כל החיים בנויים ממסעות,
ממטרות שאליהם אתה הולך,
מיעדים שאליהם אתה שואף.
לפעמים המסע רצוף ופשוט,
הדרך ברורה ואין שאלות.
ולפעמים המסע מעלה קשיים,
הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.
אבל בין אם רצת ממש מהר,
ובין אם לפעמים נפלת יותר,
עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת,
המוותרים אף פעם לא מצליחים
והמצליחים אף פעם לא מוותרים.
אל תוותר ותצליח!
"...קם בטיפול נמרץ, חצי מסומם חצי לא.
כבר יומיים שאני לא מצליח בכלל לעקוב אחרי הזמן. מדבר עם חבר ופתאום קולט שהוא כבר לא בחדר. מנסה לפתוח ספר, ולא מצליח בכלל לראות מה כתוב...
יש הפסקה עכשיו.
יש זמן לבחון את המצב שלי מחדש. מסתכל על הרגליים שלי, עטופות תחבושות. קצת נפוחות. מנסה להזיז... לא מצליח. מנסה שוב, מתאמץ, מזיע, לא מצליח... עובר במחשבה על כל מה שיש לי ברגל- שוק, כף רגל, אצבעות, עצמות, עור, בשר, גידים, מנסה למצוא מתוך כל התערובות הענקית הזאת משהו שיצליח לזוז...
כן?? זה קרה?? הכף רגל זזה קצת? מתאמץ שוב. כן!! זה קרה!!
רוצה לבכות לצעוק לצחוק לרקוד. כבר לא יודע מה..."
לפני שנה ושבועיים:
"...קם בפנימייה בישיבה, השעה עשר בבוקר. לא יודע כבר מה לעשות.
כבר שבועיים שאין לי חשק ללמוד מילה, כבר לא מצליח לעקוב אחרי הזמן במיטה...
מנסה לפתוח ספר ולא מצליח לראות בכלל מה כתוב...
יוצא מהמיטה, נוסע לשדה, החברותא לא נמצא היום,
יש הפסקה.
זמן לבחון את המצב שלי מחדש.
מסתכל על עצמי- נופל וקם, ושוב נופל, ושוב קם. האדישות נכנסה אצלי עמוק.
לא מצליח לראות הבדל בין נפילה לקימה. לא מצליח להדליק את הרגש מחדש...
מנסה לדבר עם ה', מנסה להדליק את החיבור הפשוט שלי אליו. לא מצליח...
מנסה לבכות, מנסה להרגיש... לא מצליח.
עובר במחשבה על כל הקשר שלי עם ה', תפילה לימוד, דיבור, נגינה, מנסה למצוא מתוך כל התערובת הזאת משהו שישבור את המעטפה מסביב ללב, משהו שיזוז...
כן?? זה קרה?? דמעה ראשונה יורדת לי על הלחי, לאט לאט עוברת מסלול ארוך,
מהעין עוקפת את האף, יורדת לכיוון הפה, אני לא מוחה אותה, רוצה להרגיש אותה.
את הדמעה הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן... דמעה מלוחה.
ואחריה פורצות הדמעות בשטף.
כן!! זה קרה!! מרגיש את אבא מחייך אליי, מרגיש אותו קשור אלי,
ורוצה לבכות לצעוק לצחוק. כבר לא יודע מה..."
תודה על התגובה ועל המחמאה...
זה מחזק!
"...מעבירים אותי למחלקת אורטופדיה, כבר הבנתי מזמן שזה לא משהו שייקח יומיים.
אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, אני יחזור ללכת!
העמידו אותי לראשונה היום על הרגליים. הליכון גדול,
אבא מצד אחד, פיזיותרפיסט מצד שני והופ אני על הרגליים,
לוקח נשימה ארוכה. מסתכל על הרגליים, חושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!
מרים את הרגל עשרים סנטימטר מעל הריצפה, כף הרגל נשמטת. תפוסה בתוך תחבושת.
