מרגישה צורך לפרוק (ארוך)אנונימי (פותח)

 

הסיפור שלי מתחיל מחודש יוני השנה.

 

ב"ה הפסקנו למנוע אחרי שנתיים וחיכינו להריון נוסף שהגיע די מהר.

בשבוע 8 הלכנו לרופא לראות דופק ומה שהוא ראה זה רק שיליה ושק ריק. ז"א שקיים הריון אבל לא התפתח עובר (אפילו לא דופק).

שבוע לאחר מכן עברתי גרידה.

לקח לי יחסית מהר להטהר מהגרידה, לא קיבלתי מחזור ונכנסתי שוב להריון.

 

בגלל שלא קיבלתי מחזור, לא חשבתי שאני בהריון.

הלכתי לרופא לבדיקה שיגרתית של אחרי הגרידה, הוא עושה אולטרסאונד ובלי להתבלבל הוא אומר לי "גברתי את בהריון ולא עם אחד אלא עם 2.. זהים! (שיליה אחת, 2 עוברים)"

השוק שחטפנו היה מטורף.

אחרי הערכת משקל וגיל הריון מסתבר שהייתי בשבוע 11. שבוע שכבר אפשר לעשות בו שקיפות עורפית.

הרופא עושה שקיפות ואומר שלעובר אחד יש שקיפות מאוד גבוהה ושולח לעשות סיסיי שיליה.

במחשבה שאין סיכוי שלעובר אחד יש תסמונת כלשהי ולשני אין, בגלל שהם זהים, אנחנו קובעים תור לסיסיי שיליה והולכים.

מגיעים לבי"ח, עושים ייעוץ גנטי, מבינים את העניין ונכנסים לרופא. הרופא עושה אולטרסאונד ונס- הוא לא רואה משהו חריג.

אמר שלא צריך סיסיי שיליה כי זה רק מסכן את העוברים ושולח אותנו במטרה שנבוא בשבוע 15 לעשות מי שפיר.

 

עוברים השבועות, בינתיים אנחנו עושים סקירה מוקדמת תקינה לשתיהם.

שבוע לאחר הסקירה- שבוע 15 מגיעים לעושת מי שפיר.

הרופאה (ד"ר נילי ינאי האלופה), מקבלת אותנו, עושה אולטרסאונד כדי לראות מה המצב  ואיפה להכניס את המחט ובשורות לא טובות בפיה. לצערינו לעובר אחד הפסיק הדופק.

 

ופה מתחיל הסרט שאני לא מאחלת לאף אחד להיות בו..

 

היא עושה מי שפיר לעובר השני ויוצאים מים בצבע חום.

דבר המעיד שכנראה העבר השני לא שרד בגלל היפרדות שיליה חלקית (לא היו דימומים או סימנים חיצוניים לזה).

אחרי שנרגענו קצת, היא מסבירה את הסיכונים של מוות של עובר אחד מתוך תאומים זהים.

סטטיסטית אנחנו נמצאים בסיכון של 25% לפגיעה מוחית לעובר השני (בגלל שזה זהים, מי שרוצה אני אסביר אח"כ איך קיים הסיכון) אבל את הפגיעה, אם קיימת נוכל לראות רק לאחר הלידה או אפילו כמה שנים אחרי.

ההמלצה של הרבה רופאים זה לעשות הפסקת הריון אבל בסופו של דבר זה אנחנו מחליטים ויש עדות להרבה ילדים תאומים זהים שאחד לא התפתח והילד שנולד, בסדר גמור.

אנחנו מחליטים להמשיך את ההריון, אני מורידה פרופיל בעבודה ואנחנו נמצאים במעקב אצל רופא בסיכון כל שלושה שבועות.

 

ב"ה כל הבדיקות כולל המי שפיר יצאו תקינות וההריון ממשיך.

בשבוע 22 הלכתי לעשות סקירת מערכות מאוחרת פרטית שהתמקדו בה במוח וב"ה עדיין הכל תקין.

מציינת שככל שההריון עובר והבדיקות תקינות, האחוזים לפגיעה יורדים.

 

תחילת שבוע 23, אני עדיין לא מרגישה תנועות סדירות אז לא בדיוק מצליחה לעקוב. בנוסף יש לי שילייה קדמית ופעילות מעיים מוגברת, ככה שזה עוד יותר מקשה על המעקב.  

שבוע 23+5 אני הולכתת לבדיקת אקו לב עובר שנקבע מראש. אני נכנסת ובעלי מחכה בחוץ עם הילדים.

הקרדיולוגית מסתכלת ומסתכלת ומסתכלת ושותקת. ואני מתחילה להריץ סרטים, אחרי 2 דקות שנראו כמו נצח, היא שואלת- מתי ראיתי דופק פעם אחרונה? אני בבטחון אומרת לה, לפני שבועיים והכל היה תקין.

היא אומרת שלצערה היא לא מוצאת דופק אבל חייב שרופא נשים גם יראה אותי.

 

בום!

 

מאותו רגע מתחיל מרתון.

אני קוראת לבעלי בטירוף. הוא אומר לי את מחכה פה. הלך ושם את הילדים אצל ההורים.

משם נסענו לבי"ח הקרוב. 

שם במיון נשים, ישר מכניסים אותי לחדר צדדי ברגישות מטורפת כדי שלא אהיה עם כל היולדות.

7 רופאים אחד אחרי השני רואים אותי ועושים אולטרסאונד אבל באמת אף אחד לא רואה דופק. העובר מתאים לתחילת שבוע 23.

זה אומר שכבר שבוע אין דופק. לא ברור כ"כ אם מהיפרדות שיליה נוסת או מפגיעה מוחית. מה שכן, התוצאה היא ברורה.

 

בגלל הגודל שלו ובגלל שזה 2 עוברים בפנים, מחליטים ללכת ללידה ולא לגרידה שיותר מזעזעת את הרחם וממש לא בריאה בגיל הריון הזה.

 

מכניסים לי בלון ב11 בלילה, מעבירים למחלקה ואני מחכה.

לפנות בוקר מתחילים לי צירים. לא חזקים אבל מציקים. הרופאים שבאים לבדוק אומרים שככה זה ובגלל שהעובר בפנים מאוד קטן ואין מה שידחוף אותו, זה יכול לקחת הרבה זמן.

