הרוח הצליפה בדלתות. בחלונות. במזג אוויר כזה אף אחד לא יוצא לרחוב. גשם זלעפות יורד. נראה כאילו הוא עצבני על מישהו, מרביץ לכולם. אף אחד לא חומק מנחת זרועו. גם אותו אדם. שעטוף היטב ומנסה ללכת כנגד הרוח.

הדמות שלו מטושטשת. שחורה על רקע שחור של לילה. הבזק של אור נראה בשמיים, ולאחריו רעש של רעם מתפצח. כמו יריית תותח. בחצי שנייה שהאור האיר את העולם נגלתה הדמות. גובהה וקצת כפופה, אולי מהמשקל של העטיפות שעטפו אותו. ועכשיו היו משקל עודף של בגדים סחוטים. הפנים כמעט ולא נראה מתחת לעטיפות. רק זוג עניים. נחושות. בצע כחול עמום. הדמות הלכה לאורך הרחוב. נעצרה מול שער ברזל של בית. פתחה אותו ונבלעה במהירות בתוך הבית. שניות ספורות אחרי זה פיצוץ הרעיד את הרחוב...

באותה שעה בערך מאה וחמישים קילומטר מערבית משם ישב יאיר בבית מדרש. הוא אוהב את השעות האלה. שקט. אין אף אחד. חשוך. מנורה קטנה מאירה לו את הספר. וכוס קפה חצי ריקה מונחת לידה. בחוץ גשם חזק, ובפנים חמים ונעים. יאיר יושב על הכיסא מול הספר. ביד גיטרה. הוא עושה הפסקה קצרה מהמשמר. להתעורר טיפה אל ידי ניגונים... והוא מנגן. ושר. "אודה לאל לבב חוקר ברן יחד כוכבי בוקר." עוד כמה שעות יעלה הבוקר, קצת לפני הוא ילך למקווה, יטבול, וילך להתפלל תפילה בנץ. כמה דקות לאחר מכן הוא מניח את הגיטרה. ונכנס חזרה לתוך הלימוד. כולו זורח. מי היה מאמין שהוא זוכה לכך. שהוא מרגיש ככה את המתיקות בלימוד... אחרי חצי שעה צלצול שקט של פלאפון שובר את האווירה הקסומה. מה? מי מצלצל אליי בשעה כזאת... אמצע הלילה עכשיו! הוא הולך להביא את הפלאפון מהמטען. הפלאפון הישן. שמלווה אותו כבר חמש שנים. סדוק ושבור. אבל עושה את עבודתו נאמנה. על הצג- "אמא שלי הצדיקה" אמא? למה היא מתקשרת אליו באמצע הלילה? מה כל כך דחוף שלא יכול לחכות לבוקר? הלב שלו מתחיל לדפוק... הוא עונה. "אמא? מה נשמע?" שקט על הקו. כל חלש של בכי נשמע ברקע... "אמא? הכול בסדר? מה קרה?" "יאיר חמוד." אמא עונה לו בקול בוכים..."חמודי אני צריכה לספר לך משהו..." הלב של יאיר מתחיל לצרוח. משהו באווירה מנבא לו רעות... "יאיר- אנחנו אנשים מאמינים. אנחנו יודעים שהכול מגיע מהקדוש ברוך הוא..." שתיקה. מה קרה???יאיר רוצה לצרוח. אבל נותן לה להמשיך. "יאיר. אבא..." אמא לוקחת נשימה עמוקה "אבא נהרג עכשיו בתאונת דרכים..." הפלאפון נופל על הריצפה. יאיר כמעט ונופל אחריו. הוא תמוך את עצמו על הקיר. הלב מסרב להאמין... שנייה אחת של שתיקה. ועוד אחת. ואז מגיעה הצרחה... של הכאב. של אי האמון. יאיר נופל על הריצפה הקרה. מוצא את עצמו נשען על הקיר. ובוכה... הר"מ שלו, רבי אליהו שהוקפץ מהמיטה למקום מוצא אותו באותה סיטואציה. שעון הקיר. ראש מורם למעלה. והדמעות זולגות... רבי אליהו מתיישב לידו. ומחבק אותו. ובוכה איתו...