ועושה את הצעד הראשון ואז שני, ושלישי.
מסתכל לקצה המסדרון. זה יותר ארוך ממסלול מרתון. מחליט ללכת את כל הדרך.
באמצע הדרך כבר לא מסוגל,
הכאבים, הקושי וקצה המסדרון שנשאר רחוק עשו את שלהם.
נפלתי לכיסא גלגלים בבכי...
אני לא מסוגל...
אני לא יכול...
זה יותר מידי..."
לפני שנה ושבוע:
"...היום התחלתי עם חברותא חדשה,
כבר הצלחתי להבין שזה לא מסע קל, כבר הצלחתי להבין שכדי לאהוב, כדי להתחבר צריך לעמול. אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, ואני לא מתייאש,
אני רוצה את אבא!
אני מסתכל על הגמרא, מסתכל עליה ברגשות מעורבים,
הרבה אהבה יש שם, וודאי! אבל גם כאב, קושי, וקצת ייאוש....
לוקח נשימה עמוקה וחושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!
פותח את הגמרא, וצולל... עושה את הצעד הראשון, והשני, והשלישי, מסתכל לקצה הדרך, רק הצצה חטופה, זה מסלול ארוך. ארוך יותר ממרתון, מחליט ללכת בו את כל הדרך.
אחרי שבוע כבר לא מסוגל.
הקושי, הייאוש, האכזבה וקצה הדרך שנשאר רחוק עשו את שלהם.
סגרתי את הגמרא בבכי...
אני לא מסוגל...
אני לא יכול...
זה יותר מידי..."
"... כבר שלושה שבועות אני בתוך הסיפור הזה, הספקתי הרבה.
הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.
לפני שבוע הייתה הנפילה הגדולה,
אחרי שכבר עמדתי, והתחלתי ללכת, זה היה יותר מידי בשבילי. ופשוט נפלתי. לא רציתי לקום, לא הבנתי מה הטעם...
אתמול בערב ישב אצלי חבר. דיברנו, הוא לומד בישיבה גבוהה, שיעור ב'.
"אתה יודע, אני חושב שאני קצת מצליח להבין אותך... לפחות חלק מהקושי..."
גיחכתי בשקט... מה הוא כבר יודע? מה הוא כבר מבין?
מתי כבר הוא ראה מולו מסע שהוא יודע שהוא חייב לעבור, דרך שהוא רוצה להגיע לסופה, אבל הרגיש שזה פשוט גדול עליו? שאין דרך להצליח?
ואז הוא פותח את הפה, ומספר.
וככל שהוא מדבר אני מבין שהוא צודק, זה אותה הגברת בשינוי אדרת.
וככל שהוא מאריך לדבר אני מוצא את עצמי עם דמעות בעניים כובש רק שאלה אחת.
"איך?"
והוא עונה, ומחזק. ומסביר שאסור להסתכל רק לקצה הדרך.
צריך להבין מה הקב"ה רוצה ללמד אותי במסע עצמו.
לפרק את המטרה הענקית הבלתי ניתנת להשגה- "לחזור ללכת" למטרות קטנות. ליעדים שאותם אפשר להוריד למציאות.
ואנחנו מדברים עד אמצע הלילה, ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...
ובבוקר אני קם- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.
מתחיל במסע שלי.
לא מסע ברגליים,
מסע אל הרגליים..."
לפני שנה:
"... כבר תקופה ארוכה אני בישיבה, הספקתי הרבה.
הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.
לפני שבוע הייתה הנפילה הרצינית, אחרי שכבר התחזקתי, והחלטתי שאני רוצה!
אחרי שהתיישבתי, וניסיתי, והתאמצתי, ונלחמתי, אני פשוט לא מצליח...
נכנסתי למיטה, כיסיתי את הראש בשמיכה, ולא רציתי לקום. לא הבנתי מה הטעם.
