הסיפור שלי מתחיל מחודש יוני השנה.
ב"ה הפסקנו למנוע אחרי שנתיים וחיכינו להריון נוסף שהגיע די מהר.
בשבוע 8 הלכנו לרופא לראות דופק ומה שהוא ראה זה רק שיליה ושק ריק. ז"א שקיים הריון אבל לא התפתח עובר (אפילו לא דופק).
שבוע לאחר מכן עברתי גרידה.
לקח לי יחסית מהר להטהר מהגרידה, לא קיבלתי מחזור ונכנסתי שוב להריון.
בגלל שלא קיבלתי מחזור, לא חשבתי שאני בהריון.
הלכתי לרופא לבדיקה שיגרתית של אחרי הגרידה, הוא עושה אולטרסאונד ובלי להתבלבל הוא אומר לי "גברתי את בהריון ולא עם אחד אלא עם 2.. זהים! (שיליה אחת, 2 עוברים)"
השוק שחטפנו היה מטורף.
אחרי הערכת משקל וגיל הריון מסתבר שהייתי בשבוע 11. שבוע שכבר אפשר לעשות בו שקיפות עורפית.
הרופא עושה שקיפות ואומר שלעובר אחד יש שקיפות מאוד גבוהה ושולח לעשות סיסיי שיליה.
במחשבה שאין סיכוי שלעובר אחד יש תסמונת כלשהי ולשני אין, בגלל שהם זהים, אנחנו קובעים תור לסיסיי שיליה והולכים.
מגיעים לבי"ח, עושים ייעוץ גנטי, מבינים את העניין ונכנסים לרופא. הרופא עושה אולטרסאונד ונס- הוא לא רואה משהו חריג.
אמר שלא צריך סיסיי שיליה כי זה רק מסכן את העוברים ושולח אותנו במטרה שנבוא בשבוע 15 לעשות מי שפיר.
עוברים השבועות, בינתיים אנחנו עושים סקירה מוקדמת תקינה לשתיהם.
שבוע לאחר הסקירה- שבוע 15 מגיעים לעושת מי שפיר.
הרופאה (ד"ר נילי ינאי האלופה), מקבלת אותנו, עושה אולטרסאונד כדי לראות מה המצב ואיפה להכניס את המחט ובשורות לא טובות בפיה. לצערינו לעובר אחד הפסיק הדופק.
ופה מתחיל הסרט שאני לא מאחלת לאף אחד להיות בו..
היא עושה מי שפיר לעובר השני ויוצאים מים בצבע חום.
דבר המעיד שכנראה העבר השני לא שרד בגלל היפרדות שיליה חלקית (לא היו דימומים או סימנים חיצוניים לזה).
אחרי שנרגענו קצת, היא מסבירה את הסיכונים של מוות של עובר אחד מתוך תאומים זהים.
סטטיסטית אנחנו נמצאים בסיכון של 25% לפגיעה מוחית לעובר השני (בגלל שזה זהים, מי שרוצה אני אסביר אח"כ איך קיים הסיכון) אבל את הפגיעה, אם קיימת נוכל לראות רק לאחר הלידה או אפילו כמה שנים אחרי.
ההמלצה של הרבה רופאים זה לעשות הפסקת הריון אבל בסופו של דבר זה אנחנו מחליטים ויש עדות להרבה ילדים תאומים זהים שאחד לא התפתח והילד שנולד, בסדר גמור.
אנחנו מחליטים להמשיך את ההריון, אני מורידה פרופיל בעבודה ואנחנו נמצאים במעקב אצל רופא בסיכון כל שלושה שבועות.
ב"ה כל הבדיקות כולל המי שפיר יצאו תקינות וההריון ממשיך.
בשבוע 22 הלכתי לעשות סקירת מערכות מאוחרת פרטית שהתמקדו בה במוח וב"ה עדיין הכל תקין.