הוא מעלה אותו לאט לאט על הרכב ולוקח אותו הביתה. בבית כבר מתארגנים להלוויה ולשבעה. הספות הוצאו החוצה. וכיסאות אבלים הוכנסו הביתה. יאיר רואה את אמא, ורץ לחבק אותה. והדמעות שוב מתפרצות... הכול עובר עכשיו בטשטוש. רגע אחד הרב מסביר להם את דיני השבעה, ולאחר מכן כבר אמא צועקת בהלוויה כשמורידים את הארון של אבא למטה. ושנייה אחת אחרי זה הוא כבר יושב בבית לבד באיזה חדר. מחזיק בידו מכתב. את המכתב אמא אמרה שהיא מצאה בארון של אבא. ועל המכתב כתוב. "מיועד ליאיר". בלב דופק יאיר פותח את המכתב...

"יאיר בני היקר. אם אתה קורא את המכתב הזה. אז אני בטח מת. ואם כך. אני צריך ממך עזרה. המשפחה צריכה את עזרתך... שום דבר לא נראה כמו שהוא באמת... אתם בסכנה.

אני יסביר- "

@מיכל318 תורך!

עכשיו זה מי שנרשם כבר.

בעז"ה בפעם הבאה...

הוא מנסה להידחק לאיזה חור שחור, שאף אחד לא יצליח לשים לב אליו, הוא מפחד.

והפחד הזה מזדחל לו ומגיע לכל פינה בגוף, רעד משתלט עליו, הדמעות כמעט פורצות ממנו, הוא מתאפק שלא לבכות.

הוא אוזר את טיפת הכח האחרונה שלו, מסתכל על התמונה של אבא שלו, זו שנמצאת תלויה בחדר, זו שהוא לא מפסיק להיסתכל עליה, שואף אוויר ולוחש בלי מילים- 'אבאל'ה שלי, אני כאן, אני אעשה הכל בשבילך, אני אהיה חזק בשביל אמא ובשביל כולם, רק בקשה קטנה ממך אבא יקרר שלי- אל תפסיק להתפלל עלינו מלמעלה!'

הוא יוצא מהכוך של עצמו, גם פיזית וגם נפשית, הלב שלו, השכל- כל כולו מוכן למען כל המשפחה, בשביל אבא.

הוא מסתכל מהחלון לכיוון הכניסה- אין אף אחד. הוא מעז לגשת לדלת ולהציץ דרך העינית- אין זכר לאף אדם... 

'אז אולי סתם דמיינתי?' זה קורה לו הרבה, הוא מרגיש בתוך איזה מרדף- במיוחד אחרי המכתב מאבא, זה שלא יוצא לו מהראש.

הוא מתיישב על הספה, קורא איזה עלון של דבר תורה, אח, איך שהתורה מרפאה את הנפש, משכיחה את הכאב...

בבוקר יאיר מתעורר לתפילה, הוא פותח את הדלת ו... מגלה שמונחת על הידית שקית קטנה. הוא מהסס לרגע, לוקח את השקית, יש שם מעטפה, מסקרן אבל יאיר מחליט שלא לפתוח אותה, שבת היום.

מוצ"ש הגיע. היה מוזר בשבת, אבל מרגישים את ה' בכל רגע... מסכם יאיר.

הוא  נזכר בשקית ההיא.

מוצא לו פינה של שקט, מתיישב. קורא פרק תהילים, תמיד צריך סיעתא דשמיא. ו- 

היד רועדת והלב פועם בחוזקה כשהוא קורע את המעטפה.

על המעטפה רשום בעיפרון חלוש- למסור ליאיר בנו של--- 

מהמעטפה נושר פתק קטן-

יאיר היקר, אתה אינך מכיר אותי, אבל אני מכירך היטב עוד מאז היית ילד קטן.

שמעתי על מותו הטראגי של אביך והצטערתי מאוד, אני ואביך היינו חברים טובים מאוד, עוד בצעירותינו...

אביך היה משתפני בכל הסודות שלו, גם אלו שלא מספרים לאיש.