נזכר באותו לילה לפני שנתיים, נזכר בדיבורים, נזכר בחיזוקים.
מתלבט. אמצע הלילה עכשיו. לא נורא הוא יבין...
מרים טלפון. הוא עונה.
"זוכר?"
"איך אפשר לשכוח..."
ואנחנו מדברים עד הבוקר. ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...
ואני קם מהמיטה- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.
ניגש לבית מדרש, ונכנס אליו לאט לאט.
יודע עכשיו שצריך לעשות את זה בדרך הנכונה. נזכר במשפט שאבא תמיד אומר-
המוותרים אף פעם לא מצליחים
והמצליחים אף פעם לא מוותרים.
ואני מחליט לא לוותר..."
"...קשה להאמין שכבר חצי שנה עברה.
הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת, אבל אני איתן בדעתי לחזור ללכת.
הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,
והתוצאות מדברות בעד עצמם.
אתמול עברתי למקל!
כן, זה היה דרך ארוכה... מהכיסא, להליכון, לקביים, ועד למקל.
וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר מהמקל, לריצה.
אני יודע את זה ואני לא מפחד.
אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.
אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.
וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו כאבים, היו זמנים שרציתי לוותר.
ואני בטוח שעוד יהיו.
אבל היום אני כבר יודע שזה חלק מהמסע. נכון, הוא קשה.
ולפעמים המסע רצוף ופשוט, הדרך ברורה ואין שאלות.
ולפעמים המסע מעלה קשיים, הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.
אבל אני את המסע הזה בחרתי לעבור! ולכן אני ממשיך ללכת...
לפני חצי שנה:
"...קשה להאמין שכבר חצי שנה אני בישיבה.
הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת.
הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,
והיום אני כבר במקום אחר.
המלחמה היא כבר על דברים אחרים,
יש פסגות שהצלחתי לכבוש, ומשם אני צופה אל האופק אל הפסגה הבאה.
ויודע שיש לי את היכולת, ויודע שיש לי את הכוח להסתער.
כן. וזה היה דרך ארוכה...
מלהילחם על כל בוקר, על כל תפילה, על לפתוח את הספר ולנסות להתרכז.
על להרגיש את ה' בכל דבר, בכל דיבור בכל נפילה.
וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר.
אני יודע את זה ואני לא מפחד.
אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.
אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.
וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו נפילות, היו ימים שלמים שלא הבנתי למה אני ממשיך להתעקש. היו זמנים שרציתי לוותר. ואני בטוח שעוד יהיו.
אבל היום אני יודע שזה חלק מהמסע שלי.
ובין אם רצת מהר, ובין אם לפעמים נפלת יותר, עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת..."
"... היום. זה היה היום לפני ארבע שנים, היה היום שבו בתפנית חדה הקב"ה שינה לי לגמרי את החיים. זה היה היום שבו יצאתי לאותו מסע... זה היום שבו אמר רופא לי ולאבא שלי, שלמסע שלי אין סוף. הוא נגמר עוד לפני שהתחיל. והיום לאחר ארבע שנים זה היום שבוא למרות הכול. אני מסיים. נוסע ברכב למחלקה, הבטחה זה הבטחה. צריך לבוא לבקר להוכיר תודה. נוסע והראש מלא מחשבות... ארבע שנים עמוסות של מסע שגם אני לא חשבתי שאגיע לסופו עוברות לי בראש. הדמעות מתחילות להציף את עיני... מי ביקש מהם להגיע?
מגיע לשער בית החולים. אותו שומר זקן חמוד, שמחכה לבוקר טוב שלי כל בוקר...
נכנס וחונה. חניתי רחוק. רציתי להתענג על כל צעד לשם. לבד בלי תמיכה ובלי עזרה. הולך, ומסתכל על הרגל, איזה פלא... מרים ומוריד. צעד ועוד אחד. והדמעות ממשיכות לרדת... כנראה שאני ביקשתי מהם להגיע...
