעבר להדרכת הורים.

וזה לא נכון שלא חסר קלינאיות ו רפאות, חסר המון. גם בפרטי התורים הרבה פעמים לא מידיים

זה ממש לא קשור רק לשכר

יש לך כמה ילדים עם קשיים בכמה תחומים בגיל קריטי. יש גבול לגמה טיפוליםאפשר לקחת, לא רק מבחינה כלכלית. מעבר לרמה מסויימת גם הטיפולים כבר לא מוסיפים ביחס עלות תועלת, כי הילד צריך גם זמן לעכל את הדברים.

לכן ממליצה ממש לתעדף מה הכי חשוב ולא לירות לכל הכיוונים.

ולגמרי הייתי מחפשת גן עם צוות מלא

זה תחום שיש בו מחסור נקודה.

זה כן הגיוני שזה קשור לשכר- כי אם השכר נמוך, אז לא הולכים ללמוד את זה כי זה אומר שכל שנות ההתמקצעות יהיו במשכורת נמוכה מאוד ורק ביציאה לעצמאות אפשר איכשהו לקבל משכורת טובה יותר..

אם כי אחותי מרב"ע בגנים של עמותות והשכר שם קצת טוב יותר..

וזה נכון שזה לא תחום שהולכים אליו רק בגלל שכר

כמו בכל התחום החינוכי

זו שליחות

אני מסכימה שבגני עיכוב פעמים רבות השעות שקלינאית מקבלת הן מעטות לעומת כמות ילדים מרובה (יכול להגיע ל11). מה שגורם שהקלינאית נאלצת לתעדף כך שמקבלת החלטות שלא בהכרח מקצועיות אלא אילוצי מערכת למשל- טיפול זוגי במקום פרטני, הקלינאית פחות יש לה זמן להיות במרחב הגן, טיפולים יותר קצרים וכדומה.

זו הסיבה שאני עזבתי גני עיכוב.

לעומת זאת לדוגמא בגני תקשורת, כמות הילדים גם יותר קטנה ןגם כמות השעות שקלינאית מקבלת היא יותר גדולה. כך שלרוב הילד מקבל פעמיים קלינאית בשבוע- גם פרטני וגם קבוצתי.

אבל לא שלא נותן מענה

לקצר טיפולים זה גם ככה בגיל הזה, לרוב טווח הקשב קצר יותר

אני עובדת גם בגן עיכוב וגם בתקשורת ומרגישה שאני נותנת מענה טוב בשניהם. נכון שהיה אפשר יותר, אבל בנתונים הקיימים זה מענה טוב. זה לא שבפרטי הולכים יותר מפעם בשבוע.

שהמטרה של קלינאית בגן היא שהיא תראה ותחווה את הילד בסביבה הטבעית שלו, בשונה מהתפתחות הילד .

בעבודה בגני עיכוב אני הרגשתי שאני כמו 'קלינאית בהתפתחות הילד', צריכה להכניס לחדר שלי ילד אחר ילד במרץ כדי להספיק את כולם בלי זמן באמת ללוןת את הילד במרחב הגן ביומיום. בהתפתחות הילד בטיפול ההורה נמצא ועיקר העבודה היא בבית שההורים מיישמים מה שרואים בטיפול. בגן ההורה לא נמצא בטיפול ואני חוויתי שגם לא באמת היה לי זמן להדרכת הורים או הדרכת צוות.

בקיצור לכן לא התחברתי לסוג העבודה בגני עיכוב אבל אולי זה תלוי מתיא..