כמיטב זכרוני אביך היה אמור להשאיר לך מכתב שאותו תקרא אחרי מותו, כך הוא שיתף אותי, בזמנו...

אני מניח שאתה מהורהר ודאוג מאז, ובצדק. אז מיהרתי להגיע לכתובתכם ולמסור לך את המעטפה הזו, שעוד רגע תבין מה יש בתוכה... רק דבר אחד- אני חייב לאביך את חיי, זהו סיפור ארוך ואם תרצה אוכל לספר לך אותו בהזדמנות...

לא יכולתי להעלות בדעתי שאחרי מותו יצטרכו ילדיו לדאוג לעניינים כל כך בזויים השייכים לעולם התחתון, לא יכולתי לדמיין אתכם מסתבכים. מבולבלים. ובטח גם אולי קצת כועסים...

אז, דאגתי להכל, 

איני אדם שומר תורה ומצוות, אך בעקבות מותו של אביך קיבלתי על עצמי להניח תפילין בכל יום, אולי גם אצליח אי פעם לשמור שבת, מי יודע...

אשמח שתיצור איתי קשר לאחר שתקרא את המכתב, שאוכל להסביר לך בדיוק את פשר הדברים---

שלך באהבה, דוד.' (מס' טלפון וכתובת)

יאיר מוצא את עצמו קורא שוב ושוב את המכתב. לא מאמין.

קודם כל- מזמור לתודה....

לאחר מכן הוא מחייג אל המספר הרשום---

מקווה שיצליח לדבר.

צליל החיוג כבר נשמע----

---- הלו?

@גיטרה אדומה תורך... בהצלחה.

קול עונה לו מבעד לאפרכסת.משהו בקול היה רגוע ולחוץ בו זמנית.

הרגיש שפרפרים מהלכים בחדר..

זה היה הקול של דוד.

הדממה נימשכה בינייהם כדקה ארוכה..ואז יאיר התעשת.

"דוד..האמת שאבא בחיים לא סיפר לי שום דבר מימה שכתבת..קראתי כמה פעמים.מממ..אני חייב הסבר.".

יאיר יכל לחוש את ההקלה של דוד,מבעד לטלפון,כששמע אותו מדבר.

הוא באמת חיכה לטלפון הזה-דוד.

חיכה ממש.הרגיש חובה שהמיידע הזה יעבור כבר ליאיר.

הוא חיכה,כל השבת,עוד מהבוקר,כשהתניע לכיוון בייתו של חברו היקר..שכרגע,אולי ייפגש איתו דרך האדמה או השמיים(?),ואישתו האיצה בו לאכול רגע,לחטוף כוס נס לפני שהוא יוצא,אבל הוא,לא הספיק לשמוע אותה.

הידק את העניבה הירוקה כחולה שלו,עם טיפה נקודות למעלה,סידר את המשקפיים בהידוק חותך,חגר והתניע בדהירה.

עם מטרה בעיניים.

ועכשיו,חיכה.פשוט.

כל השבת ציפה לטלפון מימנו.זו הייתה ציפיית שווא כי כמובן שיאיר אדם דתי,ואין סיכוי שבעולם,שישמע מימנו צילצול בשבת..

שעה לפני צאת השבת,מצא את עצמו,חושב על יציאה שוב לבית של יאיר ומציאת פינת מיסתור,שבה יוכל לתצפט,אם עדיין השקית שהשאיר מבעד לדלת-נישארה שם או שכבר נילקחה וניקרעה וניקראה.

בסוף,מטעמי כבוד עצמי,החליט שהוא מחכה בסבלנות עד צאת השבת,ועד שיאיר,הדתי..ייגש לפתוח את המעטפה..

ואז סוף סוף יסביר לו למה אביו התכוון במכתב.לא לפני שיסביר לו מהיכן הם מכירים.

וכן.

אחרי המתנה ממושכת,הצילצול הזה הגיע,ועל הצג-יאיר.

גאולה.פוו.

--

טוב,האמת יאיר,חיכיתי לטלפון ממך.התלבטתי אם אכן תיצור איתי קשר בכלל.

