"...קם בטיפול נמרץ, חצי מסומם חצי לא.

כבר יומיים שאני לא מצליח בכלל לעקוב אחרי הזמן. מדבר עם חבר ופתאום קולט שהוא כבר לא בחדר. מנסה לפתוח ספר, ולא מצליח בכלל לראות מה כתוב...

יש הפסקה עכשיו.

יש זמן לבחון את המצב שלי מחדש. מסתכל על הרגליים שלי, עטופות תחבושות. קצת נפוחות. מנסה להזיז... לא מצליח. מנסה שוב, מתאמץ, מזיע, לא מצליח... עובר במחשבה על כל מה שיש לי ברגל- שוק, כף רגל, אצבעות, עצמות, עור, בשר, גידים, מנסה למצוא מתוך כל התערובות הענקית הזאת משהו שיצליח לזוז...

כן?? זה קרה?? הכף רגל זזה קצת? מתאמץ שוב. כן!! זה קרה!!

רוצה לבכות לצעוק לצחוק לרקוד. כבר לא יודע מה..."

לפני שנה ושבועיים:

"...קם בפנימייה בישיבה, השעה עשר בבוקר. לא יודע כבר מה לעשות.

כבר שבועיים שאין לי חשק ללמוד מילה, כבר לא מצליח לעקוב אחרי הזמן במיטה...

מנסה לפתוח ספר ולא מצליח לראות בכלל מה כתוב...

יוצא מהמיטה, נוסע לשדה, החברותא לא נמצא היום,

יש הפסקה.

זמן לבחון את המצב שלי מחדש.

מסתכל על עצמי- נופל וקם, ושוב נופל, ושוב קם. האדישות נכנסה אצלי עמוק.

לא מצליח לראות הבדל בין נפילה לקימה. לא מצליח להדליק את הרגש מחדש...

מנסה לדבר עם ה', מנסה להדליק את החיבור הפשוט שלי אליו. לא מצליח...

מנסה לבכות, מנסה להרגיש... לא מצליח.

עובר במחשבה על כל הקשר שלי עם ה', תפילה לימוד, דיבור, נגינה, מנסה למצוא מתוך כל התערובת הזאת משהו שישבור את המעטפה מסביב ללב, משהו שיזוז...

כן?? זה קרה?? דמעה ראשונה יורדת לי על הלחי, לאט לאט עוברת מסלול ארוך,

מהעין עוקפת את האף, יורדת לכיוון הפה, אני לא מוחה אותה, רוצה להרגיש אותה.

את הדמעה הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן... דמעה מלוחה.

ואחריה פורצות הדמעות בשטף.

כן!! זה קרה!! מרגיש את אבא מחייך אליי, מרגיש אותו קשור אלי,

ורוצה לבכות לצעוק לצחוק. כבר לא יודע מה..."

תודה על התגובה ועל המחמאה...

זה מחזק!

"...מעבירים אותי למחלקת אורטופדיה, כבר הבנתי מזמן שזה לא משהו שייקח יומיים.

אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, אני יחזור ללכת!

העמידו אותי לראשונה היום על הרגליים. הליכון גדול,

אבא מצד אחד, פיזיותרפיסט מצד שני והופ אני על הרגליים,

לוקח נשימה ארוכה. מסתכל על הרגליים, חושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!

מרים את הרגל עשרים סנטימטר מעל הריצפה, כף הרגל נשמטת. תפוסה בתוך תחבושת.

ועושה את הצעד הראשון ואז שני, ושלישי.

מסתכל לקצה המסדרון. זה יותר ארוך ממסלול מרתון. מחליט ללכת את כל הדרך.

באמצע הדרך כבר לא מסוגל,

הכאבים, הקושי וקצה המסדרון שנשאר רחוק עשו את שלהם.

נפלתי לכיסא גלגלים בבכי...

אני לא מסוגל...

אני לא יכול...

זה יותר מידי..."

לפני שנה ושבוע:

"...היום התחלתי עם חברותא חדשה,

כבר הצלחתי להבין שזה לא מסע קל, כבר הצלחתי להבין שכדי לאהוב, כדי להתחבר צריך לעמול. אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, ואני לא מתייאש,

אני רוצה את אבא!

אני מסתכל על הגמרא, מסתכל עליה ברגשות מעורבים,

הרבה אהבה יש שם, וודאי! אבל גם כאב, קושי, וקצת ייאוש....