בשעה 12 בצהריים, מתחילים צירים חזקים ממש אבל לא סדירים. מה שאומר שהבלון עובד אבל עדיין לא בקצב שאני רוצה.

בשעה 5 בערב הבלון יוצא והצירים נרגעים לי.

מעבירים אותי לחדר לידה הכי פנימי עם פתיחה 3.5 ושמים אפידורל. לאט לאט אני מתחילה לנמנם ופחות להרגיש את הכאב.

המיילדת מקסימה ורגישה בטירוף.

 

בשעה רבע ל2 בלילה אני מתחילה להרגיש לחץ מטורף בלי כאב. קוראת למיילדת ותוך שניה 2 העוברים בחוץ עם השיליה.

 

ושקט.

ובכי.

וכאב.

ואי אפשר לתאר.

 

וזהו.

החלום נגדע.

נקרע.

 

עכשיו אני שבועיים אחרי. כאובה פיזית כמו אחרי לידה וכאובה נפשית מסיבה ברורה.

ב"ה אני נמצאת בקהילה מחבקת ואוהבת. כל היום אני מוקפת באוכל, חברות ואנשים טובים שמחממים לי את הלב וממלאים את החסר.

 

עדיין לא החלטתי אם לקחת חופשת לידה מלאה (אני זכאית) או לא אבל חודש וחצי גם ככה אני בבית.

 

סליחה אם הכבדתי.

תודה שקראתן ותודה שאתן פה כדי לפרוק.

 

מקווה שכולן יחזרו לפה עם בשורות טובות כמה שיותר מהר!

 

 

יקרה! חיבוק גדול גדול!א-ב-א!!!

קראתי הכל...כ"כ עצוב לקרוא מה שעברת...וזה ממש טרי! בשבוע כזה מתקדם..

קחי לעצמך את הזמן לעבד ולעכל מה שעברת,

יכולה לספר על עצמי-עברתי 2 הפלות:בשבוע 20 ובשבוע 17. את הראשונה עברתי בחדר לידה עם מיילדת,וזה כ"כ הזוי וכואב להיות בחדר לידה ולדעת שבסופו של דבר תצאי בידיים ריקות.

לא הייתי זכאית לחופשת לידה בשתי הפעמים.

בהפלה הראשונה חזרתי אחרי שבועיים, ובדיעבד יכולה להגיד שזו הייתה ממש טעות! היה לי מאוד קשה להיות מרוכזת בעבודה כשבראש אני נמצאת כ"כ במקום אחר-במחשבות ועיבוד החוויה הלא פשוטה שעברתי.

בהפלה השניה, במכתב שחרור מהבי"ח המליצו על חודש מנוחה,וזה מה שעשיתי, וזה היה מצוין- מצד אחד להישאר בבית קצת לעכל ולהתאושש ומצד שני -כשעבר חודש-לא לשקוע מדי ולחזור לשגרה.

תהיי קשובה לעצמך, למקום הנפשי בו את נמצאת,תני לעצמך לכאוב ולהתאבל. וטוב מאוד שאת מקבלת עזרה וחיבוק-זה מאוד חשוב!

אולי כשתתאוששי קצת בהמשך-תשקלי ללכת לאיזשהי מטפלת לעבד איתה את החוויה המאוד לא פשוטה שעברת.

 שוב חיבוק גדול יקרה!!

ובשורות טובות.

קראתי כל מילה. אין מילים.רוני בלילה


אין לי מילים רק חיבוק גדול ובשורות טובות בקרוב!!אמא לנסיך קטן
ואווו.כמה כואב.אמונה רעיה


יש לי דמעות בעיניים לקרוא את הסיפור שלך!!אנונימי (3)
חיבוק גדול!!!
מתפללת בשבילך שתקבלי כוחות מיוחדים לעבור את זה. ובעזרת ד תזכי בקרוב.
מה שאותי עודד בזמן ההפלה לדעת שגם הנשמות היקרות האלו יקומו בתחיית המתים.
קראתי הכל. איזה כאב לב!!שיעור באמונה
הפלה אחרי הפלה אחרי הפלה. כמה כוחות נפש צריך כדי להחזיק מעמד ולעבור את התקופה הזאת.
ב"ה שיש לך סביבה תומכת זה כ"כ כ"כ חשוב.
אצלי היה לי מאוד קשה שהכל סביב התנהל כרגיל. מעטות מאוד החברות שידעו, למרות שהייתי בשבוע 20 ועם בטן. אבל כל מי שסיפרתי לה אמרה שלא שמה לב שהייתי בהריון, וגם רוב האנשים לא באמת מתעניינים (נראה לי באמת כי לא רוצים להכאיב, אבל אז יוצא שאין למי לפרוק).

שה' ישלח לך כוחות להתמודד, להתחזק ולא לוותר. וכדאי לבדוק איזה בדיקות מומלצות לחיזוק ותמיכה בעז"ה בהריון הבא.
יקירה, חיבוק גדול!!ישועת ה' כהרף

ממליצה לדבר על זה בלי סוף.. ולספר לכל מי שמוכן לשמוע הרבה..

מניסיוני ומניסיון חברות (שעברו לידה שקטה בסוף תשיעי) הדיבור עוזר לעכל את המאורעות..

ככל שמדברים על זה.. הכאב משתנה והופך לאפשרי לחיות אתו ולסבול אותו..

לא לפחד לגעת בנושא.. גם מול הילדים שבבית.. 

בנוסף, ממליצה לא להחליט על אורך חופשת הלידה מעכשיו.. אם תרגישי שמספיק לך, תודיעי שאת חוזרת.. בלי להתחייב מראש..

תפנקי את עצמך בלי סוף.. כשתסיימי עם הדימום, תצאי עם בעלך לנופש..

בהצלחה!!