ברוך ה',יצרת.ורק על זה אני מודה.עכשיו ניגש לעניין.

אביך ז"ל,היה הבנאדם ההכי קרוב אלי.הוא ידע את כל פרטי חיי,כמובן מיוזמתי.

גם אני ידעתי סודות אישיים שלו(כמו שכתבתי לך בפתק..).

הוא היה חבר קרוב.אח.אח שנילקח לי מהעולם.

היום הזה שהוא נפטר,הרגשתי שתלשו מימני חלק,והחזירו אותו למעלה.

אתה מין הסתם מכיר את התחושה..אני לא צריך להסביר לך.

את אביך,הכרתי עוד בצבא.שירתנו ביחד.

בהתחלה,לא התייחסתי אליו בכלל..עוד איזה דתי אחד,שחושב שיוכל,עם כמה אותיות של משנה,'לסדר את העולם'.פחח..

אני שירתתי ביחידה קרבית,הרגשתי אלוף העולם,חשתי שהרצון לנצח,להגביה את המדינה-בוער לי בלב.

מרץ של שמונה עשרה,זרם לי בעורקים.

כל זה  נעצר,עד ללילה הזה,שבו באמת הכרתי את אביך.

מצאנו את עצמינו,תקועים במקום עויין,שטח A,משמע שהצבא לא ממש יכל לעזור..

עד היום,לא ידוע לי איך ניקלענו לשם..והצורה הניסית שחולצנו.."השגחה פרטית" אביך היה אומר.

ושם,אביך החל להתפלל ולבכות ולהתנדנד.ואז זהו.נישברתי.

החלטתי שהוא האדם המתאים,לפתוח בפניו את הלב שלי.

התיישבתי,לשיחה ראשונה בחיי עם בחור דתי,לאור ירח,בכפר עויין.

ועכשיו,אחרי כל ההקדמה הזו,אני רוצה להסביר לך סוף סוף למה אביך התכוון במכתב.

----

תורך-@ניצוץ ההוויה.בהצלחה!

@ניצוץ ההוויה.בהצלחה לך!

@9900 שימי לב את אחרי ניצוץ ההוויה.

ואנשים, אנחנו נמרחים סתם. שימו לב כשמגיע תורכם ותשתדלו להזדרז.

הפלאפון נדם. "יאיר? אתה איתי?" שאל תוך שהוא משפשף את העיניים מהדמעות הצורבות.

"אני... אני באמת לא יודע מה לאומר.. לא חשבתי שזה כל כך רציני.." הפליאה בקולו נשמעה בבירור וליבו של דוד נצבט על כך.

"ומה קרה כאשר נכנסת לכלא?"שאל מאיר כשהוא עדיין במתח מסיפור האגדה המציאותי.

"הכלא? הכלא זה זה דווקא החלק הטוב בסיפור. תתפלא. כלא... זה נשמע מקום כל כך רע אך מסתבר שיש אנשים שבשבילם זו הצלה ממש. בכלא למדתי מה הם חוקים. משמעת. למדתי שלכל דבר בחיים יש תוצאות. שם הכל גלוי וידוע. אין לך דבר משלך. אין לך כלום. כלום. שם אתה מגלה שהחיים אחרים משחשבת, שאתה לא יכול להתחמק מהעולם. כי אין לך את המחשב, ואין לך את הפלאפון, אין לך כלום. אתה צריך להסתכל למציאות בעיניים, ואין ברירה. אז רוב האנשים לומדים את זה בדרך רגילה ובמסלול תקין ויש אותנו, האנשים המוגבלים שצריכים לעבור הרבה כדי לקלוט שהעולם לא בכיס נכנס שלהם." הוא סיים את המשפט כשחיוך מר על פניו "יאיר. זכית! בחור לתפארת, באמת! עם כל החסרונות והקשיים, אתה צריך להודות שלמדת את מה שאני למדתי בקלילות כזו. לך הכל בא בזול, ואני... אני שילמתי בחייו של אבי, שמת חצי שנה לאחר שנכנסתי לכלא. הוא מת מצער, הוא מת בגללי! ואני צריך לחיות כל יום ויום עם המציאות הזו. שהרגתי את אבא" הוא נשנק, מרגיש שאין לו אוויר, השיחה הזו קשה עליו, קשה מידי. אבל מה לא יעשה כדי להראות לבחור יהודי שחייו הם חיים הכי יפים שיש. בשביל שיבין טיפה מה עומד מאחורי הבחורים שיושבים על ספסל ב12 בלילה.