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

לא חשבתי שעד כדי כך זה עמוק ומסובך 😔

אני ככ אוהבת את הילדה הזאת שפשוט כןאב לי שהרבה פעמים היא "כלואה" בתוך עצמה מעין בועה ולפעמים היא הכי פורחת בעולם, לצערי הבןעה הזאת יותר קיימת מאשר הילדה השמחה שיש לי

אני גם בנקודה בחיים שהחלטתי לעשות "שינוי" והתחלתי פסיכולןגית טובה לטפל בעצמי קצת כי היה לי קשוח מבחינת הכל אז לא יכולה להעמיס עליי יותר מידי ולכן גם הורדתי כרגע את ההדרכות עבורה מה גם שלא סייעו לי בזה כמעט

אבל אני מבינה שזה הדרך היחידה לעזור לה אז אין לי ברירה ולהמשיך את זה ברגע שאתפנה נפשית לתהליך כי זה ממש התמסרות

ככה היא ילדה שכל כולה צומי אחד גדול כאילו חסר לה, מתכרבלת עליי בלי סוף ולא זזה ממני לשנייה בחוץ ובבית

בגן היא יחסית עוד בסדר אני חושבת שהפחד מול המטפלת זה מה שגורם לזה ,מה שהיא אומרת לה היא תמיד מבצעת גם אם זה לשים מוצץ בצד מה שבבית בחים לא קורה, אבל שוב אין דיבור בגן , אין משחק עם חבר וכואב לי לראות אותה ככה

נראה מה יגידו באבחונים

בכל מקרה תודה נתתן לי כיווני מחשבה ועצות!

יכול לעזור לילדה שלך מאד מאד.

ברכת הדרך...

וכל הכבוד על הסבלנות,ואורך הרוח.

קראתי מה שכתבת,אם לא מתאים לך פשוט תדלגי,

אפשר לסיטואציות מסוימות להסביר ולנרמל לפני,

סתם בשיחה נכון לפעמים עובר בכביש אופנוע ועושה רעש חזק? זה מאד מבהיל,גם אני נבהלת לפעמים אבל זה עןבר הוא סתם לא נחמד ומרעיש,מה יכול לעזור לך ולי שנפחד פחות?

אם זה נשמע לך מופרך אז עשיתי את זה אם הבת שנתיים שלי.

היום סבתא תבוא,סבתא אוהבת אותך ורוצה לשחק איתך שיהיה לך כיף.ואמא לא יכולה כל הזמן לחבק,אז מה נעשה? (במאמר מוסגר כל הילדים שלי התביישו מסבתא שלהם עד גיל 3-4.אבל סביר להניח שנפגשו איתה פחות מאשר הבת שלך)

בגדים כל עונה זה קשוח בגילאים הללו אצלי לפחות,הילד קבוע הרים את השרוולים עד איפה שהצליח לו,כנ'ל מכנסיים.

זה באמת נשמע שיש לה סף רגישות גבוהה,יש לי בת רגישה מאד כלפי חוץ היא נראית מאד סגורה אבל הרבה מהזמן היא פשוט מוצפת.

האמת שהבת שלך ממש מזכירה לי את ההתנהגות שלה מגיל אפס,תארת אותה כתינוקת לא קלה,מאתגרת שבוכה המון,הבת שלי גם היתה כך.

כל דבר מציף אותה,הרגיש לי שגם כל דבר מעייף אותה מאד,היום אני פשוט מבינה עד כמה כל דבר דרש ממנה אין סוף אנרגיה,לווסת את העצמה להרגיע את עצמה,לעכל.

היו לה התנהגויות לא פשוטות,אצלי אומנם היא היתה בבית עד גיל 3 איתי אבל כשנכנסה לגן זה היה 3 שנים קשוחות ממש בכתה שם המון ולא יצרה חברויות בכלל(עד היום לא פשוט לה עם חברות)

היא קולטת הכל מבינה רגשויות בצורה יוצאת דופן.

הייתי בודקת כיוון כזה יותר.

פשוט נשמע לי שהבת שלך מאד מתוקה ומפותחת אם היא נזכרת שהיה לה מאתגר והיא בכתה ועוד יכלה לתמלל לך את מה שהיה והרגישה.

וכמה טוב שאת על זה ומשתדלת לטפל בזה.

וזה שאת מטפלת בעצמך ישפיע גם עליה בעז'ה

בהצלחה🫶