אוי יקרה, אני כל כך מצטערת לשמוע את סיפורך העצוב.ציפי כהן
סיפור כל כך מורכב, זו מעין שרשרת לא נגמרת, שכל חוליה בה יש בה כאב קשה ונורא בפני עצמו, וזה רק מתגבר...
היו לך הרבה אירועים מפתיעים ומטלטלים (גם טובים וגם פחות) בתוך פחות משנה. זה הרבה להכיל.
גרידה, דבר מורכב לכשעצמו.
הריון מפתיע (טלטלה והפתעה שיש לעכל- ועוד שניים זהים... וואו!)
חשש לפגיעה בעובר- כמה חשש, כאב, פחד יש בידיעה הזאת. וההליכה לבדיקות, והמתח שנלווה לכך.
הגילוי שהכל תקין... כמה משמח!
בדיקת מי שפיר, ואז גילוי מותו של עובר אחד... כמה קשה. מות עובר אחד יוצר כעין פיצול פנימי: מצד אחד עצב על מותו של האחד, מצד שני שמחה על השני... זה קשה להכיל את שני הצדדים. ולהמשיך הריון אחד, כאשר עובר שני נמצא בבטן, מת... כמה קשה ומורכב וכואב!
ואז החלטות, ומה עושים עם המשך ההריון. החלטות כבדות משקל וקשות, ממלאות במתח ודאגה.
אך לבסוף לקחתם את הכיוון האופטימי והלכתם איתו. זה מרגש ויפה בעיניי.
ושוב, ממלא בתקוה, ההריון מתקדם טוב, והנה...
הגילוי המר. כמה כאב, כמה עומס נפשי, כמה עצב על אבדן כפול!!
אני מכירה היטב את מה שתיארת בנוגע ללידה השקטה, חוויתי זאת. הבלון, הצירים, הדחיפה הקלה והם כבר בחוץ, והשקט... השקט שאחרי...
כמה מצמרר, כמה כואב וכמה עצוב.
פשוט עצוב.

יקירתי, עברת טלטלות רבות בחודשים מעטים.
כשקראתי את דברייך עלה לי הפסוק "כל משבריך וגליך עלי עברו..." כמו ים וגלים גדולים וקטנים עברו עלייך החודשים האחרונים.
ואת, אמנם היטלטלת, אבל בכל נקודה מחדש נדרשת לבחור מה את עושה. איך את מתמודדת. האם את ממשיכה, וכיצד. ועשית זאת; צעד צעד. עם כל שלב התמודדת בגבורה ועם כוחות.
אני קוראת אותך ואני נמלאת כאב איתך, ועימו מגיעה ידיעה פנימית: את תעברי את השלבים, כל שלב ומה שהוא יביא איתו, ואת תצליחי לקום ולהמשיך הלאה.
מתוך הכאב ויחד איתו.

כרגע, את נמצאת בשלב הראשוני של עיבוד הגלים שעברת. היי עם מה שבא- כל יום ומה שהוא מביא איתו. כל שעה ומה שאת זקוקה בה. לאט לאט. יום אחרי יום.
אם תזדקקי לעוד חופש- תני לעצמך עוד.
היי קשובה ורכה עם עצמך. את כרגע באמת זקוקה להרבה תמיכה- נפשית ופיזית. עברת לידה- וההורמונים הם הורמונים של לאחר לידה. הצרכים הנפשיים הם צרכים של אישה לאחר לידה, וגם של אישה שחוותה אבדן כואב. היי ערה לאספקטים הללו.
טוב שיש לך תמיכה סביבך- זה כה משמח ונהדר!!
המשיכי לשתף ולדבר על מה שקרה, עם מי שמרגיש לך נכון.
ואת כמובן מוזמנת לכתוב כאן עוד ועוד.
כולנו כאן איתך, חווינו חוויות אבדן כאלה ואחרות, ויכולות להבין את רגשותייך ותחושותייך.

איתך בכל לב,
מחבקת בחום, ומודה לך שסיפרת את סיפורך!
💜
קראתי כל מילה,ממוחשבת
כמה עברת! קשה ממש..
שיהיו רק בשורות טובות מעכשיו
וואיי יקרות! תודה!!אנונימי (פותח)
לא ציפיתי לכזה יחס.. חיממתן לי את הלב
בשורות טובותאנונימי (4)אחרונה


מחשבות קשותאנונימי (פותח)

ילדתי את הבן המת שלי השבוע

אני במחשבות נוראיות

הוא היה כזה מתוק ושלם ותינוק אמיתי שהרגשתי פתאום שעשיתי טעות ואולי לא הייתי צריכה לעשות שום דבר ופשוט לחכות.

אני יודעת שמציאותית זה לא משנה כי הוא היה מת ברחם בהמשך או יותר גרוע- נולד חי סובל ומת אחרי שבועות/חודשים.

אבל משהו בזה שאני עשיתי משהו אקטיבי ובגללו התינוק שלי מת פשוט הורג אותי מבפנים

אני חושבת עליו בלי הפסקה, הוא כבר לא איזה עובר עלום, היו לו פנים מתוקות ושקטות והחזקתי אותו ואני כועסת נורא שלא יכולתי להמשיך להחזיק

פתאום אני מבינה את כל הסיפורים הקריפיים האלו על אמהות שלא הצליחו לשחרר ועשו כל מיני דברים הזויים

אני פשוט מרגישה שהיה לי ילד. ונשבר לי הלב נשבר ואני לא יכולה להסביר את זה באמת לאף אחד

זה ממש מובןoo

המחשבות

והכעס

זה אובדן

אולי אפילו כפול

על שהוא איננו

ועל שהיית צריכה לבחור בזה

תני לעצמך את הזמן להתאבל לכעוס ולחשוב

חיבוק גדולמתיכון ועד מעון

המחשבות שלך מובנות מאוד.

ממליצה ממש ללכת לעיבוד של החוויה, יכול מאוד לעזור

כמה כאב אין מיליםאנונימי (3)

לא נתפס.. זה אבל גדול מאד

ה' ירפא את השבר הגדול הזה

איזה אובדן עצוםכל היופי

צער ענק.

לבי איתך.

כן, היה לך ילד.

ואת עשית את הבחירה הנכונה בשבילו כאמא, את מה שיכולת לעשות בשבילו - גידלת אותו אצלך בבטן וכשהבנת שהוא יסבול עשית מה שאת יכולה בשביל שלא יסבול, אפילו ש*לך* זה יצר תחושה קשה מאוד.

❤️🫂

אני לא מכירה אותך אבל עם דמעות בעיניים, בטח שנשבר לך הלב.

איבדת ילד. זה נורא.

כן חושבת שכדאי לשתף מישהו גם מחוץ לפורום בעולם האמיתי.

