כל החיים בנויים ממסעות,
ממטרות שאליהם אתה הולך,
מיעדים שאליהם אתה שואף.
לפעמים המסע רצוף ופשוט,
הדרך ברורה ואין שאלות.
ולפעמים המסע מעלה קשיים,
הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.
אבל בין אם רצת ממש מהר,
ובין אם לפעמים נפלת יותר,
עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת,
המוותרים אף פעם לא מצליחים
והמצליחים אף פעם לא מוותרים.
אל תוותר ותצליח!
"...קם בטיפול נמרץ, חצי מסומם חצי לא.
כבר יומיים שאני לא מצליח בכלל לעקוב אחרי הזמן. מדבר עם חבר ופתאום קולט שהוא כבר לא בחדר. מנסה לפתוח ספר, ולא מצליח בכלל לראות מה כתוב...
יש הפסקה עכשיו.
יש זמן לבחון את המצב שלי מחדש. מסתכל על הרגליים שלי, עטופות תחבושות. קצת נפוחות. מנסה להזיז... לא מצליח. מנסה שוב, מתאמץ, מזיע, לא מצליח... עובר במחשבה על כל מה שיש לי ברגל- שוק, כף רגל, אצבעות, עצמות, עור, בשר, גידים, מנסה למצוא מתוך כל התערובות הענקית הזאת משהו שיצליח לזוז...
כן?? זה קרה?? הכף רגל זזה קצת? מתאמץ שוב. כן!! זה קרה!!
רוצה לבכות לצעוק לצחוק לרקוד. כבר לא יודע מה..."
לפני שנה ושבועיים:
"...קם בפנימייה בישיבה, השעה עשר בבוקר. לא יודע כבר מה לעשות.
כבר שבועיים שאין לי חשק ללמוד מילה, כבר לא מצליח לעקוב אחרי הזמן במיטה...
מנסה לפתוח ספר ולא מצליח לראות בכלל מה כתוב...
יוצא מהמיטה, נוסע לשדה, החברותא לא נמצא היום,
יש הפסקה.
זמן לבחון את המצב שלי מחדש.
מסתכל על עצמי- נופל וקם, ושוב נופל, ושוב קם. האדישות נכנסה אצלי עמוק.
לא מצליח לראות הבדל בין נפילה לקימה. לא מצליח להדליק את הרגש מחדש...
מנסה לדבר עם ה', מנסה להדליק את החיבור הפשוט שלי אליו. לא מצליח...
מנסה לבכות, מנסה להרגיש... לא מצליח.
עובר במחשבה על כל הקשר שלי עם ה', תפילה לימוד, דיבור, נגינה, מנסה למצוא מתוך כל התערובת הזאת משהו שישבור את המעטפה מסביב ללב, משהו שיזוז...
כן?? זה קרה?? דמעה ראשונה יורדת לי על הלחי, לאט לאט עוברת מסלול ארוך,
מהעין עוקפת את האף, יורדת לכיוון הפה, אני לא מוחה אותה, רוצה להרגיש אותה.
את הדמעה הראשונה אחרי כל כך הרבה זמן... דמעה מלוחה.
ואחריה פורצות הדמעות בשטף.
כן!! זה קרה!! מרגיש את אבא מחייך אליי, מרגיש אותו קשור אלי,
ורוצה לבכות לצעוק לצחוק. כבר לא יודע מה..."
תודה על התגובה ועל המחמאה...
זה מחזק!
"...מעבירים אותי למחלקת אורטופדיה, כבר הבנתי מזמן שזה לא משהו שייקח יומיים.
אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, אני יחזור ללכת!
העמידו אותי לראשונה היום על הרגליים. הליכון גדול,
אבא מצד אחד, פיזיותרפיסט מצד שני והופ אני על הרגליים,
לוקח נשימה ארוכה. מסתכל על הרגליים, חושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!
מרים את הרגל עשרים סנטימטר מעל הריצפה, כף הרגל נשמטת. תפוסה בתוך תחבושת.
ועושה את הצעד הראשון ואז שני, ושלישי.
מסתכל לקצה המסדרון. זה יותר ארוך ממסלול מרתון. מחליט ללכת את כל הדרך.
באמצע הדרך כבר לא מסוגל,
הכאבים, הקושי וקצה המסדרון שנשאר רחוק עשו את שלהם.
נפלתי לכיסא גלגלים בבכי...
אני לא מסוגל...
אני לא יכול...
זה יותר מידי..."
לפני שנה ושבוע:
"...היום התחלתי עם חברותא חדשה,
כבר הצלחתי להבין שזה לא מסע קל, כבר הצלחתי להבין שכדי לאהוב, כדי להתחבר צריך לעמול. אבל אני מוכן ללכת למסע הזה, מסע שטובים ורבים נפלו בו, אבל אני מחליט להסתער בכל הכוח. אני לא מוותר, ואני לא מתייאש,
אני רוצה את אבא!
