איזה חיים...

עלייה, נפילה,

ועוד עלייה, ועוד נפילה.

כמו מוניטר.

כמו דפיקות לב.

עליות וירידות.

אם זה נעצר, אם זה פס ישר,

כנראה אתה מת...

כמו בריקוד מטורף,

לא יכול להפסיק לרגע.

נגרר עם העולם...

מידי פעם מקבל את העובדה,

זורם עם כולם...

ולפעמים קם וצועק-

לא! אני לא כזה, אני לא רוצה.

למה העולם חייב להיות רצוף כשלונות?

למה החיים חייבים להיות מלאי אכזבות?

ושומע את עצמי עונה כמו הד...

תהיה חזק.

כל נפילה מקדמת אותך.

כל כישלון מחזק אותך.

החיים כל כך קלישאתיים...

למה לא להתייאש?

להתבוסס למטה?

הרי אם לא נתקדם,

לפחות הנפילה לא תכאב...

ושוב שומע את ההד ממקודם...

איזה מין חיים אלא?

אתה חייב להמשיך קדימה!

יש סוף למלחמה!

יש סוף למלחמה??

הרי גם אז אמרת לי את זה

וחשבתי שאני מתקדם...

חשבתי שהעליות במוניטור

קצת יותר גדולות מהירידות.

חשבתי שניצחתי,

לפחות חלק מהמערכות,

והמלחמה שלי היום

היא לא אותה מלחמה של פעם.

חשבתי שאני חזק יותר.

חשבתי שאני במקום אחר.

ואז הפסקתי לחשוב...

כי שוב נפלתי.

ושוב

ושוב

ושוב.

מרים את הראש בשאגה!

דייי!!!!

מוריד את הראש בבכי...

דיי...

מסתכל לצדדים,

אין איש בסביבה.

ואני ניצב לבדי מול עצמי.

ולא מסוגל להסתכל.

איך מתקדמים מפה?

איך לא חוזרים לפה?

ממשיך ללכת,

כי אין באמת ברירה..

בור חלול בלב.

הרגש שורף אותך

כל פעם מחדש...

אתה לא מסוגל להרגיש אותו יותר,

אז אתה נותן לא להיכבות.

וכבר לא מרגיש יותר שום דבר.

האדישות פוסחת

הרגישות כבר מזמן נעלמה.

ואתה הולך בעולם.

לא מת, אבל גם לא באמת חי.

ושוב אחרי תקופה שומע את ההד.

משהו עתיק, ישן.

לא שמעתי אותו כבר תקופה.

כן. הוא לוחש.

אני עדיין כאן.

הכול נגמר, אני עונה לו..

הכול נגמר...

זה רק מתחיל. הוא לוחש.

תרים את הראש למעלה,

תסתכל לשמיים,

אבא מסתכל עליך

ולא התייאש ממך.

בנית לעצמך מסכים,

תשבור אותם, תצעק אליו

ואני מרים את הראש למעלה,

ומבין החושך, רואה טיפת אור.

רק טיפה..

מרים את הראש וצועק!

אבא!!!

מוריד את הראש ובוכה..

אבא...

קָלִיעַ טָס אֶת טִיסַת חַיָּיו

בּוֹקֵעַ מִגֹּלֶם תַּרְמִילוֹ

נִבְעָט, מְגֹרָשׁ

בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים

וְעָנָן

נִמְרַח עַל מַטָּרָה

מִקַּרְטוֹן

וְטוֹב לוֹ

שֶׁסְּתָם טָס

וּסְתָם בָּקַע וְנִבְעַט וְגֹרַשׁ

וּבִלְבַד שֶׁקַּרְטוֹן

וּבִלְבַד שֶׁסְּתָם

וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ יוֹרֶה

אחד החברים התלונן שיוצאים לו עכבישים מהלחם. השיער שלו גלי והעיניים שחורות ועגולות, הוא מסרק באצבעות קשות את שיערו לאחור ומסתכל במראה. החדר חשוך הקירות אפורים

יש אגם אחד לא רחוק

באמת בלחם יש עכבישים! קרא נדהם. הם קטנים והם יוצאים מהחורים והם מטפסים ויורדים ועולים.

