אני נוסע. וברכב מתנגן שיר של עידן עמדי.
הים, החושך ואני צופים על הגלים בנתיים...
אני נוסע לים.
כן מאוחר עכשיו, ובעזרת ה' עד שאני יגיע לים הוא יהיה ריק.
ואני יהיה לבד.
אני והים...
הכביש כמעט ריק, הלילה שקט ושחור.
ואני נוסע להתמלא מהשקט הזה. להתחדש ממנו.
יש בים משהו שקט, ועם זאת גועש.
רועש, ועם זאת שלו.
כלפי חוץ נראה משטח חלק ויפה.
ובפנים עולם שלם. חלקו סוער, חלקו רגוע.
וחלק- מתלבט...
קצת כמוני.
מתיישב על החול הרטוב והקר.
מוציא חלילית.
עוצם את העניים, מקשיב לגלים.
והם כמו מוזיקת רקע.
מלווה אותי.
מלווה את נגינתי.
מתחיל להיות פה קר...
למזלי חשבתי על זה מראש.
מוציא כמה קרשים מהאוטו.
שובר אותם,
מכין את המדורה.
יש לזה תורה שלמה, אף פעם לא תצליח ישירות להדליק קרש שלם.
בייחוד לא בכזה רוחות.
אתה צריך לתת לאש קצת ענפים, זרדים.
דבר שהיא תרגיש בנוח להיאחז בו.
ואז כשהאש מרגישה בבית, ולא לאט גודלת.
אז תקרב אליה את הקרש הגדול.
ותן לו את הזמן שלו.. אל תאיץ בו.
תגן עליו מרוחות זרות.
ואם תשקיע בו. בסוף גם הוא יידלק...
קצת כמו חינוך ילדים. ככה אבא שלי תמיד אומר..
מסתכל על האש בחיבה.
כן- גם באש יש משהו מיוחד...
היא אף פעם לא נחה, רוקדת בריקוד משונה,
יפה ומיסתורית, אבל לא נותנת להתקרב.
אם תהיה במרחק הנכון, היא תאיר לך, היא תחמם אותך.
אם תתקרב מידי- תרגיש את זעמה...
אבל במידה הנכונה היא טובה.
ואני ושב מול האש. שומע את העצים נאכלים.
ומרחוק את הגלים מתנפצים.
ואני יושב ומנגן.
והאש, והים, נוסכים בי שלווה.
והנגינה, נכנסת לי לנשמה.
ואני נושם.
ונושף.
ומביט אל השמיים המלאים בכוכבים.
ויודע שאבא מסתכל בי מהמרומים.
ונרגע...