אני מסתכל על הגמרא, מסתכל עליה ברגשות מעורבים,
הרבה אהבה יש שם, וודאי! אבל גם כאב, קושי, וקצת ייאוש....
לוקח נשימה עמוקה וחושב לעצמי, אני יכול? אני יכול!
פותח את הגמרא, וצולל... עושה את הצעד הראשון, והשני, והשלישי, מסתכל לקצה הדרך, רק הצצה חטופה, זה מסלול ארוך. ארוך יותר ממרתון, מחליט ללכת בו את כל הדרך.
אחרי שבוע כבר לא מסוגל.
הקושי, הייאוש, האכזבה וקצה הדרך שנשאר רחוק עשו את שלהם.
סגרתי את הגמרא בבכי...
אני לא מסוגל...
אני לא יכול...
זה יותר מידי..."
"... כבר שלושה שבועות אני בתוך הסיפור הזה, הספקתי הרבה.
הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.
לפני שבוע הייתה הנפילה הגדולה,
אחרי שכבר עמדתי, והתחלתי ללכת, זה היה יותר מידי בשבילי. ופשוט נפלתי. לא רציתי לקום, לא הבנתי מה הטעם...
אתמול בערב ישב אצלי חבר. דיברנו, הוא לומד בישיבה גבוהה, שיעור ב'.
"אתה יודע, אני חושב שאני קצת מצליח להבין אותך... לפחות חלק מהקושי..."
גיחכתי בשקט... מה הוא כבר יודע? מה הוא כבר מבין?
מתי כבר הוא ראה מולו מסע שהוא יודע שהוא חייב לעבור, דרך שהוא רוצה להגיע לסופה, אבל הרגיש שזה פשוט גדול עליו? שאין דרך להצליח?
ואז הוא פותח את הפה, ומספר.
וככל שהוא מדבר אני מבין שהוא צודק, זה אותה הגברת בשינוי אדרת.
וככל שהוא מאריך לדבר אני מוצא את עצמי עם דמעות בעניים כובש רק שאלה אחת.
"איך?"
והוא עונה, ומחזק. ומסביר שאסור להסתכל רק לקצה הדרך.
צריך להבין מה הקב"ה רוצה ללמד אותי במסע עצמו.
לפרק את המטרה הענקית הבלתי ניתנת להשגה- "לחזור ללכת" למטרות קטנות. ליעדים שאותם אפשר להוריד למציאות.
ואנחנו מדברים עד אמצע הלילה, ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...
ובבוקר אני קם- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.
מתחיל במסע שלי.
לא מסע ברגליים,
מסע אל הרגליים..."
לפני שנה:
"... כבר תקופה ארוכה אני בישיבה, הספקתי הרבה.
הספקתי להתרגש, ולהתייאש. הספקתי להתחזק, ולהתחלש. הספקתי לעלות וליפול.
לפני שבוע הייתה הנפילה הרצינית, אחרי שכבר התחזקתי, והחלטתי שאני רוצה!
אחרי שהתיישבתי, וניסיתי, והתאמצתי, ונלחמתי, אני פשוט לא מצליח...
נכנסתי למיטה, כיסיתי את הראש בשמיכה, ולא רציתי לקום. לא הבנתי מה הטעם.
נזכר באותו לילה לפני שנתיים, נזכר בדיבורים, נזכר בחיזוקים.
מתלבט. אמצע הלילה עכשיו. לא נורא הוא יבין...
מרים טלפון. הוא עונה.
"זוכר?"
"איך אפשר לשכוח..."
ואנחנו מדברים עד הבוקר. ומחזקים ביחד, וצוחקים ביחד, ובוכים ביחד...
ואני קם מהמיטה- וצעד אחרי צעד, מתחיל ללכת.
ניגש לבית מדרש, ונכנס אליו לאט לאט.
יודע עכשיו שצריך לעשות את זה בדרך הנכונה. נזכר במשפט שאבא תמיד אומר-
המוותרים אף פעם לא מצליחים
והמצליחים אף פעם לא מוותרים.
ואני מחליט לא לוותר..."
"...קשה להאמין שכבר חצי שנה עברה.
הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת, אבל אני איתן בדעתי לחזור ללכת.
הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,
והתוצאות מדברות בעד עצמם.
אתמול עברתי למקל!
כן, זה היה דרך ארוכה... מהכיסא, להליכון, לקביים, ועד למקל.
וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר מהמקל, לריצה.
אני יודע את זה ואני לא מפחד.
אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.
אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.
וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו כאבים, היו זמנים שרציתי לוותר.
ואני בטוח שעוד יהיו.