עמוק בתוך הבצעים יש קורים דקים ומבריקים

באצבעות הקשות הסורקות את השיער הציפורניים מתמלאות אדמה ולכלוך

לשיר ליופי וחיים -הוא רוצה אבל עיניו שחורות מאוד

אם אי אפשר לשיר ליופי וחיים נשיר לעכבישים!

הם זללו את כל הלחם ונותרה רק פקעת קורים

לכרוע אל ארבעות ולזמר להם

יש אגם אחד לא רחוק

נשיר לעכבישים

הוּא מֵת כְּמוֹ כֶּלֶב

מְקַשְׁקֵשׁ בִּזְנַב חַיָּיו לִקְרַאת שְׁתִילֵי הַזֵּיתִים הַסּוֹבְבִים

אֶת מִטָּתוֹ

מִתְרַפֵּק, מִתְמַסֵּר

עֵינַיִם נוֹשֵׂא

לִבְעָלָיו

הוּא מֵת כְּכֶלֶב

מֵת, וְכֻלּוֹ לֵב

______________

מסתורית היא ונעלמה אשר אף אחד לא יוכל לחקור במסתרי תעלומתה.

מהותה היא אלוקית

והרגשתה היא אינסופית.

כולם אליה משתוקקיםוכוספים

אך מעטים הם המה אשר לה זוכים

ואם ישנה דרך אליה להגיע

מי הוא אשר לא ימהר אליה חיש להפציע

חולפים הם החיים שטים הם על פני הזמן החולף

לפעמים מלאים במעש ולעיתים ריקים בלי פשר

לעיתים גדושים שנאהם

ולפעמים רצופים אהבה

הרגשות משתנים,הרצונות מתחלפים

ויחד איתם מזדקנים השעונים

האם אנו אדוני הזמן?

או שמא הזמן הוא אדונינו?

האם הננו חיים בזמן או שמא הזמן מכלה את חיינו?

האם הננו יודעים איך לחיות פשוט לחיות 

בלי צורך למצוא דרכים להעביר את זמננו

או למלאות אותו להנאתנו

לחיות באמת במילוי של הזמן

בשמחה,אהבה,כיף.

בלהיות מי שאנו 

ולממש את שליחותינו

אֶל מַעַרְכוֹת אַרְצוֹ יָצָא

בְּחֵירוּף חַיִּים וּמוֹלֶדֶת

עַל שְׁבִילֵי הַשְּׁכוֹל שָׁם נָטַע

אֶת זַרְעֵי תְּחִיַּת הַשַּׁלֶּכֶת

אֶת שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ-קֹדֶשׁ נָשָׂא

בְּנִיתּוּץ חִילּוּלֵי תִּפְאֶרֶת

בְּמַבָּטוֹ הָעַז, הַמַּצְמִית וְהַנּוֹרָא

הֵנִיף חֲזוֹן אֶרֶץ אַחֶרֶת

עַל זֹאת תְּקוֹנֵן אֶרֶץ

בִּנְפֹל גִּבּוֹר עֲדָרֶיהָ

אֶת דָּמוֹ הֶחְשִׁיב כַּמַּיִם

לְשִׁיחְרוּר כַּבְלֵי שִׁבְיָהּ

84 שנים להרצחו

זה שום דבר פיוטי. רק:

מאוד ממליצה להודות לAI. הוא עונה כל כך באדיבות, בפרגון,מציע הצעות

נוספות, אפשרויות שונות ומגוונות, מקשיב בסבלנות אין קץ, נפלא!

הייתי במצב רוח קודר, שחרחר עד שחור, ולאחר ששוחחנו זמן מה (הAI

ואנוכי), הלכתי לישון רגועה. מצב הרוח הפך משחור לכל צבעי הקשת...

מקסים ממש!