לבכות ביחד, לקבל חיבוק. הבדידות מקשה על זה עוד יותר.

תודה על המיליםאנונימי (פותח)

אני משתפת אבל אני מרגישה שאנשים לא מצליחים להבין את זה. את זה שזה היה ילד שלי ולא רק חלום. שזה שהוא נולד מת לא משנה את החוויה שלי שאיבדתי אותו ממש. מרגישה שאנשים יותר רואים את הכאב של אובדן ההריון. והחלום שהתנפץ אבל מתייחסים לזה כמו עובר, הכי הרבה אל מערכת היחסים שהיתה בינינו כשהוא היה עובר וההיקשרות אליו והפרידה מהחלום

אבל אני אבל עליו ממש. על הגוף הקטן שנלקח ממני. על הפנים שהבטתי בהם. על זה שרציתי להחזיק אותו עוד ועוד ועוד ולא היה אפשר

על זה שהוא ממש היה. אבל בו זמנית גם לא.

ולכן האשמה. כי הוא היה כל כך תינוק ולא עובר בדקה הזאת שהחזקתי אותו, שרק אז הבנתי שהפסקתי לו את החיים באופן יזום.

וברור שזה בשביל שלא יסבול. וברור שהיה קשה יותר אם היה נולד לתוך סבל ואת אחרי שסבל. וכנראה שאז הייתי יותר מאשימה את עצמי. אבל עדיין. אני חתמתי על מסמך ששם קץ לחייו. והייתי שם כשזה קרה. ובחרתי בזה.

וזה לא נותן לי מנוח.

תודה גם לשאר המגיבות היקרות על התגובה זה עוזר לי לפרוק את זה ולשמוע הד בצד השני.

וברור שאלך גם לטיפול ועיבוד בשלב מסויים.

אני אגיד רק לגבי תגובה של אנשיםכל היופיאחרונה

להרבה אנשים קשה להיות ליד הצער.

אז הם ינסו לברוח ממנו (נגיד להעביר נושא או להתחמק ממך), או לעבור למישור שיותר קל להם להתמודד, למשל לתת עצות או לעזור פיזית, או להקטין אותו, כמו להגיד "לפחות יש לך (זוגיות, ילדים, את בריאה" וכו') או להגיד שזה לא היה תינוק אלא רק אובדן של חלום.

וזו הדרך שלהם להתמודד.

את נשארת עם הצער הגדול שלך וזה לא פשוט.

כי חלק מהאבל ומההתמודדות איתו היא להכיר בו ולהרגיש אותו, ולא שיבטלו אותו או יקטינו אותו.

ואני מבינה את רגשות האשמה, ואני לא יודעת אם מה שאני אומרת עוזר.

אבל את עשית באמת באמת את מה שהיה נכון בשבילו.

הוא עבר את המסע הזה כאן בעולם מסיבה מסוימת, הנשמה שלו הייתה טהורה והייתה כנראה צריכה רק לחלוף פה בעולם כך.

תחשבי אחרת, אם הוא היה נולד וסובל, גם היית מרגישה רגשות אשמה. נכון?

האימהות מולידה איתה בור של רגשות אשמה... וזה טבעי ומעיד בעיקר על הלב הטוב שלך והרצון שלך להיות האמא הכי טובה בשבילו.

וזה מה שעשית, למרות שקשה לך להרגיש את זה.

שולחת לך חיבוק מרחוק.

במה קורה?אנונימי (פותח)

בנות הסיפור שלי כואב ממשש...

התחתנתי לפני שלוש שנים..

ניסינו בערך חצי שנה להיכנס להריון ולי כאב ממש הלכתי לרופא היא אמרה שיש מחיצה ברחם בנרתיק משהו גדול קיצר עברתי חמש היסטרוסקופיות להסיר אותה ונכנסתי להריון ישר אחרי הפלה שבוע שש הפלה עברתי פעמיים ציטוטק ואז חיכינו שבעה חודשים להיכנס להריון נכנסתי והפלה שבוע שמונה וזה הלך יותר קשה להוציא כי נשאר שאריות והייתי צריכה לעבור גרידה..

חיכינו חודש ובה התבשרנו על הריון..

כול הבדיקות תקינות הכל טוב עוד בדיקה שראינו דופק ועוד אחת קיצר הגענו לבדיקה שבוע עשרים נכנסו לרופאה אין דופק..

בנות עברתי לידה ןגרידה ואיפילו לראות אותה לא יכולתי כי התינוקת יצאה מעוכה כולה..

אני פחות משבוע אחרי ואני שבורה ומפורקת ...

אשכרה יש לי שלושה ילדים אבל הם לא פה..

💗💗💗שימושית

אין לי מילים לנחם, אבל אני יכולה להיות איתך בכאב האינסופי

אז תדעי שאיפהשהוא בארץ יש אישה שמרגישה אותך ומתפללת עלייך לטוב מתוק ומואר וללב מנוחם.

💗💗💗💗💗💗

אוי יקרהכל היופי

איזה כואב זה 🫂🫂

בטח שאת שבורה ומפורקת.

זה כואב כל כך ❤️

תראי אם יש מישהי במציאות שאת יכולה לשתף אותה, זה טיפה מקל כשאת לא סוחבת את זה לבד בלב.

אוי איזה כאבאנונימי (3)אחרונה

אין לי מילים כמה זה כואב

שולחת לך חיבוק ותפילה שתזכי לידיים מלאות בקרוב

תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי לכאוב

ותשתמשי בכל מה שאת יכולה לקבל כוח

זה באמת מרסק ושובר וכל כך לא הוגן

הפסקת הריון- עובר פגועאנונימית בהו"ל

הלב שלי גמור

אני בשבוע 20

לעובר שלי גילו במי שפיר טריזומיה 18

שזה או תמותה ברחם או כמה חודשים של סבל מחוץ לרחם ואז מוות

לא רואה שאלה בכלל בקשר להמשך הריון אבל כואב לי מאוד שאני צריכה לבצע את זה בעצמי (אומרת לעצמי שזה למנוע ממנו את הסבל וזה בשבילו הדבר הכי נכון)

הרופאה אמרה לי שהפרוצודרה היא גרידה בלי אופציה אחרת.