"מאיר. אתה איתי?"

"אני איתך" הוא בוכה. ועכשיו הוא יודע שאין לו על מה. החיים שלו תותים. והוא סתם מתבכיין.

"דבר אחד אני לא מבין" מאיר פוחד לגעת בנקודות הרגישות... לכן עושה הכל בעדינות. "איך יכול להיות שאחרי כל מה שעברת הצלחת לקום? מאיפה הכוחות? מאיפה? תראה אותי, בחור שמתלונן שנכנסים לו לחדר בלי רשות. שמתעצבן על אחיו שבוכה בלילה ומעיר אותו. ועל כל זה אני בקושי מצליח להתגבר. בקושי מצליח לעצור את הכעס, את העצבים, איך אתה יכולת לקום מכזה דבר?"

"אח... יש לזה תשובה... להכל יש תשובות... אבל אני חושב שנשמור את זה לפעם אחרת. כי השעה כבר מאוחרת והשיחה הזו עייפה אותי, ואני רק מזכיר לאומר תהילים על אימי, יפה בת כוכבת זהבה וזהו, אני חושב שנסיים כאן." 

"איך אמרת שקוראים לאמא שלך?!"

"יפה בת כוכבת זהבה"ענה דוד בהרמת גבה.

"דוד. אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ. תבוא אלי עכשיו! אני חושב שיש לי משהו לספר לך...."

@אילת השחר בהצלחה!!

זה יאיר

(כל השביעין חביבין; )

את סימן השאלה המרחף שהסתמן בבהירות רבה בתוך מרחב מחשבותיו של דוד, יכל יאיר לדמיין על אף הדממה ששטפה את הקו לרגעים מספר.

יפה בת כוכבת זהבה.

השם שהתגלגל על שפתיו, בליבו ובמחשבותיו רבות מאז חזר לביתו ונוכח במצבה של אימו היקרה. דמותה המחוברת לצינורות ההנשמה צפה ועלתה מולו, וסביבה כמו בועות סבון קטנות שהופרחו ממקור כלשהו, התמונות והקולות שליוו את אמא יפה, אלו שהפכו אותה לאישיות שהיא בעיניו ובעיניי הסובבים אותו כיום. עיניו שוטטו בבהלה בין הבועות שהחלו אט אט להתפוצץ לנגד עיניו, והוא מנסה לחטוף מהן ולנצור את שיעלה בידו להציל, והנה! עוד ארבע, שלוש... שתיים אחרונות...

"דוד?" קולו של יאיר חדר את קיר מחשבותיו הנוגות, "דוד, אתה כאן? אתה שומע אותי?" דאגה, קצת מעבר לקלה הסתמנה בקולו.

"כ...כן. אני שומע" לחישתו של דוד נשמעה, "אני בדרך אליך".

את הדרך לביתו של יאיר דוד לא זכר, הדרך עברה עליו ביעף, ובטרם יצא את ביתו כבר הושטה ידו ללחוץ על הזמזם. עודנה מרחפת בדרכה אל הכפתור האדום נפתחה הדלת. נראה היה שיאיר חיכה בקוצר רוח לבואו.

