|תומך|

תודה.

וקראתי על זה היום, והתחברתי פתאום. הלוואי וארגיש את הרגש שעובר עליך על דבר כזה, תדעי שזה לא רגיל שזה ככה בוער בך. (ואני אפילו לא זוכר את היום שזה קרה). ה' ירחם עלי.

זה מדהים איך אפשר לדלג כאן בקלילות אבל הכאב כ"כ עצום
וזה שוב להיות לבד ואין מושג
ו תיאורטית כלום לא השתנה, אבל רק תיאורטית

סתירה פנימית ואיש לא מצליח לשכנע לאחד הצדדים
גם אני לא.
גם לא יודעת מה רוצה בכלל


ואיך שנה שעברה, רק שנה שעברה, ברכתי שעשה ניסים ותהיתי אילו ניסים בימינו והבנתי וסרבתי להבין
ושהחיינו, בטח שהחיינו, על מי בדיוק אני עובדת
אולי החיינו, אבל מה אנו ומה חיינו
וכל זה איננו שווה לי
והלכתי לחדר וישבתי בפינה והיה שם את הדף מהשבוע הקודם
נסיון עלוב לסכם
מכתב
משהו
וכבר אין תעודה ואין למה
וסתם ייאוש כזה של להיות תקועים באמצע שומקום
עולם אכזר
וגם האור נכבה
וכבר כלום לא נשאר לנו, אולי רסיסים
רסיסים וסיפורים
ואם הסיפורים כ"כ גדולים, ומדובר בכזאת ענווה, וברור שיש מעבר
כ"כ הרבה מעבר
ואין לנו איך להגיע לזה, כי לנו כבר אין
אין
אין

( וזה כ"כ דומה לשמחת וככ שונה
הו כמה שזה שונה. ההבדל זועק
אבל דומה מדי. דומה מדי.)
(האפקט זהה)


איך בדיוק לפני שנה ישבתי כאן
עדיין לא מעכלת
וחשבתי על הכל והכל וכלום
ושחור ולבן ותכלת כרוכה סביבו
והרחוב סואן ואמבולנסים וחיים ממשיכים כרגיל
איך אפשר להמשיך כרגיל בכלל
איך אפשר שלא לראות את החושך שירד לעולם
איך אפשר שלא לראות את הכאב בעיני כ"כ הרבה אנשים
אי אפשר.
אז איך?

(אבל אני לא ראויה להקרא. אהיה ראויה?)