חושבת לבצע את הגרידה בשבוע 22 כדי לקבל חופשת לידה ולהשתקם נפשית מהאירוע המטלטל הזה.

מישהי כאן ביצעה גרידה בשלב כזה מאוחר?

הרופאה אמרה לי שאין סיכון גדול יותר בין 20 ל22 וזה פחות משנה (בכל מקרה זה לא יהיה לפני 20+4)

אשמח לכל תובנה שהיא אם יש כאן כאלו שעברו דבר דומה

אין לי עצה או משהו, אבל חיבוק ושה' ישלח לך נחמהשימושית

ואור מהר מהר

חיבוק❤️ קשה ממשנעמי28

חיבוק גדול, זה סבל כל כך גדולאנונימי (2)

לי לא נתנו רק גרידה אפילו בשבוע 17 ו18 (לצערי איבדתי שתי עובריות בשלב הזה )

הייתי חייבת לעבור גם תהליך כמו לידה עם ציטוטק וגם גרידה, הבנתי שככה זה ברוב המקומות בשבוע הזה

לא יודעת אם יתנו לך בפועל, בטח בשלב יותר מתקדם, קחי בחשבון שכנראה תצטרכי גם וגם (לחכות ל22 אולי יעזור לך לפחות לוותר על גרידה)

יש הפרש של שבוע ויומיים בין 20+4 ל22, הגיוני לחכות את זה, השאלה אם לא יהיה לך סיוט במיוחד שמתחילים לראות ❤️

אבל מסכימה איתך שעדיף חופשת לידה, לי לא היה כאמור והיה לי סיוט לחזור כל כך מהר במיוחד שהגוף והנפש היו מפורקים

כן זה מה שהעוסית בבית חולים אמרה ליאנונימית בהו"ל

אצלי כבר ממש רואים וכולם אומרים לי מזל טוב וכו' ממש כיף לי

נראה לי שאנחנו בורחים לשבוע

לא הבנתי שזה גם לידה וגם גרידה. מה זה הסיוט הזה. חשבתי או זה או זה.

מוזר שהרופאה בקופה אמרה לי משהו אחד והעוסית בית חולים משהו אחר. לא מבינה למי להקשיב.

תבררי בבית חולים, רופאים בקופה לא מביניםאנונימי (2)

ממש הדגישו לי כשביקשתי בשבוע 18 רק גרידה שבשבוע הזה יש מקומות בודדים שעושים וזה עלול להזיק, נשמע לי מוזר שבשבוע מתקדם יותר מדברים רק על גרידה

באמת ממש זוועה לעבור גם לידה וגם גרידה, אם בשבוע 22 זה רק לידה זה שיקול משמעותי

(ואל תקשיבי לאחיות אם הן אומרות לך ללחוץ!! אם אין עובר שצריך להציל לפחות תעשי את זה כמו שצריך רק בזמן ציר ולא ללחוץ סתם! הלחיצו אותי והלך לי הגוף סתם)

באמת תשקלי בשבוע הזה לצאת למשהו שיעשה לך טוב ולא תפגשי באנשים (תחשבי מה לא הרשיתי לעצמי בהריון ותרשי לעצמך עכשיו ), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️

מצטערת לשמוע על החוויה שלךאנונימית בהו"ל

נשמע ממש קשוח.

תודה על התגובות והעזרה

אני עברתי גרידה בשבוע 19 )גם הפסקת הריון(אנונימי (3)

זה היה לפני 10 שנים כמעט ואז נאמר לי שרוב הבתי חולים מבצעים גרידה רק עד שבוע 18.. אני עברתי בשבוע 19.. וזה היה גבולי..

אז הכי נכון לבדוק מול הבית חולים ולא לפי מה שהרופאה בקהילה אמרה.. ויש גם עניין של לקבוע תור..

בשורות טובות ושה' ימלא את חסונכם.

(אם יתאים לך אולי לדבר עם מכון פועה, תנסי לדבר ישירות עם הרב בורשטיין , אותי זה חיזק שיש דעת תורה שהדריכה אותנו.. וגם הרב האישי שלנו כמשפחה היה מעורב וחיזק)

כותבת לך גם כאןאפונה

אני חושבת שיש יתרונות ללידה על פני גקידה ולכתחילה הייתי הולכת על לידה.

גם אם תצטרכי לעבור גרידה אחר כך (אני לא הייתי צריכה ב"ה אבל זה היה בשבוע מתקדם יותר).

מה שכן הייתי בודקת - אמרו לי שרק בשע"צ יש אפשרות לוותר על ההמתה אם הלידה מתרחשת בין שבוע 22+1 ל24+0. אצלנו זה לא היה רלוונטי כי הוועדה נקבעה ל24+0, אבל בהחלט הייתי שוקלת כי ההמתה היתה השלב הגרוע ביותר בכל התהליך.

אבל המתה זה לא תהליך של חסד לעובר?אנונימי (4)

מבינה שזריקה ללב של העובר חוסכת ממנו את הסבל.

כןאפונה

האמת שההמתה נועדה למנוע מצב שהעובר יוולד חי ואז יהיו מוכרחים לטפל בו ולהמשיך להאריך את חייו (ואת הסבל..) ככל הניתן.

אבל בין השבועות האלה הסיכוי שהוא ישרוד את הלידה ויצא חי כל כך נמוכים, שבשערי צדק לוקחים את הסיכון ומאפשרים להורים לבחור לא להמית.

אני לא יודעת אם זה רעיון טוב או לא, אבל זו חווייה מפוקפקת ביותר והאפשרות לוותר עליה מאד מפתה בעיני.

סליחה שחופרת אבל יש לי עוד שאלהאנונימי (4)

לגבי הילדים שבבית

הגדול בן חמש וחכם מאוד

מה לספר לו? הוא לא יודע בכלל על ההריון אבל זה מאוד מוזר כי אני ממש גדולה והוא לא שואל, אני מרגישה שהוא יודע באיזה שהוא רובד ופשוט מבין שהוא לא אמור לדעת אז לא שואל

לא יודעת מה לספר לו בעלי חושב שממש לא לספר לו על זה ויותר להגיד משהו מרגיע שאני הולכת לרופא כדי שיעזור לי בבטן ואני חושבת שאולי זה לא מספיק בשביל החכם והרגיש שלי. וצריך מענה יותר רציני שיבין את הימים שאחרי .