"בוא, הכנס..." החווה יאיר בידו אל עבר הסלון שנראה כאילו עבר מהפכה, בידו השניה כמו תומך-מחבק את כתפו של האורח החשוב. מבין כל הפריטים הפזורים שכיסו את השולחן, הספות ואף את השטיח הפרסי המעוטר שלרגליו, תפסה את עיניו השרשרת. ברק המחשבה שהבזיק במוחו, שעה שהביט בשרשרת העדינה והמחורזת שנשאה בליבה תליון זהוב ומעוטר בפיתוחים מסולסלים, כמו פגע והימם את כל גופו, מאיים ליטול ממנו את הכרתו ולהפוך את רגליו למים תחתיו. תחת זאת, קרס דוד על ברכיו, מבהיל בתנועה חדה זו את יאיר, שכבר ברגע הראשון בו נפלט מפיו המשפט שאמר בשיחה, התמלא ליבו חשש לתגובת דוד לתגלית שנשא עימו כעת. ידיו נשלחו לבלום את הנפילה וזעקה נמלטה מפיו, אך לא היה צורך בזאת. רכון על ברכיו דוד שלח את ידו, מסיר מעל חרוזי החן את הניירות והתמונות שהסתירו אותה. ידיו הרועדות נשאו את השרשרת וקירבוה אל עבר פניו. מבטו ליטף את כל עיטור וכל אבן, כמו היה אדם המתבונן בגעגוע מהול בכאב באבני ובבני ביתו אותם לא ראה שנים רבות. עיניו החלו זולגות דמעות שהפכו במהרה לשטף עז, שוטפות עימן אבק דרכים וכאב שנים, וידיו אימצו אל ליבו את אותן אבנים פשוטות אך יקרות הערך עבורו.

יאיר שידע את סוד הקשר התבונן בדוד, ועיניו מלאו דמעות. הוא המתין לרגע בו ישכך מעט הסער, וכשהבחין כי דוד מושך קלות באפו, ידע כי הגיעה השעה.

"מהיכן הגיעה לכאן השרשרת הזו?" שאל דוד, ובקולו נשמעו שרידי בכיו.

"פתח את התליון, דוד" השיב לו יאיר תוך כדי שפינה לו מקום בין החפצים השונים והתיישב מולו.    

@פלפלחריף

לא קראתי את הקודמים, מקוה שיצא קשור

"יאיר, אני לא יכול. פשוט לא מסוגל" בעיניו עמדו דמעות. יאיר הסתכל עליו, מתפלל שאלוקים יכניס לו לפה את המילים הנכונות. הוא אמר בשקט "דוד, הגיע הזמן" עיניו התחננו לדוד. שיפתח כבר.

"רגע, אבל איך זה הגיע אליך?" ויאיר הסביר. "כשאמא שלך הייתה... בבית חולים, היא מסרה לאמא שלי,  את השרשרת הזו. והיא שמרה לך אותה."

"אבל למה רק עכשיו? היא לא ראתה כמה חיפשתי את זה?" הוא דיבר בשקט.

"זו הייתה הצוואה שלה" לא היה לו מה לומר. הוא הסתכל בחלון. בניסיון התחמקות מלהסתכל בעיניים של דוד. הוא ראה מעבר לחלון דמות לבושה שחור, שרצה במהירות. הוא החוויר. אבל דוד לא שם לב. הוא לקח סיכה, , ופתח לאט את התליון. המזכרת המוחשית המשמעותית ביותר עבורו מאמא. ידיו רעדו מהתרגשות. אבן ספיר אדומה וקטנה הייתה שם. אבן קטנה, שסימלה עבורו הרבה כל כך. החלומות, התקוות, הזכרונות.

הוא חיבק את יאיר , ורק אז שם לב לפניו החיוורות מבעתה. יאיר ניסה לומר "החלון" אך לא הצליח לדבר, ורק סימן בשפתיו.

דוד הפנה את מבטו לחלון, ולא ראה כלום, אך הרגיש שמשהו לא בסדר.

הוא החזיק בחוזקה את השרשרת, ומשך את יאיר ביחד איתו, למטבח.

@ברוך השם

כל מי שכותב. לא לקרוא את הפרקים הקודמים גם לאחר שכתבתם. תקראו אותם כשזה יבוא בתור סיפור שלם. 

עד אז להתאזר בסבלנות. זה יוצא חזק!!

@ברוך השם מזכיר שוב שתורך. תשתדל להזדרז. המטרה לסיים עד סוף שבוע.

כל הכבוד לכל הכותבים!

את כותבת על פי הפרק האחרון. מנסה לכוון לאן שאת רוצה.

אין לך מושג האם כיוונת למה שהיה. וגם אין לך מושג אם הבא בתור יכוון למה שאת רצית.

