אתמול הסתובבתי ברחובות. מפתיע, אבל ירד פה גשם...
הסתכלתי מעבר לכביש, מלון גדול, עליו שלט- "ברוכים הבאים לזכרון מנחם"
הסטתי מבט.
דמעות התחילו לעלות בעניים.
לא מאמין שאתה לא פה!
לא מאמין...
חשבתי שהתגברתי.
חשבתי שהצלחתי להמשיך הלאה.
חשבתי שהצלחתי להפנים...
נזכר בתקופה האחרונה שלך.
"נשמת כבד דיברנו מעט"
לא הצלחתי לראות אותך ככה.
משהו היה חייב להשתנות.
כמה סבלת...
כמה.
עוצר את המחשבות. חנוכה היום! צריך להיות שמח...
מנגב את הדמעות וממשיך ללכת.
אחרי שני צעדים אני מפסיק לעבוד על עצמי.
מתיישב על אבן ומתחיל לבכות.
פותח את הארנק.
מוציא דף ישן ומקומט.
מתחיל לקרוא.
הלב רועש הלב גועש מחשבות ללא גבולות ללא רצונות.
נופל לאדמה מוצא שם שמים רטובים מדמעותיך השקטות.
השערים ננעלו חוצצים בינך לביני. אני בחוץ אתה בפנים.
מביט בך. מביט בי. חיבוק שנגדע. חיבוק שגדע. אותך. אותי.
לאן הלכת. לאיפה ברחת. למה נעלמת. ממני. ממך.
מסדר לך את המיטה מגלה שנרדמת על הכורסה.
בשכל אתה שם. בלב אתה פה. אין שכל. אין כלום.
לך טוב שם. לי לא. עם כל הסימנים הלכת בבום.
אל תפחד ילד אל תפחד נשמה עוד יגיע יום שתחזור.
המנהרה ארוכה. ככל שהחושך גובר מתקרבים יותר לאור.
אני ואתה אתה ואני עוד נשב ביחד אל מול זריחה.
יבוא יום שנתראה. עד אז תזכור אותי. מבטיח לזכור אותך.
מנגב את הדמעות, קם.
וממשיך ללכת...