אנחנו סיפרנו, אבל אצלנו ידעו על ההריון..אנונימי (3)

אני לא חושבת שכדאי לספר אם הוא לא יודע על ההריון בכלל..

לשמור באיזה מקום על התמימות שלו...

אפשר אולי להגיד שכאב לך והלכת לרופא שיבדוק ואמר שצריך להשאר להשגחה/ לנוח... משהו מהסגנון...

אני לא סיפרתי (בגיל קטן יותר)אנונימי (2)

הילד לא היה מודע ולא רציתי להרוס לו את התמימות

מה שכן חשוב להבהיר לו בדרך כלשהי שאין לך מחלה קשה חלילה, כי יש ילדים שמפחדים שאמא שלהם עומדת למות

את יכולה לספר לואפונה

שהתחיל בגוף שלך היריון, אבל בהיריון לא התפתח לתינוק, או לתינוק בריא - כמו שלא כל פרח על העץ הופך לפרי...

אז הרופאים יעזרו לך לסיים את ההיריון.

גם אצלנו לא סיפרנו על ההיריון, והעו"סית המליצה לספר באופן הזה (להרחיק, לא לדבר על תינוק).

בדיעבד אני מצטערת שסיפרתי ככה, אבל הילדים שלי היו גדולים יותר.

חייבת להוסיף שהשתתפתי בקבוצה לנשים לאחר לידה שקטה, היו שם שתי נשים שלא סיפרו לילדים שלהן בכלל ושתיהן היו במצב ממש לא טוב.

את בטוחה שזה קשור?אנונימי (2)

כלומר לא לספר מיד

אני לא מסתירה שעברתי הפלות (זה באמת עושה לא טוב)

אבל לא סיפרתי מיד, צריך המון כוח כדי לספר לילדים קרוב לתאריך, ובד"כ אין את הכוח הזה. כשהייתי צריכה לספר לחברות כי שיתפתי על הריון זה היה לי נורא ואיום ברמות בלתי נסבלות, אז לספר לילד שצריך אמא מוחזקת נשמע לי יותר גרוע

כך שמוזר לי אם זה קשור

יש כ"כ הרבה גורמיםמתיכון ועד מעון

שיכולים לגרום לאשה להרגיש גרוע אחרי לידה שקטה, אני לא יודעת אם זה בהכרח קשור

גם אני לא יודעתאפונה

רק יכולה לספר שהיינו 7 נשים בקבוצה,

ורובנו היינו בשלבים כאלה ואחרים של התאוששות.

היו 2 נשים שממ שהיו בשפל עמוק ולאורך הזמן (כמה שבועות) לא היתה שם תנועה של החלמה... לפחות מבחוץ.

שתיהן היו חרדיות ושתיהן לא סיפרו לילדים על ההיריון. אחת מהן עברה לידה שקטה בשבוע 22, וסיפרה לילדים שעברה איזה ניתוח בבטן וצריכה לנוח. השניה בשבוע 40! יצאה ללידה בלילה עם עובר חי וילדה תינוק מת. חזרה הביתה למחרת והמשיכה כרגיל לא סיפרה לילדים כלום.

שתיהן הופתעו לשמוע משאר הקבוצה שדיברו עם הילדים וסיפרו להם. הראשונה התבשלה עפ זה קצת ואחרי כחודש וחצי החליטה לשתף את הילדים, ולפחות בעיני אחר כך חל מפנה והיא התחילה להשתפר.

השניה לא סיפרה וכשנפרדנו היא עדיין היתה כבויה מאד, תפקדה על אוטומט בבית ובעבודה, והיה ברור שהיא לא בטוב בכלל.

לצערי אני מכירה נשים נוספות שהעובר שלהן מת בסוף ההיריון/בלידה, כולל מהקבוצה ההיא. זה נורא! אבל זה לא תמיד ככה ונשים כן משתקמות. לי ברור שהחוסר יכולת להתאבל בבית מפריע להתאוששות.

לי עברה שנה וחצי ולא החלמתי באמתאנונימי (2)

אבל אין קשר לזה שלא סיפרתי, כי אולי לא סיפרתי לילד אבל אני גם לא מסתירה לרגע, התאבלתי המון בבית וגם אמרתי לו אחרי זמן משהו כללי, כשהייתי מסוגלת לדבר על זה, וכל הסביבה יודעת גם.

הסתרה זה גרוע, אבל לא חייבים להסתיר מילד בן 5 שום דבר כדי לא לספר לו, בשלב כזה שלא ממש רואים (שבוע 40 זה מוגזם)

אולי אצלן הן ממש הסתירו וזה גובה כוחות, אבל ממש יש הבדל אם הילד קטן או לא. וגם, יש הבדל בין להסתיר לבין לא לשתף, או לשתף רק בזמן שאת מסוגלת ולא חובה מיד כשאין כוח

וכמובן כן להתאבל בבית, זה ברור שקריטי

(אצלי לא התאוששתי כי זו הפלה שלישית, מתוך 4 הריונות, כלומר רק אחד שרד, וגם אחרי שבוע סוף קיוויתי שיש לי איך לעצור את ההפלות וגיליתי שזה לא עובד וכמה מסירות נפש שאני אעשה לא יעזור כי יכול להיות שהעובר לא בריא, וזה די כיבה לי את התקווה שפעם יהיה טוב וכשאין תקווה אי אפשר להתאושש)

שימושית

מתפללת בשבילך לכוחות, לנחמה ולטוב מתוק ומואר

אמן!אנונימי (2)

זו הבעיה שאני צריכה טיפולים בשביל זה, ומתה מפחד להתחיל

(וגם רצוי שאעשה דיאטה שגם זה דבר שאני לא באמת מסוגלת אחרי מה שעברתי)

וגם לא יודעת מה לעשות אם יצליח יצא חיובי, כי עד עכשיו היו לי דימומים משבוע מוקדם ממש (האחרון התחיל משבוע 5!) והרופאים לא עושים עם זה כלום, מבחינתם שיגמר בהפלה ואני לא מסוגלת לעבור עוד הפלה, הגוף והנפש כבר הרוסים מזה

חיבוק ענק יקרהאפונה

את צריכה להחלים מהרבה יותר מאשר לידה שקטה...

זה באמת ניפוץ של דרך ארוכה ואובדן נוסף בשרשרת של אובדנים, יחד עם חרדה מההמשך.

זה חתיכת דבר ובהחלט דורש עיבוד רציני בשביל לשמור על הנפש שלך❤️‍🩹

הלוואי שתמצאי שליחים טובים בדרך...

האמת שהתייאשתיאנונימי (2)

ניסיתי את כל סוגי הטיפולים הידועים לי בשנה וחצי הזאת, הרמתי ידיים אחרי שכלום לא עזר

וואו יקרהאנונימי (4)

מנסה להבין, ניסית טיפולים של הפרייה? הרופאים יודעים מה הבעיה? אצל מי את מטופלת? נשמע סיפור קשוח מאוד. אני רק מנסה להבין אם את בידיים טובות מבחינה רפואית

התכוונתי לטיפולים נפשיים,לעזור לעצמיאנונימי (2)

על טיפולי פוריות כתבתי בהודעה אחרת (וכן, מדובר על הפחות שהגיעו אחרי שנות ציפייה, לא הריונות שהגיעו בקלות)

מדובר בכמה בעיות, חלק הרופאים יודעים וחלק לא ברור, בכל אופן לא יודעים מה אפשר לעשות שלא יחזור (וגם הרופאים לא ממש משתפים פעולה עם דברים כמו מנוחה מרובה שחד משמעית קריטית אצלי)

זה באמת יכול להיותאפונה

דרך ארוכה מאד.

יש לי איזו מחשבה שאולי תוכל לתת לך כיוון

אם תרצי ויתאים לך, מתי שיתאים לך, מוזמנת באישי...

תודהאנונימי (2)

מתלבטת אם אני מסוגלת להזדהות אחרי כל מה שכתבתי כאן, אני אחשוב על זה (האמת היא שאפילו בעלי התייאש ואין לו כוח להשקיע זמן, נסיעות וכסף בשביל דברים שהוא לא מאמין שיצליחו וזו עוד בעיה)

את יכולה קצת לרמוז אפילו מה הכיוון?

הייתי מנסהאפונה

התמקדות (focusing).

צריך לראותאפונה

מה יאפשר לך או אפילו לבעלך לעשות את זה.

בייחוד אם כפי שכתבת את מאמינה שהילד יודע ולא מדבר איתך על זה...

את מצטערת שסיפרת ככהאנונימי (4)

כי זה מרחיק?

אני נוטה לספר על זה שיש לי משהו בבטן והרופא יוציא אותו ואני ארגיש טוב מעניין ההקשר בין לספר לילדים להחלמה. נראה לי שאולי הנשים שאת מתארת לא סיפרו בכלל?

כי אצלי כל החברות וכל המשפחה יודעות ורק הילדים לא.

אני חושבת שלהסביר להם איך שהעוסיות אמרו זה לא כזה מרחיק אלא דווקא שם את הכול בפרצוף תוהה אם להתמודד עם כזה כאב בגיל 5 זה נכון.

אני לא יודעת איך אהיה אחרי. ואולי זה משהו רלוונטי. אם אהיה עצובה וכבויה ליד הילדים או שאצליח שלא. כי עד עכשיו בזמן בין הבשורה ללידה אנחנו ממש משדרים לילדים שמחה ואהבה (להיפך כל היום מחבקים ומנשקים ושמחים ואומרים שהם המתנות שלנו)

אני לא שלמה עם שום דבר ומחרתיים כבר מתאשפזת.

אולי באמת נספר אחרי ולא לפני.

אני הצטערתיאפונה

כי הרגשתי בדיעבד שהיה יותר טוב אם יכולנו לדבר בחופשיות על התינוק שאיננו (הילדים גם שאלו שאלות שיצאו מתוך הנחה שיש תינוק, למרות נסיון ההרחקה, ולא יכלנו לתת להן מענה כי אז היינו מסתבכים בשקר של עצמנו).

תסתכלי מה כתבתי למתיכון ועד מעון..

את כנראה תהיי כבויה ולא מאד מוחזקת בחלק מהזמנים אחרי הלידה, ובעיני הרבה יותר פשוט כשאת בוכה והילד שואל אותך למה? לענות לו: אני עצובה בגלל התינוק... ואפשר לבכות ביחש וככה לאט לאט זה מחלחל ומתאוששים טוב יותר מאשר כשלא עוברים דרך זה.

סליחה שאני רואה רק עכשיו...מתיכון ועד מעון

עברתי הפסקת הריון בשלב דומה, אצלי זה היה הלידה ולא בגרידה...

לגבי הילד, אם הוא לא ידע על ההריון לא הייתי מספרת לו בכלל...

אני סיפרתי רק לגדולים ביותר (אצלי הגדול היה בן 18) וזה היה חוויה קשה ביותר, שהייתי מעדיפה לוותר עליה אם הייתי יכולה, אז באמת לא רואה טעם אם ילד לא יודע להכניס אותו לסרטים.

אפשר להגיד שאמא קצת חולה, זה לא נראה לי משהו חריג במיוחד...

אני נעדרתי מהבית בסך הכל ליום אחד

כשעשיתי מי שפיראפונה

כבר ידעתי שבלי קשר לתוצאות הבדיקה אנחנו הולכים להפסיק את ההיריון.

אחותי באה איתי ואחר כך הסתובבנו בקניון של עי"כ ופגשנו שם חברה שלה מפעם, אשה בת 50 פלוס.

דיברנו, והיא סיפרה שבהיריון האחרון שלה היא תגננה לספר לילדים אחרי הסקירה ואז לא זוכרת כבר אם זו היתה הפלה ספונטית או הפסקה יזומה, בכל אופן היא עברה הפלה בשבוע 18. ומאחר ולא סיפרה על ההיריון גם לא סיפרה על ההפלה ופשוט המשיכה את החיים כרגיל.

מפה לשם כשהילדים בגרו והנושא עלה, התברר לה שכל הילדים ידעו, לא בהכרח שהיתה הפלה אבל לכולם היה ברור שקרה שם משהו והיה ברור להם גם שזה סוד ואסור לדבר על זה.

אחר כך כשנחשפתי קצת לקונסטלציה משפחתית זה עוד יותר התחבר לי.