יכול להיות שהוא ייקח את זה לכיוון אחר לחלוטין.

בהצלחה!

אני יותר במחסור זמן ולוידעת מתי אספיק לכתוב בימים הקרובים

לבנתיים @משיחנאו תכתבי את. קיבלת הארכה עקב הטעות...

תשתדלי לכתוב עד מחר בערב אני מקווה לתפוס את דוס בדם שיכתוב אחרייך. 

בואו ננסה לסיים. יש שלב ב' לאתגר שהוא הפתעה...

אז בואו נתקדם.

חייב להגיד שקיבלת אתגר. כי בונים מגדל ממש חשבה מחוץ לקופסא...

תצטרכי להתעלות על עצמך ממש...

בהצלחה!!

אחרי משיחנאו יש את מחפשת^ ואז את דוס בדם.

יש לכם כישרון ממש נדיר!!

אהבתי את האילתורים פשוט מתחבר לסיפור שלם

מעניין לאן זה יגיע....

זה יהיה מגניבב

האתגר חופשי. אם זה ממש לא קשור אני מנסה טיפה לכוון כי אני מכיר את הפרקים הקודמים. לא מעבר.

יוצא מדהים עד עכשיו. תתכוננו לשלב ב'. פרסים למנצחים!(מדבקה של "סופר צעיר"...) 

אם אני רואה סיבה שצריך לשפץ, סמכו עלי שזה נכון.

אל תהרסו לעצמכם חכו.

נשאר שניים. בעזה ביום ראשון נביא את השלב השני

 האיש הממושקף בעל השפם העבות ניגן, פרט על כינור ישן מנגינה שאיש לא הכיר, יאיר ודוד הביטו בו ספק בעניין, ספק בשיעמום.

 הם ניסו לקלוט אינטרנט למוביט שוב ושוב.  דוד סובב את הפלאפון מול השמש משל היה חמנייה צהובה.

קול מתכתי קל נשמע.

ולפתע ניתר האיש המנגן, הכינור נפל בחוזקה על הקרקע והוא רץ לעברם. כמבלי משים,  דוחף את דוד. סליחה, מילמל דוד. האיש בעל השפם הארוך חייך בסלחנות והמשיך בדרכו- נחפז לאוטובוס שהגיע לתחנה השוממת.

מבעד לשעליו הממהרים נשמע קול לוחש "מצאתי את זה"

"הצלחתי! קו 441 לאשקלון יגיע בעוד" המשפט נעצר באמצעו למול פניו החיוורות של יאיר.

יאיר קרס על האדמה, התישב ברפיון ולחש ' השרשרת, נכשלנו"

המסע נגמר, הם ישבו על הקרקע. לא שינה להם מאום, שיעצרו, נו ולמי זה משנה? כישלון הוא כישלון הוא כישלון

הם  חזקים, מאוד, תמיד.

ייאוש זו לא מילה שנמצאת בלקסיקון, לא קיימת בהויה.

אבל עכשיו כיסתה היא את כל היקום כולו, פורסת מעליו שמיכה וכיסוי, מסכמת מאבק, תעוזה ורצון.

קו 441 עזב את התחנה בנהמה ארוכה, הזמן כמו עצר מלכת.

לפתע נעצר רכב בעל לוחית רישוי צהובה מסוג טויטה יאירס עם כיסויי הלו קיטי במושב האחורי, "אז יש עוד משוגעים מלבד ירון, זיכרונו לברכה"  פלט יאיר בחצי אנחה, חצי חיוך  "גבר, עם הלו קיטי ברכב"

זה יום גדוש בהפתעות, ללא ספק. אבל תחית המתים?! זה לא ענין ליום אחד או כמה.

