אני זוכר איך התחיל הקשר בנינו. באותו יום בחנות יודאיקה.

הסתכלתי עליך ואתה הסתכלת עליי. כל כך רציתי! היה נמאס לי מהמדף המאובק. להסתכל מבעד לזכוכית ולא באמת להיות נאהב. גם כן חיים...

רציתי אחד שיאהב אותי באמת, רציתי אחד שישתמש בי באמת. הרמת אותי מהמדף, מיששת אותי, פתחת את ליבי וגילית את צפונותיי.

ואני הסתכלתי אל תוך ליבך. וראיתי שהרצון משותף. ראיתי שאתה לא בן אדם פשוט. אבל ידעתי שיש בך יותר מהנגלה לעיין. רציתי להיות שם כשליבך ייפתח, רציתי להיות החיבור שלך לריבונו של עולם. זה היה אהבה ממבט ראשון...

לקחת אותי איתך.

ההתחלה הייתה קשה. לא הבנתי מה קרה לך? נפגשנו בקושי פעם ביום. היית מעיף בי מבט קצר, טיפה מרפרף בהסתכלות שטחית וממשיך הלאה.

מה קרה לך? רציתי לשאול. איפה הרצונות? איפה השאיפות?  תקופה ארוכה שהרגשתי בדיוק כמו כל אחד אחר.  רציתי אותך ואתה לא רצית אותי...

אני יגיד לך את האמת, היו תקופות שכמעט והתייאשתי. שכבתי בלילות בוכה.

אבל אז הכול השתנה.

אני זוכר את היום הזה שמוקדם מאוד בבוקר, אמרת לי שנוסעים. השמש עוד לא זרחה, ואנחנו כבר היינו באוטו. בדרך לאיפשהו. כבר בדרך הרגשתי שמשהו שונה, הסתכל עליי בחיבה.  ואני שכמעט ששכחתי שאפשר להיות נאהב, לא הצלחתי להירגע.

הגענו לכותל.

קצת אחרי עלות השחר.

אתה תופס אותי, מרים אותי בידיים רועדות. אני מסתכל עליך, רואה דמעות בעיניך.  אתה פותח אותי לאט לאט, מתחיל להתפלל, ואני שכל כך חיכיתי לרגע הזה, לא מצליח לעמוד בזה... ואתה ממשיך, בעיניים דומעות, אותיות מצטרפות למילים, ואלא מצטרפות למשפטים, ואלא לברכות ואלא לתפילות, ואתה ממשיך מילה אחרי מילה, ברכה אחרי ברכה, דמעותיך מכתימות את דפיי.

משהו השתנה מאז.

אין ספק, שמשהו נפתח בנינו. יצא לנו לדבר לא מעט מאז. לפעמים בכעס, לפעמים בנחת, ולעיתים קרובות בבכי.  הבכי היה חבר טוב לדיבור בנינו. לא תמיד בכי של עצב, לפעמים של רגש, לפעמים של תודה. לפעמים של קושי.

למדנו הרבה אחד על השני מאז. למדתי עליך שליבך תמיד מחפש. מחפש את הקשר עם אבא. ואני תמיד שמח לעזור לך בזה. למדת עליי, רבות. סודות רבים מסתתרים בתוכי, אני מגלה את עצמי רק למי שבאמת פותח את ליבו בפני.

נוצר בנינו קשר מיוחד.

היינו מתחילים ביחד כל בוקר (כמעט) מוקדם בבוקר, לרוב אפילו לפני שהשמש זורחת. הבית מדרש ריק, ואתה מגיע, פאותיך רטובות מהמקווה. מדליק את האור, מוציא אותי מבין החברים. תמיד ידעתי שיש לי יחס מיוחד אצלך. ואני מסתכל עליך. תמיד אהבתי לראות אותך מתעטף בטלית, מניח את התפילין. יש בתנועות האלה משהו מרגש. מדייק את התפילין במקום, סופר את הרצועות, מסדר את הטלית, ואז חוזר למקד את תשומת ליבך בי. את חופן אותי אליך, פותח אותי במקומות שלרוב אנשים לא טורחים להגיע אליהם. ומתחילים לשיר ביחד, קולך חוזר בהד מקירות בית המדרש הריק. אלא השעות שלנו. אני אתה וריבונו של עולם. "אודה לאל לבב חוקר"

כמה אהבתי את הרגעים האלה.

אבל תדע, לא סתם אני כותב לך את כל זה, לא סתם אני סוקר בפניך את הרומן הארוך שלנו. בתקופה האחרונה אני מרגיש עליך משהו. אני מרגיש שמשהו יבש אצלך. אני מרגיש שאיבדת מעט מהחיות, ומהשמחה ברגעים האלה.

כן אנחנו עדיין נפגשים מידי בוקר (למרות שלפעמים גם זה לא) אבל התנועות מעט יבשות, קצת מכניות. ואני אמרתי לך עוד מההתחלה. אני רוצה את ליבך.

אתה כבר לא קורה מילה במילה בהתרגשות. לפעמים במהלך הסדרים אני מסתכל עליך לומד עם אחד החברים במדף. ורואה שם את אותה התלהבות שהייתה שמורה לרגעים המיוחדים שלנו בבוקר בבית המדרש. רואה אותך מסתכל באהבה על החברים הגדולים הכבדים מהסדר בוקר. את אותה אהבה שהייתה פעם שמורה לי הקטן הכחול בכריכה מעט בלויה. בדפים מוכתמים.

אחי אהובי. אל תשכח מה עברנו יחד. אל תשכח מדוע הדמים מוכתמים, זה מהדמעות שלך. במקום שלא יכולת לספר לאף אחד דיברת איתי. במקום שלא יכולת לחשוף לאחר, אני הכלתי את דימעותיך. אל תשכח אותי, לא עכשיו ולא לעולם. פעם היינו נפגשים שלוש פעמים ביום בשמחה עצומה. היום...

זה טוב שאתה מתקדם. זה טוב שאתה מרגיש יציב יותר, אבל אל תשכח את נקודות החוזק שלך. אל תשכח להזיל דמעה פה ושם. ואל תשכח מה המניע שלך להתקדם. לרצות להיות אדם טוב יותר. להתחבר ללימוד. כל זה רק כדי להתחבר לה'

להרגיש אותו איתך.

ובאמת לא איכפת לי, אני רוצה רק בטובתך, גם אם תעשה את זה בדרכים אחרות. אני יסתכל וישמח, אבל רק שלא תשכח. אם תרצה. אני עדיין פה.

אוהב אותך, יודע את ליבך, מכיר את נפשך, חושף את סודותיך.

שלך באהבת עולמים

הסידור שלך.

(קול אליהו הקטן הכחול...)

"מה ראית שם?"

"חשוך מדי. וגם לא היה לי זמן להסתכל. מזל שלא היה אף־אחד בחדר באותו רגע. אבל שמעתי צעדים, אני נשבע לך. יותר מזוג אחד. חייבים לחזור לשם."

"ראו אותך?"

"לא... לפחות כך נראה לי. זה נשמע שהם היו עסוקים. ייתכן שנוכל להפתיע אותם. או אפילו לחמוק להם מתחת לאף."

"יש לי תחושה רעה לגבי זה, בוס... אנחנו בקושי מכירים אותה. לא עדיף כבר לערב את המשטרה וזהו?"

"זה לא עסק למשטרה. וגם אין זמן לזה. הם לא מכירים את השטח. וחוץ מזה... טוב, לא משנה. אני אומר לך, אם נפעל עכשיו, יש לנו סיכוי להציל חיים. ההורים שלך היו עושים בדיוק את אותו הדבר בשבילך."

"אל תזכיר את זה! אתה יודע שזה שונה. אנחנו בקושי מכירים אותה... אני לא רוצה שיקרה לך משהו."

"היית עושה את זה בשבילי."

"מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"

"לרדת לשם שוב. אם יהיה לי מזל, אלחץ אותה בלי היתקלות. ואם לא... אז זה יהיה קצר ומלוכלך. אולי זה יצליח."

"טוב, טוב, אני בא. לעזאזל, אי־אפשר איתך. בסוף תהרוג את שנינו. הציוד הרגיל?"

"כן. תביא איתך גם את התיק המיוחד, והרבה סוללות. ואולי כמה כדורי כסף. אנחנו לא יודעים מה יש שם."

"אתה חושב שזה זה?"

"אמרתי לך, אני לא יודע. לא ראיתי כלום. אני יודע שמסתובבים שם כל־מיני טיפוסים, אין מה לעשות עם זה. אבל כן, יש סיכוי. אם כן, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת. אם לא נצליח לעלות על עקבותיהם, לפחות נשבש להם את הלו"ז לבינתיים."

"הבנתי. טוב, אמרת שאין הרבה זמן. בוא נתחפף."

"סליחה שאני גורר אותך לזה."

"פשוט סְתום. אתה כל־כך חייב לי על־זה."

///

"לא אמרת שירדת דרך החור ברחוב פארק?"

"כן, אבל זה לא בדיוק שם. לפי החישוב שלי, נגיע מהר יותר מכאן."

"אוקיי, בוס. הבאת ציוד פריצה? זאת נראית חתיכת דלת כבדה, הדלת הזאת."

"אין צורך," אמרתי ושלפתי את צרור המפתחות. "פרצתי אותה לפני שנה ושמתי מנעול משלי."

"מקווה ששמרת את הקבלה..."

הדלת חרקה באיטיות ונסגרה בטריקה. זאת הייתה אחת מהכניסות המוכרות פחות, מה שהיווה יתרון בפני עצמו. מדרגות מזוהמות הוליכו מטה מטה אל מעבה האדמה, ואוויר לח וטחוב מילא לשניים את הריאות. לאלה שאינם מנוסים, כניסה לאולמות הקבורה התת־קרקעיים יכולה להיות מסוכנת מאוד. כמה פניות לא נכונות, ואין לך מושג איפה אתה נמצא. בלי קליטה, בלי שלטים, כשכל פנייה מוליכה עמוק יותר לתוך המבוך, בהצלחה לצאת. ויש גורמים שמנצלים את זה לרעה. המשטרה אינה מסתובבת כאן בלי סיבה מיוחדת. ויש גורמים שמנצלים את זה: סטלנים תמימים, מפיצים, חלפני כספים, אנרכיסטים, סוחרי נשק... זה מקום מצוין לפגישות מהסוג הזה. ומפוקפקים ככל שיהיו אלה אינם מהווים סיכון כשלעצמם. אבל יש כאלה שעדיף שלא להיקרות בדרכם... התארגנויות אסורות, פושעים כבדים... וכמה רמות מתחת, נמצאים הרעים האמיתיים. אלה שמכירים את המעברים הסודיים שאינם חשופים לציבור, גם לא לאלה שרגילים להסתובב בקטקומבות. אוכלי בשר אדם. דתות אסורות. ומתחת לזה... דברים שקשה להאמין שהם קיימים. אבל ראיתי. הייתי רוצה לשים לזה סוף, אבל זה הרבה יותר גדול ממני. וגם מבן, השותף העסקי שלי.

בימים כתיקונם, כהשלמת הכנסה, אנחנו מבצעים משימות ליווי פשוטות. לא משנה מה הסיבה, אם אתה מוכן לשלם, אנחנו יכולים להעביר אותך ממקום למקום בקטקומבות בביטחון סביר. התעריף נקבע לפי שעה ורמת סיכון. אבל לא משנה מה, אנחנו לא מתעסקים ב"קומות האסורות". המקומות שמחוץ לתחום. מרחבים שלמים שנמצאים תחת אבטחה של גורמי פשע, כתות סודיות, ועוד טיפוסים שאספר עליהם בבוא העת...

המשימה שלנו היום הייתה לחלץ בחורה מהאוניברסיטה שלנו, שלהערכתי הגסה, משתייכת לקבוצת הסטלנים התמימים, ונצפתה במקום מאוד, מאוד בעייתי ומסוכן. עוד מירוץ נגד הזמן. תמיד אהבתי את זה.

"יפה מאוד. עכשיו אנחנו באזור Ⰼ... הדרך המהירה ביותר תהיה במעבר הזה", סימנתי בעיפרון על המפה, "אמורה להיות כאן דלת סתרים מכוסה באדמה, ואנחנו יורדים הישר לטריטוריה Ⰺ."

"אחריך, בוס."

"מכאן ואילך אנחנו שקטים יותר מחתולים... ותוציא את האקדח, שלא יפתיעו אותנו."

"רות."

לא עברו כמה דקות עד ששמענו צעדים. אלה לא היו הצעדים שלנו.

"ששש!"

"מה הם אומרים?"

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק

חָגוּר אָפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּיו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים

עַל מַלְאַךְ אָדָם שֶׁאָבַד

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

עַל אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן - הֵם אָמְרוּ

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב

אֲבוּדִים, וּבוֹכִיִּים

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

*סגן דוד גולובנציץ ז"ל*

חושְבני האִם
חושְבני האִם
לקבור את עצמי
בהררי הניירת
במאוּרת הנזירים הנסתרת
ובמנגינות תכולות של יוון

או להתפלל על דברים שאיני מבינם
על חזיונות ברזל ועופרת ודיזֶל וָדם
כי אולי בתוכם אותן אותיות
אותם הפרחים

אותן אהבות
כמוני
כמוךָ.

יָד מוּל יָד

לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת

הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?

אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין

עוֹד שְׁמֹעַ

עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ

בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית

וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים

בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ

וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים

הִיא עוֹד כָּאן

מְלַטֶּפֶת

בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים

וְעַלְוַת הֶעָלִים

הִיא עוֹד כָּאן

נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת

עֲטוּיָה כִּסּוּפִים

וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד

מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת

בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם

בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת

לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר

מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים

לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ

אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים

וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ

יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם

כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר

כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר

כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב

וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו

כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי

נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת

נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר

עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת

רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי

לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט

מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ

לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית

לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ

לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה

וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ

וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק

לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ

לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים

כָּל רָזֵי הָעוֹלָם

לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ

וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר

כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה

כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד

כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף

וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד

את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ

נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה

וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת

לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.

עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.

הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם

על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.

עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,

דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה

עד מוות להיכנס.

הם הצטלבו. היא חיה?! 

הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.

היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.

בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר

הלחם העגולה, השחורה, הביתית.

עכשיו כבר לא פחדה מכלום.

היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג

אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,

מצאה את הפמוטים הגבונים, את

כיסוי המטה, את הקערה בה

לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...

לא אמרה מילה. הודתה בליבה

שיש לה מקום להיות.

לביתה שלה לא נכנסה יותר

לעולם. 

החלל שבלב האדם - פרק 1

אש שורפת, בוערת בי.

אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.

אש שצועקת בי.

אש שאני צועקת.

מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.

האש מאיימת לאכל אותי כליל.

מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,

קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.

ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.

היא עוצמתית ואימתנית,

אבל עצובה כל כך.

את כל דפי נפשי היא יודעת.

כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.

הכל היא קראה.

קראה וזעמה,

קראה וגעשה,

קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.

והדמעות כיבו את האש.

בוקר. שנעל!! שנעל!!

ערב. שטילה!! שטילה!!

גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.

סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!

ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.

פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.

היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.

יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.

שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.

עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.