יושב וחושב.
יושב ונזכר.
לפעמים להיזכר זה מפחיד.
זה לא רצוי
אתה מנסה להיזכר בטוב וביפה
ונזכר בכואב ובקשה.
נדמה כאילו זה קרה לפני כל כך הרבה זמן.
השתניתי.
מאוד.
לא מבחירה.
אלא מרצון של ריבונו של עולם.
כבר לא הייתי אותו אדם.
אחד אחרי השני אבא שבשמיים העביר אותי נסיונות
קשים. כואבים.
פיזים ורוחניים.
בחלק נפלתי
ובחלק ניצחתי.
הייתה תקופה שכבר לא ידעתי מה זה ניצחון
ומה זה הפסד.
זה התחיל ביום ההוא...
שמאז כבר לא נפתחתי לעולם.
כבר לא דיברתי יותר אם אף אדם.
לא רציתי להאמין באנשים
ושוב להתאכזב מול מכאובים.
וכמעט שחצי שנה לא הוצאתי מילה מהפה.
כי לא היה לי למי.
כי הייתי לבד.
חוץ ממך
אבא.
ודיברתי איתך.
הרבה.
כל הימים
וגם רוב מוחלט של הלילות.
והרגשתי חיבור מיוחד אליך.
אז הרשתי לעצמי.
הרשיתי לעצמי גם לכעוס עליך.
למה אני לא יכול להיות כמו כולם.
לעבור מסלול חיים רגיל.
בלי כל הצוקים שאני צריך לתפס באמצע.
וכעסתי,
וצרחתי.
והשתוללתי.
וברחתי.
ממך- אליך.
ואתה נתת לי את המקום שלי.
ידעת שקשה לי, אז נתת לי להתרחק.
בידיעה ברורה שאחזור.
כי אני אוהב אותך.
וכי אתה אוהב אותי.
וחזרתי.
כי אני אוהב אותך.
וכי כל נסיון ממך הוא מתנה.
הוא מראה שאיכפת לך ממני.
לא כמו אבא שלו..
שלא רוצה אותו בסביבתו
אז מביא לו הכול
רק שילך.
ולא יחזור.
ואחרי חצי שנה, שלחת אותו אלי.
את האיש המתוק הזה.
את האנשים המתוקים האלה.
שידעו איפה להיכנס.
ואיך.
שידעו להציל אותי.
שידעו להושיט יד.
שידעו גם לתפוס מרחק איפה שהייתי צריך ספייס...
וקמתי. והתחשלתי. והשתנתי.
נהייתי אדם אחר.
חזק יותר
אמיתי יותר.
אני יותר.
ואמרתי לך תודה, לא?
בסוף הבנתי את המטרה,
והבנתי שזה היה לטובתי.
אז אמרתי תודה.
באמת!
מכל הלב.
אבל זהו...
בוא נעצור כאן.
עברתי מסע חיים שלם בשנה.
זה מספיק.
למדתי את השיעור שלי
ויותר לא צריך את הנסיונות
וגם לא את הקשיים.
נכון?
מסתבר שלא.
אחרי שנה שוב זה הגיע.
הפעם ממקום אחר.
אתה יודע איך לעבוד אהה?
קודם חישלת לי את הנפש,
ואז כשהיא הייתה חזקה.
אתה מחשל לי את הגוף.
ומהמקום הזה.
ה"מוגבל"
אני לומד שיעור אחר.
וחדש.
עכשיו אנחנו כבר מכירים וותיקים.
אני מכיר את אבא
יודע מאיפה הנסיון מגיע ולאיפה הוא הולך.
יודע מה המטרה
רק לא בטוח שיש לי הכוח לעמוד בה...
יושב על המיטה מסתכל סביבי.
מפה לא תבוא הישועה.
כולם כאן מושכים ללמטה.
ואני מנסה לעוף גבוה.
פעם במשך שבועיים היה לי וואצאפ
והסטטוס שלי היה-
"אני רוצה לדעת לעוף
כי בשביל לעוף מספיקה האמונה
ולא צריך את הרגליים..."
זה היה הרצון.
זה היה המטרה.
ועכשיו רק מחפשים את הכוחות.
מאין יבוא עזרי?
ממנו
רק ממנו.
ליער לא יכול ללכת כבר.
אז עוצם את העניים.
ומדמיין.
מדמיין את העצים.
את המים
את משב הרוח על הפנים.
מדמיין את השקט.
מתנתק מהמציאות הקודרת פה בחדר
ומדמיין את השמש מלטפת לי את הפרצוף.
חיוך עולה לי על הפנים.
ואני כבר כל כולי בתוך הדמיון.
מדמיין את אבא יושב לידי
מואר ושמח
על הפרצוף הבעה מבינה.
מבינה לליבי.
ואני נדבר מהשמחה.
ומרגיש את הכוחות זורמים ממנו אליי.
ומרגיש את אהבתו.
והוא יודע את אהבתי.
ועכשיו גם כוח יש.
אז אני מתחיל לעבוד.
וכובש יעד ועוד אחד.
ועל כל פסגה שאני כובש, אני משאיר דגל.
סימן שהייתי פה
ובריצה לפיסגה הבאה.
וכל פסגה רחוקה יותר מהקודמת.
מידי פעם אני חוזר לשאוב כוחות מאבא.
ושוב למלחמה הבאה.
כבר לא רוצה להיות נורמלי.
לא רוצה מסלול חיים רגיל.
רוצה את המסלול חיים שלי.
פעם אבא שלי שאל אותי, אם היה לי אפשרות לבחור...
ועניתי לו שכן.
אני רוצה.
כי זה חיי.
וטוב חיי בעצמי
מחייו של אדם אחר...
תודה אבא!