ירון, ישב במושב הנהג כמו פעם, סיגר זול תחוב בפיו, והחולצה האדומה שקנו יחדיו בטיול הגדול

"ירוןןן" אתה חי, אח!"  יאיר עקף את הרכב ונגע בירון, כמו לוודא שאין מדובר בהולגרומה מסוג זה או אחר."צא, ספר מה היה, שחרר חיבוק" "אתם חוזרים לסנלג הישראלי שלכם, להרגל הצעקני, אנחנו בתוך רמאללה, תחיית המתים לא מתרחשת פעמיים באותו היום, עלו"

דוד פתח את הדלת הקדמית, התיישב. תוך שהוא מחפש את תחנת הרדיו האהובה עליו, ומעיף מבט בתקליטורים ישנים

יאיר- אסף את תרמיל הגב הגדול, נכנס למושב האחורי כלשפתע נמלטה צרחה חנוקה מפיו.

זה אתה! תסבירו לי מה קורה כאן? צעק בחוסר אונים, ואיפה הכינור שלך? הוא הרים יד כועסת על הנוסע הנוסף במושב האחורי.

"נעילת דלתות" פלט ירון מעם ההגה.

@דוס בדם

@דוס בדם

הוא לא מצליח להתייג

@דוס בדם

הצלחתי.

זה הפרק שלי, עכשיו תורך להמשיך

אהה,

ומתייגת גם:

@בחור שמח

@דוס בדם תורך!

הנסיעה החלה אבל יאיר נותר מאחור במחשבותיו. הנוסע הנוסף רק הסתכל עליו משתומם בוחר בכוונה תחילה שלא לענות לשאלה הישירה שהופנתה אליו ידו של יאיר ירדה אט אט כשהבין שלא תהיה תגובה

ירון פילח את הדממה הרועשת ואמר "אני יודע מה הוא עשה אני יודע שהוא לקח את השרשרת אך אין זו סיבה להאשימו היו לו פקודות מלמעלה"

מה זאת אומרת פקודות מלמעלה?! שאל יאיר מי כבר יכול לשלוח מישהו לגנוב לשני בחורים את הירושה המשפחתית שלהם?

"אני" ענה ירון בפשטות, "כשאמרתי פקודות מלמעלה התכוונתי פשוטו כמשמעו קראתי לו על מנת שיחזיר אותי לחיים."

אם כן, למה הוא צריך בשביל זה את השרשרת ואיפה היא עכשיו?

יש בה כוחות יאיר, את זה אתה כבר בטח גילית לבד, השרשרת הזו היא לא סתם שרשרת קח את זה תפתח ואסביר,

ירון אמר לדוד להוציא את הספר מתא הכפפות. דוד פתח את תא הכפפות הישן והוציא משם ספר, גמרא למעשה, זו הייתה מסכת בבא בתרא ישנה. כל הנוסעים הרימו גבות נוכח הגמרא של ירון שהרכב היוקרתי עם ציפוי ההלו קיטי והסיגר הזול בפיו היו ברשותו.

תכף תבינו הכל, אמר

דוד העביר את הגמרא ליאיר וירון אמר לו לפתוח בדף טז עמוד ב

יאיר קרא בקול רם סיפור על בנותיו של איוב וירון אמר לו לדלג קצת שם קרא סיפור על כך שלאברהם אבינו הייתה אבן תלויה בצווארו שמי שמסתכל בה נרפא ומשמת תלאה הקב''ה בשמש.

ירון עצר אותו ואמר כך

ימימה, בתו של איוב היא סבתא של סבא של סבתא וכולי' שלכם,
גילתה דרך לקחת את האבן הזו מהשמש ועשתה ממנה שרשרת וזו השרשרת אותה אתם מכירים ורק משפחתכם יכולה להשתמש בה.

ירון שלף מכיסו את השרשרת ודוד ויאיר פלטו אנחת רווחה

פתאום הם הקדישו יותר תשומת לב לאבן הגדולה והכתמתמה ששובצה בשרשרת ובהקה קלות,

רגע אמר יאיר זה אומר שכולנו משפחה?

האוטובוס המתרחק הזכיר להם שהם רודפים אחריו אחרי הבן אדם המשופם שהתחיל את כל זה מלכתחילה שניסה לגנוב את השרשרת.

הם החלו לנסוע במרדף אחר האיש המשופם ואוטובוס 441 הלך והתקרב, ואיתו האיש המשופם.

נעדכן.

תודה.

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)

אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן