וארבעה ימים
וכ"כ הרבה השתנה
(אני עדיין ראויה להקרא? חוטאת שכמותי.)
כבר שנה מהרגע הזה
בוקר, נורמלי, חמש בבוקר. שחרית. גומרים. להסתכל בשעון. שמונה ועשרים. מאחרת. לרוץ לכיתה
להכנס. עשר. שתים עשרה. שתיים. מבולבלת. לא ממש מקשיבה
פותחת את הפלאפון. התראה. עוד אחת. הודעה. סטטוס. הכל מתחבר ולא נקלט. לא יכול להיות, לא יכול - - -
ולהריץ אין ספור דברים אחורה וקדימה ולרוץ לפנימיה בדמע ולחבק את האילש שלי, אבל איך זה הגיוני בכלל שזה כל מה שיש
ולפתוח רדיו למרות הכל ופשוט לשמוע
ולהשבר
ולבכות
ולא להבין במה חטאנו
עוד הייתי באשליה שהכל יגמר בטוב
לא ככה, לא ככה
ותקופות ארוכות של בלבול ובלגן ורגעים של ניסיון להבין איך זה יתכן בכלל
ולחזור אחורה לשמחת ובבת אחת להבין הכל, שוב, ולהתקפל מהכאב הככ חזק הזה
(פחח. אני. לא ראויה בכלל)
(אין לי מילים בכלל)
וכ"כ הרבה השתנה
(אני עדיין ראויה להקרא? חוטאת שכמותי.)
כבר שנה מהרגע הזה
בוקר, נורמלי, חמש בבוקר. שחרית. גומרים. להסתכל בשעון. שמונה ועשרים. מאחרת. לרוץ לכיתה
להכנס. עשר. שתים עשרה. שתיים. מבולבלת. לא ממש מקשיבה
פותחת את הפלאפון. התראה. עוד אחת. הודעה. סטטוס. הכל מתחבר ולא נקלט. לא יכול להיות, לא יכול - - -
ולהריץ אין ספור דברים אחורה וקדימה ולרוץ לפנימיה בדמע ולחבק את האילש שלי, אבל איך זה הגיוני בכלל שזה כל מה שיש
ולפתוח רדיו למרות הכל ופשוט לשמוע
ולהשבר
ולבכות
ולא להבין במה חטאנו
עוד הייתי באשליה שהכל יגמר בטוב
לא ככה, לא ככה
ותקופות ארוכות של בלבול ובלגן ורגעים של ניסיון להבין איך זה יתכן בכלל
ולחזור אחורה לשמחת ובבת אחת להבין הכל, שוב, ולהתקפל מהכאב הככ חזק הזה
(פחח. אני. לא ראויה בכלל)
(אין לי מילים בכלל)
- לקראת נישואין וזוגיות