אבל היום אני כבר יודע שזה חלק מהמסע. נכון, הוא קשה.
ולפעמים המסע רצוף ופשוט, הדרך ברורה ואין שאלות.
ולפעמים המסע מעלה קשיים, הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.
אבל אני את המסע הזה בחרתי לעבור! ולכן אני ממשיך ללכת...
לפני חצי שנה:
"...קשה להאמין שכבר חצי שנה אני בישיבה.
הרבה עבר עליי בחצי שנה הזאת.
הרבה קשיים ועליות ומורדות עברו מאז, אבל אני לא מוותר,
והיום אני כבר במקום אחר.
המלחמה היא כבר על דברים אחרים,
יש פסגות שהצלחתי לכבוש, ומשם אני צופה אל האופק אל הפסגה הבאה.
ויודע שיש לי את היכולת, ויודע שיש לי את הכוח להסתער.
כן. וזה היה דרך ארוכה...
מלהילחם על כל בוקר, על כל תפילה, על לפתוח את הספר ולנסות להתרכז.
על להרגיש את ה' בכל דבר, בכל דיבור בכל נפילה.
וזה יהיה דרך ארוכה עוד יותר.
אני יודע את זה ואני לא מפחד.
אני כבר לא מחכה רק לתוצאות. אני נהנה מהמסע.
אני יודע שהוא בונה אותי. אני יודע שהוא מחזק אותי.
וכן היו עוד קשיים מאז שהחלטתי לא לוותר, היו נפילות, היו ימים שלמים שלא הבנתי למה אני ממשיך להתעקש. היו זמנים שרציתי לוותר. ואני בטוח שעוד יהיו.
אבל היום אני יודע שזה חלק מהמסע שלי.
ובין אם רצת מהר, ובין אם לפעמים נפלת יותר, עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת..."
"... היום. זה היה היום לפני ארבע שנים, היה היום שבו בתפנית חדה הקב"ה שינה לי לגמרי את החיים. זה היה היום שבו יצאתי לאותו מסע... זה היום שבו אמר רופא לי ולאבא שלי, שלמסע שלי אין סוף. הוא נגמר עוד לפני שהתחיל. והיום לאחר ארבע שנים זה היום שבוא למרות הכול. אני מסיים. נוסע ברכב למחלקה, הבטחה זה הבטחה. צריך לבוא לבקר להוכיר תודה. נוסע והראש מלא מחשבות... ארבע שנים עמוסות של מסע שגם אני לא חשבתי שאגיע לסופו עוברות לי בראש. הדמעות מתחילות להציף את עיני... מי ביקש מהם להגיע?
מגיע לשער בית החולים. אותו שומר זקן חמוד, שמחכה לבוקר טוב שלי כל בוקר...
נכנס וחונה. חניתי רחוק. רציתי להתענג על כל צעד לשם. לבד בלי תמיכה ובלי עזרה. הולך, ומסתכל על הרגל, איזה פלא... מרים ומוריד. צעד ועוד אחד. והדמעות ממשיכות לרדת... כנראה שאני ביקשתי מהם להגיע...
נכנס בדלת, כבר לא צריך את המעלית, יכול לרדת מדרגות. עובר עוד צעד והלב דופק מהר יותר.. זהו? יכול להיות שכאן זה נגמר? האם יכול להיות שהמסע הגיע לסיומו? מתחיל לרדת מדרגות... מדרגה. ועוד אחת. ועוד אחת. מגיע למחלקה, המחלקה שכבר מזמן הפכה להיות בית. המטפלים שכבר מזמן הפכו להיות חברים.
מסתכל על אנשים שעובדים... רוצה לצעוק להם, אל תתייאשו! אני יודע כמה זה קשה... אני יודע כמה זב כואב... אבל יש סוף באופק! בבקשה אל תתייאשו...
מסתובב במחלקה, מדבר עם מטפלים\חברים, נזכר בימים ההם, בכאבים בקשיים בחוסר האמונה, בחוסר יכולת לראות את קצה המנהרה.
זה היה קצת יותר מידי. מתיישב בצד להירגע, לנגב את הדמעות הסוררות.
מתיישב לידי בחור צעיר, עם קביים.
"אז, זה אתה..."
אני מסתכל עליו במבט שואל.
"עליך מדברים פה במחלקה, על המצב שהגעת ועל התוצאות שהשגת...
אני יכול לשאול שאלה?
איך??"
והוא יושב ומספר, על התאונה, ועל הפגיעה, ועל השיתוק, והכאבים, והתחזיות של הרופאים. ונקודת השבירה...
"זהו, זה פעם אחרונה שלי כאן... אני לא מסוגל יותר. התייאשתי. אני חותך."
ואני מסתכל עליו, ונותן לו חיבוק. מנסה להכניס את הכול בחיבוק הזה.
