בואו תציצו כמה רגעים, זה חשוביש לי כמה מילים (טוב, כמה פסקאות) לומר לכם, גם מתוך היכרות עם הפורום וגם מתוך דברים שאנשים מכאן אמרו לי. תנסו להחזיק ראש:
הפורום הזה הוא אחד הפורומים הפעילים של פסיפס, ולא סתם. כתיבה היא האומנות הכי קלה - לוקחים דף או פותחים תזכיר בפלאפון וכותבים מה שעולה לראש. לפעמים טורחים קצת על חרוזים או מבנה, מוסיפים קישוט של מקפים כפולים (- -) והופ, יש לנו שיר.
נכון, לפעמים זה עובד. אבל ברוב הפעמים זה פשוט לא מספיק.
מכירים את נתן אלתרמן? אחד המשוררים המוכרים והמוערכים בספרות העברית, נהג לכתוב אינספור טיוטות לכל שיר. הוא כתב, ואז קרא ושינה משפט, ואז קרא שוב ושינה חרוז, וקרא שוב וגנז. ואחרי תקופה ארוכה קרא שוב ומחק ותיקן והוסיף. ושוב גנז, ושוב קרא, וככה עד שהוא קיבל תוצאה מושלמת ויצירה איכותית ומחושבת שראויה להתפרסם.
לאלתרמן היו כנראה עצבים של ברזל ויכולת נדירה של ביקורת עצמית. לא כולנו יכולים לעשות את זה, אבל כולנו בהחלט צריכים ללמוד ממנו מהי אומנות. שירה (וכל כתיבה אחרת) היא מלאכת מחשבת לכל דבר, שדורשת חשיבה עמוקה ועין אומנותית. היא דורשת קריאה חוזרת, תשומת לב לפרטים ונכונות לשנות את הטקסט אחרי שהוא כבר יצא ממך.
אני זוכרת שפעם הייתי בסערת רגשות והוצאתי את הפלאפון כדי לכתוב מתוך הסערה. יצאה לי פסקה מרשימה, מלאה ברגשות טעונים וכאב חשוף, והיא הייתה מרגשת והכול, אבל אחרי כמה דקות קראתי אותה שוב ומשהו היה חסר לי. נכון, כתבתי אותה בשיא הסערה והיא כולה אני וזה היופי בה, אבל בשבילי זה לא היה מספיק. העתקתי אותה למקום אחר והתחלתי לעבור משפט משפט ולשלב חרוזים עדינים בין המשפטים. שיניתי כמעט חצי מהקטע, אבל התוצאה הייתה מרשימה בהחלט, וביטאה את כל מה שהיה שם בהתחלה ואפילו יותר.
מה אני מנסה לומר? אל תחששו מתיקונים. לשיר יש שני צדדים - הצד של הכותב והצד של הקורא. הצד של הכותב הוא חשוב מאוד, אחרי הכול אנחנו מנסים לכתוב כמה שיותר מתוך עצמנו, אבל הצד של הקורא הוא לא פחות חשוב. שיר במגירה הוא לא כמו שיר שיוצא החוצה לעולם ופוגש אנשים. אחת המטרות שלנו בכתיבת שיר או סיפור טוב היא שהקורא יבין, יזדהה ויתרגש, אנחנו רוצים שמשהו יזוז אצלו בלב ויגרום שינוי.
הרבה מהכותבים, גם כאן וגם בכל מקום אחר, טוענים שאין מה לבקר שירה כיוון שאומנות היא ללא גבולות ותלויה לגמרי ברצון הכותב. האמירה הזו נכונה חלקית. אף אחד לא ישב וכתב רשימת כללים שכל יוצר חייב לעמוד בהם, ואם מישהו עשה את זה הוא לגמרי פגע באומנות. אבל היי, במוזיקה - שהיא אומנות לכל דבר - לא שומעים זיופים לפעמים? וזיוף, לרוב, הוא לא אומנות. הוא יכול לבטא את הרגשות של המלחין עד מחר אבל אף אחד לא ישמע אותו מרצונו החופשי. (וכיוון שאומנות היא בכל זאת חופשית, אתם תמצאו מלחינים שכן משתמשים בזיופים לשם האומנות. תוכלו לשמוע את זה בתחילת השיר "לונה פארק" של שלמה גרוניך. אני אוהבת את השיר הזה מאוד והזיוף בהתחלה הוא אומנות גאונית בעיניי, אבל רק כי היא עשויה בחוכמה ומתוך כוונה מפורשת.)
גם בכתיבה יש זיופים.
יש זיופים שקל מאוד לאתר ויש זיופים שרק עין מקצועית תשים לב אליהם. ידעתם שכל משורר שרוצה להוציא ספר שירים יושב לפני כן עם עורך שירה? דיברתי עם מישהי שעובדת בזה, והיא סיפרה לי שהרבה כותבים מתרעמים על ההערות שהיא נותנת להם. זה השיר שלי, הם אומרים, זה מה שרציתי שיהיה בו. והיא עונה להם בדיוק את מה שכתבתי קודם - אם אתם מוציאים את השיר הזה מהעולם הפרטי שלכם, הוא צריך להיות נקי מזיופים. מרגע שפרסמתם אותו הוא כבר לא שלכם וכלום לא משנה.
בדיוק בשביל זה נועד הפורום.
אנחנו מעלים לכאן שירים כדי לקבל עליהם ביקורת, כדי שנדע איזה חלקים בו הם אולי יפים וברורים בעולם שלנו אבל נשמעים כמו זיופים כשהם יוצאים לעולם הגדול. לא את כל הביקורות שכותבים לנו נקבל, אחרי הכול השיר הוא שלנו. אבל הביקורות הן חשובות מאוד בעולם האומנות ובדרך כלל הן גורמות לשיר להישמע הרבה יותר טוב והרבה יותר שלם. לכן אין מה להיפגע כשכותבים לכם ביקורת - תודו על הזכות לדעת איך אחרים תופסים את האומנות שלכם ותשקלו אם לקבל את הביקורת או לא.
ומכאן אני עוברת לנושא האחרון - פסיפס.
לא הרבה יודעים, אבל הפורומים האומנותיים נבנו כדי ליצור שיח חופשי סביב היצירות וכדי לתקן ולשפר אותן לפני שהן עולות לפסיפס. הפורום הזה הוא בעצם תחנת ביניים בדרך לדבר האמיתי, ועם השנים הוא הפך לדבר עצמו וחבל שכך. הבמה של פסיפס רק מחכה ליצירות הטובות ביותר שלכם. אומנם בחצי שנה האחרונה היא העלתה אבק וחלודה, אבל היום היא חוזרת לזהור. תכתבו כאן טיוטות, תקבלו חיזוקים וביקורות ואת היצירה הסופית והמוגמרת תשלחו לפסיפס. זו במה ראויה לאומנות שלכם.
(אני הנני כאינני - כמדומני שהפסיפס יותר אינו פעיל).
געוואלדיקע
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.