נכנס בדלת, כבר לא צריך את המעלית, יכול לרדת מדרגות. עובר עוד צעד והלב דופק מהר יותר.. זהו? יכול להיות שכאן זה נגמר? האם יכול להיות שהמסע הגיע לסיומו? מתחיל לרדת מדרגות... מדרגה. ועוד אחת. ועוד אחת. מגיע למחלקה, המחלקה שכבר מזמן הפכה להיות בית. המטפלים שכבר מזמן הפכו להיות חברים.
מסתכל על אנשים שעובדים... רוצה לצעוק להם, אל תתייאשו! אני יודע כמה זה קשה... אני יודע כמה זב כואב... אבל יש סוף באופק! בבקשה אל תתייאשו...
מסתובב במחלקה, מדבר עם מטפלים\חברים, נזכר בימים ההם, בכאבים בקשיים בחוסר האמונה, בחוסר יכולת לראות את קצה המנהרה.
זה היה קצת יותר מידי. מתיישב בצד להירגע, לנגב את הדמעות הסוררות.
מתיישב לידי בחור צעיר, עם קביים.
"אז, זה אתה..."
אני מסתכל עליו במבט שואל.
"עליך מדברים פה במחלקה, על המצב שהגעת ועל התוצאות שהשגת...
אני יכול לשאול שאלה?
איך??"
והוא יושב ומספר, על התאונה, ועל הפגיעה, ועל השיתוק, והכאבים, והתחזיות של הרופאים. ונקודת השבירה...
"זהו, זה פעם אחרונה שלי כאן... אני לא מסוגל יותר. התייאשתי. אני חותך."
ואני מסתכל עליו, ונותן לו חיבוק. מנסה להכניס את הכול בחיבוק הזה.
והוא בוכה, ואני גם. אני יודע איפה הוא נמצא, כמה הייתי רוצה לתת לו להרגיש את סוף המסע. ולו לרגע אחד. שיידע שאפשר, שיידע שהוא יכול.
ואני יודע כמה קשה לו, ויודע כמה כואב לו.
ומדבר, ומספר, ושופך, ובוכה, ומבקש, ומתחנן... אל תתייאש!
יוצא מהמחלקה בצעדים בוטחים.
היום המסע נגמר.
היום המסע מתחיל..."
"...התחלתי היום את זמן חורף של השנה השלישית שלי בישיבה. חושב על כל מה שעברתי בשנים האחרונות. על כל הקשיים, על העליות והירידות, על הכאבים הפיזיים והכאבים הנפשיים. נזכר בתקופות טובות ובתקופות פחות.
דמעה אחת בורחת לי לפני שאני מספיק לעצור אותה. מאז אתמול אני לא מצליח לסגור את השיבר של הדמעות. הם באות והולכות כרצונם.
מגיע לישיבה, עולה במדרגות בצעד בוטח, מדרגה, ועוד אחת. ועוד אחת. נכנס למקום המוכר כל כך. מתיישב במקום שכבר למדתי לאהוב, מסתכל בגעגוע על הבית מדרש, על החברים, על הספרים.
יודע שמצאתי את מקומי. יודע שכאן אני רוצה להיות.
מסתכל קדימה, יודע שלשם אני שואף.
מהגמרא נופל פתק קטן, אני מסתכל- משהו קצר שכתבתי בתחילת המסע.
כל החיים בנויים ממסעות,
ממטרות שאליהם אתה הולך,
מיעדים שאליהם אתה שואף.
לפעמים המסע רצוף ופשוט,
הדרך ברורה ואין שאלות.
ולפעמים המסע מעלה קשיים,
הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.
אבל בין אם רצת ממש מהר,
ובין אם לפעמים נפלת יותר,
עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת,
המוותרים אף פעם לא מצליחים
והמצליחים אף פעם לא מוותרים.
אל תוותר ותצליח!
אם מישהו אחד יקרא ויתחזק- זכיתי
קראתי הכל וחלק יותר רפרפתי
באמת ארוך
אבל מדהים ומיוחד ביותר!!!
נותן כח להתמודד
ברוך ה' שזכיתי
זה אמיתי...?
מעניין אותי.
עד שזה די ברור שכן.
ככה שאם לא - אז הכישרון פה הוא משהו מפחיד.
נראלי אם אקרא עד הסוף בלי רפרוף
תהיה דמעה או שתיים.
רואים שקראת באמת...
ומשמח לשמוע שהצלחתי להעביר את זה בצורה טובה.
תודה על התגובה המושקעת!
או אכזבה?
שקית ממתקים"מה ראית שם?"
"חשוך מדי. וגם לא היה לי זמן להסתכל. מזל שלא היה אף־אחד בחדר באותו רגע. אבל שמעתי צעדים, אני נשבע לך. יותר מזוג אחד. חייבים לחזור לשם."
"ראו אותך?"
"לא... לפחות כך נראה לי. זה נשמע שהם היו עסוקים. ייתכן שנוכל להפתיע אותם. או אפילו לחמוק להם מתחת לאף."
"יש לי תחושה רעה לגבי זה, בוס... אנחנו בקושי מכירים אותה. לא עדיף כבר לערב את המשטרה וזהו?"
"זה לא עסק למשטרה. וגם אין זמן לזה. הם לא מכירים את השטח. וחוץ מזה... טוב, לא משנה. אני אומר לך, אם נפעל עכשיו, יש לנו סיכוי להציל חיים. ההורים שלך היו עושים בדיוק את אותו הדבר בשבילך."
"אל תזכיר את זה! אתה יודע שזה שונה. אנחנו בקושי מכירים אותה... אני לא רוצה שיקרה לך משהו."
"היית עושה את זה בשבילי."
"מה בדיוק אתה מתכנן לעשות?"
"לרדת לשם שוב. אם יהיה לי מזל, אלחץ אותה בלי היתקלות. ואם לא... אז זה יהיה קצר ומלוכלך. אולי זה יצליח."
"טוב, טוב, אני בא. לעזאזל, אי־אפשר איתך. בסוף תהרוג את שנינו. הציוד הרגיל?"
"כן. תביא איתך גם את התיק המיוחד, והרבה סוללות. ואולי כמה כדורי כסף. אנחנו לא יודעים מה יש שם."
"אתה חושב שזה זה?"
"אמרתי לך, אני לא יודע. לא ראיתי כלום. אני יודע שמסתובבים שם כל־מיני טיפוסים, אין מה לעשות עם זה. אבל כן, יש סיכוי. אם כן, אז הרגנו שתי ציפורים במכה אחת. אם לא נצליח לעלות על עקבותיהם, לפחות נשבש להם את הלו"ז לבינתיים."
"הבנתי. טוב, אמרת שאין הרבה זמן. בוא נתחפף."
"סליחה שאני גורר אותך לזה."
"פשוט סְתום. אתה כל־כך חייב לי על־זה."
///
"לא אמרת שירדת דרך החור ברחוב פארק?"
"כן, אבל זה לא בדיוק שם. לפי החישוב שלי, נגיע מהר יותר מכאן."
"אוקיי, בוס. הבאת ציוד פריצה? זאת נראית חתיכת דלת כבדה, הדלת הזאת."
"אין צורך," אמרתי ושלפתי את צרור המפתחות. "פרצתי אותה לפני שנה ושמתי מנעול משלי."
"מקווה ששמרת את הקבלה..."
הדלת חרקה באיטיות ונסגרה בטריקה. זאת הייתה אחת מהכניסות המוכרות פחות, מה שהיווה יתרון בפני עצמו. מדרגות מזוהמות הוליכו מטה מטה אל מעבה האדמה, ואוויר לח וטחוב מילא לשניים את הריאות. לאלה שאינם מנוסים, כניסה לאולמות הקבורה התת־קרקעיים יכולה להיות מסוכנת מאוד. כמה פניות לא נכונות, ואין לך מושג איפה אתה נמצא. בלי קליטה, בלי שלטים, כשכל פנייה מוליכה עמוק יותר לתוך המבוך, בהצלחה לצאת. ויש גורמים שמנצלים את זה לרעה. המשטרה אינה מסתובבת כאן בלי סיבה מיוחדת. ויש גורמים שמנצלים את זה: סטלנים תמימים, מפיצים, חלפני כספים, אנרכיסטים, סוחרי נשק... זה מקום מצוין לפגישות מהסוג הזה. ומפוקפקים ככל שיהיו אלה אינם מהווים סיכון כשלעצמם. אבל יש כאלה שעדיף שלא להיקרות בדרכם... התארגנויות אסורות, פושעים כבדים... וכמה רמות מתחת, נמצאים הרעים האמיתיים. אלה שמכירים את המעברים הסודיים שאינם חשופים לציבור, גם לא לאלה שרגילים להסתובב בקטקומבות. אוכלי בשר אדם. דתות אסורות. ומתחת לזה... דברים שקשה להאמין שהם קיימים. אבל ראיתי. הייתי רוצה לשים לזה סוף, אבל זה הרבה יותר גדול ממני. וגם מבן, השותף העסקי שלי.
בימים כתיקונם, כהשלמת הכנסה, אנחנו מבצעים משימות ליווי פשוטות. לא משנה מה הסיבה, אם אתה מוכן לשלם, אנחנו יכולים להעביר אותך ממקום למקום בקטקומבות בביטחון סביר. התעריף נקבע לפי שעה ורמת סיכון. אבל לא משנה מה, אנחנו לא מתעסקים ב"קומות האסורות". המקומות שמחוץ לתחום. מרחבים שלמים שנמצאים תחת אבטחה של גורמי פשע, כתות סודיות, ועוד טיפוסים שאספר עליהם בבוא העת...
המשימה שלנו היום הייתה לחלץ בחורה מהאוניברסיטה שלנו, שלהערכתי הגסה, משתייכת לקבוצת הסטלנים התמימים, ונצפתה במקום מאוד, מאוד בעייתי ומסוכן. עוד מירוץ נגד הזמן. תמיד אהבתי את זה.
"יפה מאוד. עכשיו אנחנו באזור Ⰼ... הדרך המהירה ביותר תהיה במעבר הזה", סימנתי בעיפרון על המפה, "אמורה להיות כאן דלת סתרים מכוסה באדמה, ואנחנו יורדים הישר לטריטוריה Ⰺ."
"אחריך, בוס."
"מכאן ואילך אנחנו שקטים יותר מחתולים... ותוציא את האקדח, שלא יפתיעו אותנו."
"רות."
לא עברו כמה דקות עד ששמענו צעדים. אלה לא היו הצעדים שלנו.
"ששש!"
"מה הם אומרים?"
בגללך הדלקתי את כל האורות בבית כשהלכתי לישון. ב..ר..ר..
סטיבן קינג?
זאת אומרת, שמעתי את השם, אבל מעולם לא קראתי.
לא יודע, פשוט חלמתי חלום כזה בשבת בצהריים, ותוך־כדי החלום, אמרתי לעצמי: "וואו, הדיאלוג הזה, אפשר לעשות מזה תסריט לפרוזה."
נראה לי שיהיו כמה פרקי המשך, נראה.
בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק
נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק
חָגוּר אָפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ
סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב
כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה
יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה
יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּיו בְּחֶדְוָה
יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה
כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף
כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף
לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף
רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף
וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ
נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד
וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים
עַל מַלְאַךְ אָדָם שֶׁאָבַד
מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ
עַל אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד
מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן - הֵם אָמְרוּ
שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב
וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג
נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ
עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב
אֲבוּדִים, וּבוֹכִיִּים
נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ
כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.
*סגן דוד גולובנציץ ז"ל*
יָד מוּל יָד
לוֹחֶשֶׁת, מְיַחֶלֶת
הֲתַאֲזִין? הֲתִשְׁמַע?
אֶת קוֹלָהּ לֹא תָּהִין
עוֹד שְׁמֹעַ
עֵת מֵיתְרֵי קוֹלָהּ נָדַמּוּ
בֵּין שַׁחֶפֶת חֲרִישִׁית
וְצַהֲלוּלֵי יְלָדִים
בֵּין אִוְשַׁת הָרוּחַ
וְיַמִּים לוֹחֲשִׁים
הִיא עוֹד כָּאן
מְלַטֶּפֶת
בֵּין שִׁבְרֵי אֲבָנִים
וְעַלְוַת הֶעָלִים
הִיא עוֹד כָּאן
נוֹכַחַת, שׁוֹתֶקֶת
עֲטוּיָה כִּסּוּפִים
וְאַתָּה מוֹשִׁיט יָד
מְיַחֵל קְצָת לָגַעַת
בְּפִּתּוּחֵי הַחוֹתָם
בְּסוֹד נִשְׁמָתָהּ הַנִּכְסֶפֶת
לְהַבִּיעַ מִלּוֹת אוֹר
מְחוֹלְלוֹת פְּלָאִים
לְהַנְגִּישׁ אֶת עוֹמְקֵי כִּסּוּפֵי מִשְׁאֲלוֹתֶיהָ
אֶל לְבָבוֹת הָאֲנָשִׁים
וּלְוַאי וְסוֹד קִסְמְךָ
יוֹסִיף לְהַלֵּךְ בָּעוֹלָם
כְּצִפּוֹר כָּנָף נוֹשֵׂאת שִׁיר
כְּזָמִיר מְזַמֵּר עַל עֲצֵי הַתָּמִיר
כְּשֶׁמֶשׁ עֲטוּיָה מַחְצֶלֶת זָהָב
וכְּאֹפֶק מוֹרִיק בֵּין שַׁלֶּכֶת לִסְתָיו
כָּסַפְתִּי, יִחַלְתִּי
נָשַׁמְתִּי עֲמֻקּוֹת
נָשָׂאתִי זִכְרוֹנָהּ הַחִוֵּר
עֲטוּפַת הַשְּׁתִיקוֹת
רָחֵל, אוֹי רָחֵל שֶׁלִּי
לוּ יָכֹלְתִּי רַק לִגְמֹעַ עוֹד מְעַט
מֵהָאוֹקְיָנוֹס הָאֵין סוֹפִי שֶׁל נִשְׁמָתֵךְ
לוּ יָכְלוּ מִלּוֹתַיִךְ שֵׁנִית
לְהַבִּיעַ אֶת רַחֲשֵׁי לִבֵּךְ
לוּ הָיוּ שָׁמַיִם הוֹפְכִים לִירִיעָה
וְהַיַּמִּים לִדְיוֹ
וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ הָיָה נוֹצָק
לְנוֹצַת זִיו הוֹדוֹ
לֹא הָיוּ מַסְפִּיקִים
כָּל רָזֵי הָעוֹלָם
לְהַבִּיעַ אֶת עוֹמֶק תֻּמָּתֵךְ
וְאֶת כְּאֵבֵךְ הָאַכְזָר
כְּמוֹ מִלּוֹת אַהֲבָה
כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר גַּלְמוּד
כְּמוֹ אֹשֶׁר שֶׁחָלַף
וּכְמוֹ יֶלֶד אָבוּד
את הָלַכְתְּ וְאֵינֵךְ
נָמוֹגָה בָּאֲפֵלָה
וַאֲנִי יִחַלְתִּי רַק עוֹד קְצָת
לָגַעַת בְּאַהֲבָתֵךְ הַטְּמִירָה.