מציינת שככל שההריון עובר והבדיקות תקינות, האחוזים לפגיעה יורדים.
תחילת שבוע 23, אני עדיין לא מרגישה תנועות סדירות אז לא בדיוק מצליחה לעקוב. בנוסף יש לי שילייה קדמית ופעילות מעיים מוגברת, ככה שזה עוד יותר מקשה על המעקב.
שבוע 23+5 אני הולכתת לבדיקת אקו לב עובר שנקבע מראש. אני נכנסת ובעלי מחכה בחוץ עם הילדים.
הקרדיולוגית מסתכלת ומסתכלת ומסתכלת ושותקת. ואני מתחילה להריץ סרטים, אחרי 2 דקות שנראו כמו נצח, היא שואלת- מתי ראיתי דופק פעם אחרונה? אני בבטחון אומרת לה, לפני שבועיים והכל היה תקין.
היא אומרת שלצערה היא לא מוצאת דופק אבל חייב שרופא נשים גם יראה אותי.
בום!
מאותו רגע מתחיל מרתון.
אני קוראת לבעלי בטירוף. הוא אומר לי את מחכה פה. הלך ושם את הילדים אצל ההורים.
משם נסענו לבי"ח הקרוב.
שם במיון נשים, ישר מכניסים אותי לחדר צדדי ברגישות מטורפת כדי שלא אהיה עם כל היולדות.
7 רופאים אחד אחרי השני רואים אותי ועושים אולטרסאונד אבל באמת אף אחד לא רואה דופק. העובר מתאים לתחילת שבוע 23.
זה אומר שכבר שבוע אין דופק. לא ברור כ"כ אם מהיפרדות שיליה נוסת או מפגיעה מוחית. מה שכן, התוצאה היא ברורה.
בגלל הגודל שלו ובגלל שזה 2 עוברים בפנים, מחליטים ללכת ללידה ולא לגרידה שיותר מזעזעת את הרחם וממש לא בריאה בגיל הריון הזה.
מכניסים לי בלון ב11 בלילה, מעבירים למחלקה ואני מחכה.
לפנות בוקר מתחילים לי צירים. לא חזקים אבל מציקים. הרופאים שבאים לבדוק אומרים שככה זה ובגלל שהעובר בפנים מאוד קטן ואין מה שידחוף אותו, זה יכול לקחת הרבה זמן.
בשעה 12 בצהריים, מתחילים צירים חזקים ממש אבל לא סדירים. מה שאומר שהבלון עובד אבל עדיין לא בקצב שאני רוצה.
בשעה 5 בערב הבלון יוצא והצירים נרגעים לי.
מעבירים אותי לחדר לידה הכי פנימי עם פתיחה 3.5 ושמים אפידורל. לאט לאט אני מתחילה לנמנם ופחות להרגיש את הכאב.
המיילדת מקסימה ורגישה בטירוף.
בשעה רבע ל2 בלילה אני מתחילה להרגיש לחץ מטורף בלי כאב. קוראת למיילדת ותוך שניה 2 העוברים בחוץ עם השיליה.
ושקט.
ובכי.
וכאב.
ואי אפשר לתאר.
וזהו.
החלום נגדע.
נקרע.
עכשיו אני שבועיים אחרי. כאובה פיזית כמו אחרי לידה וכאובה נפשית מסיבה ברורה.
ב"ה אני נמצאת בקהילה מחבקת ואוהבת. כל היום אני מוקפת באוכל, חברות ואנשים טובים שמחממים לי את הלב וממלאים את החסר.
עדיין לא החלטתי אם לקחת חופשת לידה מלאה (אני זכאית) או לא אבל חודש וחצי גם ככה אני בבית.
סליחה אם הכבדתי.
תודה שקראתן ותודה שאתן פה כדי לפרוק.
מקווה שכולן יחזרו לפה עם בשורות טובות כמה שיותר מהר!
רק חיבוק גדול ובשורות טובות בקרוב!!