לוקח נשימה עמוקה וחושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!

פותח את הגמרא, וצולל... עושה את הצעד הראשון, והשני, והשלישי, מסתכל לקצה הדרך, רק הצצה חטופה, זה מסלול ארוך. ארוך יותר ממרתון, מחליט ללכת בו את כל הדרך.

אחרי שבוע כבר לא מסוגל.

הקושי, הייאוש, האכזבה וקצה הדרך שנשאר רחוק עשו את שלהם.

סגרתי את הגמרא בבכי...

אני לא מסוגל...

אני לא יכול...

זה יותר מידי..."

"... כבר שלושה שבועות אני בתוך הסיפור הזה, הספקתי הרבה.

הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.

לפני שבוע הייתה הנפילה הגדולה,

אחרי שכבר עמדתי, והתחלתי ללכת, זה היה יותר מידי בשבילי. ופשוט נפלתי. לא רציתי לקום, לא הבנתי מה הטעם...

אתמול בערב ישב אצלי חבר. דיברנו, הוא לומד בישיבה גבוהה, שיעור ב'.

"אתה יודע, אני חושב שאני קצת מצליח להבין אותך... לפחות חלק מהקושי..."

גיחכתי בשקט... מה הוא כבר יודע? מה הוא כבר מבין?

מתי כבר הוא ראה מולו מסע שהוא יודע שהוא חייב לעבור, דרך שהוא רוצה להגיע לסופה, אבל הרגיש שזה פשוט גדול עליו? שאין דרך להצליח?

ואז הוא פותח את הפה, ומספר.

וככל שהוא מדבר אני מבין שהוא צודק, זה אותה הגברת בשינוי אדרת.

וככל שהוא מאריך לדבר אני מוצא את עצמי עם דמעות בעניים כובש רק שאלה אחת.

"איך?"

והוא עונה, ומחזק. ומסביר שאסור להסתכל רק לקצה הדרך.

צריך להבין מה הקב"ה רוצה ללמד אותי במסע עצמו.

לפרק את המטרה הענקית הבלתי ניתנת להשגה- "לחזור ללכת" למטרות קטנות. ליעדים שאותם אפשר להוריד למציאות.

ואנחנו מדברים עד אמצע הלילה, ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...

ובבוקר אני קם- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.

מתחיל במסע שלי.

לא מסע ברגליים,

מסע אל הרגליים..."

לפני שנה:

"... כבר תקופה ארוכה אני בישיבה, הספקתי הרבה.

הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.

לפני שבוע הייתה הנפילה הרצינית, אחרי שכבר התחזקתי, והחלטתי שאני רוצה!

אחרי שהתיישבתי, וניסיתי, והתאמצתי, ונלחמתי, אני פשוט לא מצליח...

נכנסתי למיטה, כיסיתי את הראש בשמיכה, ולא רציתי לקום. לא הבנתי מה הטעם.

נזכר באותו לילה לפני שנתיים, נזכר בדיבורים, נזכר בחיזוקים.

מתלבט. אמצע הלילה עכשיו. לא נורא הוא יבין...

מרים טלפון. הוא עונה.

"זוכר?"

"איך אפשר לשכוח..."

ואנחנו מדברים עד הבוקר. ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...

ואני קם מהמיטה- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.

ניגש לבית מדרש, ונכנס אליו לאט לאט.

יודע עכשיו שצריך לעשות את זה בדרך הנכונה. נזכר במשפט שאבא תמיד אומר-

המוותרים אף פעם לא מצליחים

והמצליחים אף פעם לא מוותרים.

ואני מחליט לא לוותר..."

"...קשה להאמין שכבר חצי שנה עברה.

הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת, אבל אני איתן בדעתי לחזור ללכת.

הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,

והתוצאות מדברות בעד עצמם.

אתמול עברתי למקל!

כן, זה היה דרך ארוכה... מהכיסא, להליכון, לקביים, ועד למקל.

וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר מהמקל, לריצה.

אני יודע את זה ואני לא מפחד.

אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.

אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.

וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו כאבים, היו זמנים שרציתי לוותר.

ואני בטוח שעוד יהיו.

אבל היום אני כבר יודע שזה חלק מהמסע. נכון, הוא קשה.

ולפעמים המסע רצוף ופשוט, הדרך ברורה ואין שאלות.

ולפעמים המסע מעלה קשיים, הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.

אבל אני את המסע הזה בחרתי לעבור! ולכן אני ממשיך ללכת...

לפני חצי שנה:

"...קשה להאמין שכבר חצי שנה אני בישיבה.

הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת.

הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,

והיום אני כבר במקום אחר.

המלחמה היא כבר על דברים אחרים,

יש פסגות שהצלחתי לכבוש, ומשם אני צופה אל האופק אל הפסגה הבאה.

ויודע שיש לי את היכולת, ויודע שיש לי את הכוח להסתער.

כן. וזה היה דרך ארוכה...

מלהילחם על כל בוקר, על כל תפילה, על לפתוח את הספר ולנסות להתרכז.

על להרגיש את ה' בכל דבר, בכל דיבור בכל נפילה.

וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר.

אני יודע את זה ואני לא מפחד.

אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.

אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.

וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו נפילות, היו ימים שלמים שלא הבנתי למה אני ממשיך להתעקש. היו זמנים שרציתי לוותר. ואני בטוח שעוד יהיו.

אבל היום אני יודע שזה חלק מהמסע שלי.

ובין אם רצת מהר, ובין אם לפעמים נפלת יותר, עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת..."

"... היום. זה היה היום לפני ארבע שנים, היה היום שבו בתפנית חדה הקב"ה שינה לי לגמרי את החיים. זה היה היום שבו יצאתי לאותו מסע... זה היום שבו אמר רופא לי ולאבא שלי, שלמסע שלי אין סוף. הוא נגמר עוד לפני שהתחיל. והיום לאחר ארבע שנים זה היום שבוא למרות הכול. אני מסיים. נוסע ברכב למחלקה, הבטחה זה הבטחה. צריך לבוא לבקר להוכיר תודה. נוסע והראש מלא מחשבות... ארבע  שנים עמוסות של מסע שגם אני לא חשבתי שאגיע לסופו עוברות לי בראש. הדמעות מתחילות להציף את עיני... מי ביקש מהם להגיע?

מגיע לשער בית החולים. אותו שומר זקן חמוד, שמחכה לבוקר טוב שלי כל בוקר...

נכנס וחונה. חניתי רחוק. רציתי להתענג על כל צעד לשם. לבד בלי תמיכה ובלי עזרה. הולך, ומסתכל על הרגל, איזה פלא... מרים ומוריד. צעד ועוד אחד. והדמעות ממשיכות לרדת... כנראה שאני ביקשתי מהם להגיע...

נכנס בדלת, כבר לא צריך את המעלית, יכול לרדת מדרגות. עובר עוד צעד והלב דופק מהר יותר.. זהו? יכול להיות שכאן זה נגמר? האם יכול להיות שהמסע הגיע לסיומו? מתחיל לרדת מדרגות... מדרגה. ועוד אחת. ועוד אחת. מגיע למחלקה, המחלקה שכבר מזמן הפכה להיות בית. המטפלים שכבר מזמן הפכו להיות חברים.

מסתכל על אנשים שעובדים... רוצה לצעוק להם, אל תתייאשו! אני יודע כמה זה קשה... אני יודע כמה זב כואב... אבל יש סוף באופק! בבקשה אל תתייאשו...

מסתובב במחלקה, מדבר עם מטפלים\חברים, נזכר בימים ההם, בכאבים בקשיים בחוסר האמונה, בחוסר יכולת לראות את קצה המנהרה.

זה היה קצת יותר מידי. מתיישב בצד להירגע, לנגב את הדמעות הסוררות.

מתיישב לידי בחור צעיר, עם קביים.

"אז, זה אתה..."

אני מסתכל עליו במבט שואל.

"עליך מדברים פה במחלקה, על המצב שהגעת ועל התוצאות שהשגת...

אני יכול לשאול שאלה?

איך??"

והוא יושב ומספר, על התאונה, ועל הפגיעה, ועל השיתוק, והכאבים, והתחזיות של הרופאים. ונקודת השבירה...

"זהו, זה פעם אחרונה שלי כאן... אני לא מסוגל יותר. התייאשתי. אני חותך."

ואני מסתכל עליו, ונותן לו חיבוק. מנסה להכניס את הכול בחיבוק הזה.

והוא בוכה, ואני גם. אני יודע איפה הוא נמצא, כמה הייתי רוצה לתת לו להרגיש את סוף המסע. ולו לרגע אחד. שיידע שאפשר, שיידע שהוא יכול.

ואני יודע כמה קשה לו, ויודע כמה כואב לו.

ומדבר, ומספר, ושופך, ובוכה, ומבקש, ומתחנן... אל תתייאש!

יוצא מהמחלקה בצעדים בוטחים.

היום המסע נגמר.

היום המסע מתחיל..."

"...התחלתי היום את זמן חורף של השנה השלישית שלי בישיבה. חושב על כל מה שעברתי בשנים האחרונות. על כל הקשיים, על העליות והירידות, על הכאבים הפיזיים והכאבים הנפשיים. נזכר בתקופות טובות ובתקופות פחות.

דמעה אחת בורחת לי לפני שאני מספיק לעצור אותה. מאז אתמול אני לא מצליח לסגור את השיבר של הדמעות. הם באות והולכות כרצונם.

מגיע לישיבה, עולה במדרגות בצעד בוטח, מדרגה, ועוד אחת. ועוד אחת.  נכנס למקום המוכר כל כך. מתיישב במקום שכבר למדתי לאהוב, מסתכל בגעגוע על הבית מדרש, על החברים, על הספרים.

יודע שמצאתי את מקומי. יודע שכאן אני רוצה להיות.

מסתכל קדימה, יודע שלשם אני שואף.

מהגמרא נופל פתק קטן, אני מסתכל- משהו קצר שכתבתי בתחילת המסע.

כל החיים בנויים ממסעות,

ממטרות שאליהם אתה הולך,
מיעדים שאליהם אתה שואף.

לפעמים המסע רצוף ופשוט,

הדרך ברורה ואין שאלות.

ולפעמים המסע מעלה קשיים,

הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.

אבל בין אם רצת ממש מהר,

ובין אם לפעמים נפלת יותר,

עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת,

המוותרים אף פעם לא מצליחים

והמצליחים אף פעם לא מוותרים.

אל תוותר ותצליח!

אם מישהו אחד יקרא ויתחזק- זכיתי

קראתי הכל וחלק יותר רפרפתי
באמת ארוך
אבל מדהים ומיוחד ביותר!!!
נותן כח להתמודד

ברוך ה' שזכיתי

זה אמיתי...?

מעניין אותי.

עד שזה די ברור שכן.
ככה שאם לא - אז הכישרון פה הוא משהו מפחיד.
נראלי אם אקרא עד הסוף בלי רפרוף
תהיה דמעה או שתיים.

רואים שקראת באמת...

ומשמח לשמוע שהצלחתי להעביר את זה בצורה טובה.

תודה על התגובה המושקעת!

בעיה רצינית שככה זה כאב

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

אחלה סיפור. אבל למה בפרוזה ולא בצעירים?

מתכנת מגיל 11.

תמיד שאלתי את עצמי איך בכלל היה אפשר להיחשף למחשב ברמות עומק כאלה. למי באמת היה pc בבית? שלא לדבר על אינטרנט, ממשקים נוראיים, ומהירות עבודה מזעזעת

היה אפשר לעשות איתו הרבה. אבל היה קשה. הידע לא היה נגיש ואינטרנט נכנס אלינו הביתה רק בשנת 2000.

דווקא מהירות העבודה לא הייתה כל כך מזעזעת. היא נהייתה מזעזעת בעיקר כשהגיעו תוכנות חדשות שהותקנו על מחשבים ישנים. אצל דוסים למשל מאוד מצוי שהחומרה הישנה (גם טלפונים) לא הולכת לפח אלא לילדים וככה ילדים מסתובבים עם סטיגמות.

486DX2, 33MHz,

8MB של RAM (שעלה המון כסף, בהתחלה היה 4 ואז הוגדל ל8).

324MB דיסק קשיח

CD ROM שהתווסף אחר כך

AZTEC כרטיס קול שהיה חיקוי של SB16.

מה עוד היה ?

windows 3.11 ומתישהו (ינואר 99) windows 95

היה לבעוט בו... 😅

סיפור קישוני של ממש

תחשבי עכשיו מה הנביאים היו אומרים על זה.

כזה.

ירושלים פעילה וחיה בכל יום

שעומדים לנו על הרגליים, תוקעים מרפקים בצידי הגוף שלנו, נושמים

עלינו ריחות שלא שיערום אבותינו, מחליפים מילים בקולי קולות

מעל ראשינו, נועצים בנו מבט זועם וכו' וכו'.....

זה בצחוק.

אבל משה צודק. למרות ש.....אוף!