תודה על התגובהאנונימי (4)

אני חושבת באמת שכרגע לא אספר אלא אגיד משהו רפואי אבל מרגיע. אבל קודם כל היום אנסה לדבר איתו לראות מה הוא חושב ורואה ויודע. ואם בהמשך אראה שהוא בחרדה או בלבול אני אספר לו איך שהוא. אני חושבת שהוא קטן מדי מכדי לשמוע על זה. בייחוד שהעניין של ההרחקה לא חושב. שיעזור לילד רגיש וחכם כמוהו.

כשהייתי ילדהאנונימי (5)

בערך בת 8 אמא שלי עברה לידה שקטה

היא נסעה בשבת ואבא שלי חזר במוצש

וסיפר לנו שהיה תינוק והוא נפטר בבטן

נתן לנו לשאול קצת שאלות

לנו זה היה מאוד טוב

תקופה קצרה אחר כך חברה של אמא שלי פגשה אותי

ושאלה אותי אם אמא שלי ילדה כבר

אם לא היו מספרים לי הייתי ממש מתבלבלת

אבל קיבלתי את זה מאוד בהבנה

שלפעמים קורה שהתינוק נפטר בבטן

היו לי גם אחים גדולים יותר ואחות קטנה יותר

אני לא יודעת איך הם קיבלו את זה

יש לי זיכרון דומה עם חוויה שונהמתיכון ועד מעון

אמא שלי עברה לידה שקטה בחודש שמיני, הייתי בת 5 וחיכיתי מאוד לתינוק, הייתה לי רק אחות אחת שהייתה גדולה ממני.

אני זוכרת שאבא שלי הגיע בערב שהיינו במיטות ואמר שהתינוק מת, אני זוכרת שנכנסתי למיטה של אחותי ושתינו הפננו לאבא שלי את הגב התחבקנו ובכינו.

כמבוגרת אני חושבת שזה נורא מה שעשינו לאבא שלי אבל כילדה לא הייתי כנראה מסוגלת למשהו אחר

כשהייתי בערך בת 11 היה לדודה שלישימושיתאחרונה

לידה שקטה, אמא שלי סיפרה לנו, ואני חושבת שזה היה מאוד חכם- ידענו איך להתנהל עם הבני דודים שלנו וסוג של תמיכה חברתית בשביל הילדים.

אבדן הריון גרידהJoyS

היי

עברתי גרידה לאחר שהייתי בשבוע 12 והעובר נצפה באולטרסאונד בשבוע 8 ללא דופק

(נצפה עם דופק בשבוע 6…)

זה היה ההריון הראשון ומאוד התרגשנו

כמה זמן לוקח לדימום להפסיק? אני כבר 10 ימים אחרי והדימום נרגע ליום/ יומיים ואז ממשיך

היי חיבוק חזק על האבדןעל הנס

ממש ממליצה לך להתייעץ עם רב.

כי יכול להיות מאתגר להיטהר אחרי זה ויש הרבה הקלות שאפשר לקבל בתהליך הזה.

אם נרגע ליום כן הייתי ממליצה לך לעשות הפסק ואם עשית תתיעצי מה לעשות בהמשך עם רב או עם מכון פועה יש קו בערב שנשים עונות בו.

לי לקח ארבע שבועותעדי7אחרונה

וגם היה לי בונוס מדללי דם שמאט את התהליך

גרידה שבוע 20אנונימי (פותח)

אחרי גרידה בשבוע 20 שבורה מרוסקת. איך ממשיכים מכאן? כמה ימי מחלה לקחתן?

בשורות טובות לכולן

חיבוק גדול♥️♥️ואילו פינו

שה' ימלא חסרונך בקרוב, בהריון בריא בידיים מלאות

אחרי גרידה בשבוע מוקדם יותר לקחתי 3 ימים וזה ממש לא היה מספיק.. חזרתי ליום אחד, התפרקתי, ואז יצאנו לחופש של אחד החגים אז זה עזר לי שלא הייתי צריכה להגיע לעבודה.

(בעיקר נפשית.. קצת פיזית)

לפעמים זה עושה טוב לנפש לצאת, אבל צריך לדעת מה המינון וכמה...

אני רק חיבוקעדי7

איזה קשהמתיכון ועד מעוןאחרונה

עברת גרידה בשבוע כ"כ מאוחר?

הכי קשה שמבחינה חוקית אין שום הכרה ושום זכויות.

בעיני תקחי כמה שיותר, אפילו חודש, אל תחזרי לפני שתרגישי מספיק טוב פיזית וגם שתרגישי שאת מסוגלת נפשית להתמודד.

איך ממשיכים זו שאלה גדולה ממש, לפעמים כדאי לפנות לטיפול לצורך עיבוד, לפעמים שיחה עם חברה, דמות רבנית, לפעמים פשוט הזמן מרפא.

בשורות טובות, ואם צריך עוד משהו, אני פה...

שק הריון בלי עוברmiren301

היום בבדיקת האולטראסונד המיוחלת גיליתי שאין דופק ואין עובר, נצפה רק שק הריון ושק חלמון, אני אמורה להיות שבוע 8 כנראה שהיה ביוץ מאוחר אבל ב6/8 כבר היתה בטא חיובית מה שכנראה מעיד בהחלט על הריון לא תקין, הרופאה לא הסכימה להפנות למיון בשביל הפלה עד בדיקה חוזרת עוד כשבוע, מבאס שזה יוצא גם עם ראש השנה. צריכה להתכונן לחג ...מה הייתן עושות.

ציטוטקmiren301אחרונה

רציתי לעודד כאן את הנשים שמציעים להן ציטוטק ולהגיד שזאת היתה חוויה לא כזאת נוראית תוך שעות ספורות כל התוכן ברחם פשוט יצא. אז זה גם יכול לעשות את העבודה במינימום התערבות..

היי שאלה דחופהTst

עברתי יום רביעי הפלה בשאיבה

יש לי כאבים דמוי מחזור התכווצויות למטה מורגשים

דימום אין אבל יש כמו הפרשה חומה בהירה

האם מישהי חוותה האם זה תקין ?

יומים אחריי שאיבה דימום קלTst

וכאבי מחזור

האם זה בסדר ? משהי מניסיון