והוא בוכה, ואני גם. אני יודע איפה הוא נמצא, כמה הייתי רוצה לתת לו להרגיש את סוף המסע. ולו לרגע אחד. שיידע שאפשר, שיידע שהוא יכול.
ואני יודע כמה קשה לו, ויודע כמה כואב לו.
ומדבר, ומספר, ושופך, ובוכה, ומבקש, ומתחנן... אל תתייאש!
יוצא מהמחלקה בצעדים בוטחים.
היום המסע נגמר.
היום המסע מתחיל..."
"...התחלתי היום את זמן חורף של השנה השלישית שלי בישיבה. חושב על כל מה שעברתי בשנים האחרונות. על כל הקשיים, על העליות והירידות, על הכאבים הפיזיים והכאבים הנפשיים. נזכר בתקופות טובות ובתקופות פחות.
דמעה אחת בורחת לי לפני שאני מספיק לעצור אותה. מאז אתמול אני לא מצליח לסגור את השיבר של הדמעות. הם באות והולכות כרצונם.
מגיע לישיבה, עולה במדרגות בצעד בוטח, מדרגה, ועוד אחת. ועוד אחת. נכנס למקום המוכר כל כך. מתיישב במקום שכבר למדתי לאהוב, מסתכל בגעגוע על הבית מדרש, על החברים, על הספרים.
יודע שמצאתי את מקומי. יודע שכאן אני רוצה להיות.
מסתכל קדימה, יודע שלשם אני שואף.
מהגמרא נופל פתק קטן, אני מסתכל- משהו קצר שכתבתי בתחילת המסע.
כל החיים בנויים ממסעות,
ממטרות שאליהם אתה הולך,
מיעדים שאליהם אתה שואף.
לפעמים המסע רצוף ופשוט,
הדרך ברורה ואין שאלות.
ולפעמים המסע מעלה קשיים,
הדרך לא סלולה ומעלה תהיות.
אבל בין אם רצת ממש מהר,
ובין אם לפעמים נפלת יותר,
עליך תמיד להתקדם. לא להפסיק ללכת,
המוותרים אף פעם לא מצליחים
והמצליחים אף פעם לא מוותרים.
אל תוותר ותצליח!
אם מישהו אחד יקרא ויתחזק- זכיתי
קראתי הכל וחלק יותר רפרפתי
באמת ארוך
אבל מדהים ומיוחד ביותר!!!
נותן כח להתמודד
ברוך ה' שזכיתי
זה אמיתי...?
מעניין אותי.
עד שזה די ברור שכן.
ככה שאם לא - אז הכישרון פה הוא משהו מפחיד.
נראלי אם אקרא עד הסוף בלי רפרוף
תהיה דמעה או שתיים.
רואים שקראת באמת...
ומשמח לשמוע שהצלחתי להעביר את זה בצורה טובה.
תודה על התגובה המושקעת!
או אכזבה?
שקית ממתקיםמשפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן
ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.
נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
מחפש מוצא, אולי איזו דרך
פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?
שוב נפלתי, מי יקימני?
וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני
מאמין בהסתר, בכל התפאורה
ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה
ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה
וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה
נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור
רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור
שדים וקליפות, פרשת אחרי מות
מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.
והנפש במנוסה, מאלקים התביישה
המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה
והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר
שכחה זהותה, בשטטה במדבר.
ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,
קרבן על מזבח מולדתו.
שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.
"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!
והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"
ואני מהרהר...
הרי בחייו היה כה שחור,
ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"
"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"
"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"
ואני??
אלוהים, יודע תעלומות
– האין אני כופר, פושע וסורח??
ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח
בשבט עברתך מזדעק וצורח?
אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים
בגופה מחוללת
– לכזאת נפשי מייחלת.
ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים
– הנה כל סעיפיי משתוקקים.
אלוהים אתה ידעת,
גופי ונפשי – כבר שבורים...
אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,
קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.
אם זו המשמעות, להיות רק שלך,
טהור, נקי, דבוק בשלימות
– אני כבר לא יכול לחכות למות...
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
והפחד.
הפחד מהריק הזה.
הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.
שאבלע בתוכו.
שאבלע את עצמי.
הפחד שיחזור.
הפחד שהוא שם.
אורב. עדיין מחפש אותי.
איזה נאמנות.
אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.
ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.
ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.
והפחד הזה נמצא שם.
ואני מרימה את הראש.
וממשיכה.
לתפוס מקום. שאני אני.
תודה.
תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.
(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)
אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן
הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.
היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.
כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.
ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.
היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.
ויש התקדמות, וישנה תנועה.
תמיד ישנה תנועה.
° ° °
אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.
אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.
כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.
