אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר.
אני באמת מרגישה שאין לי כוחות להתמודד.
כלום לא הולך, לא רוצה להמשיך ולהתבאס מכל הדברים האלה. נמאס לי להגיד תודה לקב"ה כשתקופה גרועה נגמרת ואחריה יש תקופה פחות גרועה, כי די. למה אי אפשר שהתקופות הטובות יהיו כל הזמן והרעות מדי פעם?
נמאס לי שדברים באים משמים, ולדעת שבסוף יהיה טוב. אז בסוף יהיה טוב, ועד אז?
לא יכולה יותר לחוות כשלונות, לא יכולה יותר להתגעגע, לא יכולה יותר להפגע, לא יכולה יותר לקום לימים ריקים, לימים שצריך רק להעביר בלי מטרה, לפחות לא מטרה שאני אוהבת.
אני מתגעגעת לתקופה שהקשר שלי עם ה' היה יותר פשוט, שהיה לי יותר כוח להתפלל. עכשיו אני בעיקר כועסת, ומבואסת והכל.
איך אני אמורה לעבור את זה? איך אני אמורה להתמודד עם התקופות האלה שהכל גרוע?
אני רוצה להתנתק מכולם ולהיות לבד, ואני גם רוצה להיות עם כולם ולהיות הכי מאושרת בעולם. כי אני תמיד שמחה, תמיד. אני לא יכולה לא להיות שמחה, ועכשיו השמחה שלי נהרסת. כמו כל מה שקורה סביבי
אני באמת מרגישה שאין לי כוחות להתמודד.
כלום לא הולך, לא רוצה להמשיך ולהתבאס מכל הדברים האלה. נמאס לי להגיד תודה לקב"ה כשתקופה גרועה נגמרת ואחריה יש תקופה פחות גרועה, כי די. למה אי אפשר שהתקופות הטובות יהיו כל הזמן והרעות מדי פעם?
נמאס לי שדברים באים משמים, ולדעת שבסוף יהיה טוב. אז בסוף יהיה טוב, ועד אז?
לא יכולה יותר לחוות כשלונות, לא יכולה יותר להתגעגע, לא יכולה יותר להפגע, לא יכולה יותר לקום לימים ריקים, לימים שצריך רק להעביר בלי מטרה, לפחות לא מטרה שאני אוהבת.
אני מתגעגעת לתקופה שהקשר שלי עם ה' היה יותר פשוט, שהיה לי יותר כוח להתפלל. עכשיו אני בעיקר כועסת, ומבואסת והכל.
איך אני אמורה לעבור את זה? איך אני אמורה להתמודד עם התקופות האלה שהכל גרוע?
אני רוצה להתנתק מכולם ולהיות לבד, ואני גם רוצה להיות עם כולם ולהיות הכי מאושרת בעולם. כי אני תמיד שמחה, תמיד. אני לא יכולה לא להיות שמחה, ועכשיו השמחה שלי נהרסת. כמו כל מה שקורה סביבי