עכשיו היא חצתה, בלילה, בחושך, את בית הקברות הצמוד לכנסיה.
הכלבים נובחים. לפני כן, היתה אחוזת פחד מוות מהמקום הדומם
על צלביו הלבנים, עקפה ככל שיכלה.
עכשיו היא חצתה, בלי לשים לב בכלל. עדיין בכתונת הפסים,
דפקה על דלת השכנים. ממול לבית שלה. לשם - פחדה
עד מוות להיכנס.
הם הצטלבו. היא חיה?!
הביאו משרת דובדבנים ששמרו לחגאיהם.
היא בהתה ולחשה: לחם. לחם.
בהו בה כשתלשה פירור אחר פירור מכיכר
הלחם העגולה, השחורה, הביתית.
עכשיו כבר לא פחדה מכלום.
היתה שם כמה חודשים. בעליית הגג
אליה עלתה פעם כדי להביא משהו,
מצאה את הפמוטים הגבונים, את
כיסוי המטה, את הקערה בה
לשה סבתא את הבצק לחלות השבת...
לא אמרה מילה. הודתה בליבה
שיש לה מקום להיות.
לביתה שלה לא נכנסה יותר
לעולם.
אש שורפת, בוערת בי.
אש עוצמתית של כתום ואדום וכחול.
אש שצועקת בי.
אש שאני צועקת.
מים לא מכבים את האש הזאת, היא חזקה מהם.
האש מאיימת לאכל אותי כליל.
מזנקת לתפוש עוד ועוד חומרי בערה בליבי,
קורעת דפים מיומן ליבי. תולשת בציפורניה האדומות.
ומה שמגיע לידיה עולה בה מעלה.
היא עוצמתית ואימתנית,
אבל עצובה כל כך.
את כל דפי נפשי היא יודעת.
כל כאבי וייסורי, שעלו בה, באש, אך לא אוכלו.
הכל היא קראה.
קראה וזעמה,
קראה וגעשה,
קראה ומעיניה זלגו דמעות כאבי.
והדמעות כיבו את האש.
בוקר. שנעל!! שנעל!!
ערב. שטילה!! שטילה!!
גרמני אחד מסתכל עליי. אני משפיל מבט.
סטירה. מכה בגב מקת רובה. שנעל!!
ברכיי הכושלות רועדות קדימה, אל הקרמטוריום. להוציא אפר. להכניס גופה. להוסיף דלק. עוד גופה. עוד אחת. המסוע מביא איתו עוד אחת ועוד אחת.
פעם עבדתי במפעל. היה לנו מסוע דומה. הוא היה מסיע את פחיות השימורים ואני הייתי אוסף אותם לארגזי עץ.
היום המסוע מביא איתו חברים, אחים, קרובים ורחוקים. סתם זרים. שנעל!! שמוץ-יודה.
יריקה. גופה שלא מספיקה להסריח. קדימה לתוך המשרפה. עוד אחת. אני מכניס אחת, מספר 73894 מכניס אחרת. מספר B42619 מכניס נוספת. בלי לעצור, פוקד הבלונדיני כחול העיניים ובועט בי קלות. עדין. אני כמעט מחבב אותו.
שמוץ-יודה!! שואג הבלונדיני ומעיף סטירה לB42619. נפלה לו הגופה. הוא מרים אותה. שחרחר עם שמייסר מכוון עליו. B42619 כבר זקן. פקודות. שנעל שמוץ-יודה. הבלונדיני לוקח אותו. הם הולכים. אני מעיף מבט. שומר אחר צועק עליי. אני לא שומע, כבר יודע. שנעל. שמוץ-יודה.
עוד גופה. עוד אחת. 67382 מקיא. שמוץ יודה שכמותו. גופה מוכרת מתקרבת במסוע. B42619. למשרפה. עוד גופה.
