היי אנשים בואו תציצו כמה רגעים, זה חשוביעל
עבר עריכה על ידי אני הנני כאינני בתאריך ט"ו באב תשפ"ב 01:38
 

יש לי כמה מילים (טוב, כמה פסקאות) לומר לכם, גם מתוך היכרות עם הפורום וגם מתוך דברים שאנשים מכאן אמרו לי. תנסו להחזיק ראש:

 

הפורום הזה הוא אחד הפורומים הפעילים של פסיפס, ולא סתם. כתיבה היא האומנות הכי קלה - לוקחים דף או פותחים תזכיר בפלאפון וכותבים מה שעולה לראש. לפעמים טורחים קצת על חרוזים או מבנה, מוסיפים קישוט של מקפים כפולים (- -) והופ, יש לנו שיר.

נכון, לפעמים זה עובד. אבל ברוב הפעמים זה פשוט לא מספיק.

 

מכירים את נתן אלתרמן? אחד המשוררים המוכרים והמוערכים בספרות העברית, נהג לכתוב אינספור טיוטות לכל שיר. הוא כתב, ואז קרא ושינה משפט, ואז קרא שוב ושינה חרוז, וקרא שוב וגנז. ואחרי תקופה ארוכה קרא שוב ומחק ותיקן והוסיף. ושוב גנז, ושוב קרא, וככה עד שהוא קיבל תוצאה מושלמת ויצירה איכותית ומחושבת שראויה להתפרסם.

לאלתרמן היו כנראה עצבים של ברזל ויכולת נדירה של ביקורת עצמית. לא כולנו יכולים לעשות את זה, אבל כולנו בהחלט צריכים ללמוד ממנו מהי אומנות. שירה (וכל כתיבה אחרת) היא מלאכת מחשבת לכל דבר, שדורשת חשיבה עמוקה ועין אומנותית. היא דורשת קריאה חוזרת, תשומת לב לפרטים ונכונות לשנות את הטקסט אחרי שהוא כבר יצא ממך.

 

אני זוכרת שפעם הייתי בסערת רגשות והוצאתי את הפלאפון כדי לכתוב מתוך הסערה. יצאה לי פסקה מרשימה, מלאה ברגשות טעונים וכאב חשוף, והיא הייתה מרגשת והכול, אבל אחרי כמה דקות קראתי אותה שוב ומשהו היה חסר לי. נכון, כתבתי אותה בשיא הסערה והיא כולה אני וזה היופי בה, אבל בשבילי זה לא היה מספיק. העתקתי אותה למקום אחר והתחלתי לעבור משפט משפט ולשלב חרוזים עדינים בין המשפטים. שיניתי כמעט חצי מהקטע, אבל התוצאה הייתה מרשימה בהחלט, וביטאה את כל מה שהיה שם בהתחלה ואפילו יותר.

 

מה אני מנסה לומר? אל תחששו מתיקונים. לשיר יש שני צדדים - הצד של הכותב והצד של הקורא. הצד של הכותב הוא חשוב מאוד, אחרי הכול אנחנו מנסים לכתוב כמה שיותר מתוך עצמנו, אבל הצד של הקורא הוא לא פחות חשוב. שיר במגירה הוא לא כמו שיר שיוצא החוצה לעולם ופוגש אנשים. אחת המטרות שלנו בכתיבת שיר או סיפור טוב היא שהקורא יבין, יזדהה ויתרגש, אנחנו רוצים שמשהו יזוז אצלו בלב ויגרום שינוי.

 

הרבה מהכותבים, גם כאן וגם בכל מקום אחר, טוענים שאין מה לבקר שירה כיוון שאומנות היא ללא גבולות ותלויה לגמרי ברצון הכותב. האמירה הזו נכונה חלקית. אף אחד לא ישב וכתב רשימת כללים שכל יוצר חייב לעמוד בהם, ואם מישהו עשה את זה הוא לגמרי פגע באומנות. אבל היי, במוזיקה - שהיא אומנות לכל דבר - לא שומעים זיופים לפעמים? וזיוף, לרוב, הוא לא אומנות. הוא יכול לבטא את הרגשות של המלחין עד מחר אבל אף אחד לא ישמע אותו מרצונו החופשי. (וכיוון שאומנות היא בכל זאת חופשית, אתם תמצאו מלחינים שכן משתמשים בזיופים לשם האומנות. תוכלו לשמוע את זה בתחילת השיר "לונה פארק" של שלמה גרוניך. אני אוהבת את השיר הזה מאוד והזיוף בהתחלה הוא אומנות גאונית בעיניי, אבל רק כי היא עשויה בחוכמה ומתוך כוונה מפורשת.)

 

גם בכתיבה יש זיופים.

יש זיופים שקל מאוד לאתר ויש זיופים שרק עין מקצועית תשים לב אליהם. ידעתם שכל משורר שרוצה להוציא ספר שירים יושב לפני כן עם עורך שירה? דיברתי עם מישהי שעובדת בזה, והיא סיפרה לי שהרבה כותבים מתרעמים על ההערות שהיא נותנת להם. זה השיר שלי, הם אומרים, זה מה שרציתי שיהיה בו. והיא עונה להם בדיוק את מה שכתבתי קודם - אם אתם מוציאים את השיר הזה מהעולם הפרטי שלכם, הוא צריך להיות נקי מזיופים. מרגע שפרסמתם אותו הוא כבר לא שלכם וכלום לא משנה.

 

בדיוק בשביל זה נועד הפורום.

אנחנו מעלים לכאן שירים כדי לקבל עליהם ביקורת, כדי שנדע איזה חלקים בו הם אולי יפים וברורים בעולם שלנו אבל נשמעים כמו זיופים כשהם יוצאים לעולם הגדול. לא את כל הביקורות שכותבים לנו נקבל, אחרי הכול השיר הוא שלנו. אבל הביקורות הן חשובות מאוד בעולם האומנות ובדרך כלל הן גורמות לשיר להישמע הרבה יותר טוב והרבה יותר שלם. לכן אין מה להיפגע כשכותבים לכם ביקורת - תודו על הזכות לדעת איך אחרים תופסים את האומנות שלכם ותשקלו אם לקבל את הביקורת או לא.

 

ומכאן אני עוברת לנושא האחרון - פסיפס.

 

לא הרבה יודעים, אבל הפורומים האומנותיים נבנו כדי ליצור שיח חופשי סביב היצירות וכדי לתקן ולשפר אותן לפני שהן עולות לפסיפס. הפורום הזה הוא בעצם תחנת ביניים בדרך לדבר האמיתי, ועם השנים הוא הפך לדבר עצמו וחבל שכך. הבמה של פסיפס רק מחכה ליצירות הטובות ביותר שלכם. אומנם בחצי שנה האחרונה היא העלתה אבק וחלודה, אבל היום היא חוזרת לזהור. תכתבו כאן טיוטות, תקבלו חיזוקים וביקורות ואת היצירה הסופית והמוגמרת תשלחו לפסיפס. זו במה ראויה לאומנות שלכם.

 

(אני הנני כאינני - כמדומני שהפסיפס יותר אינו פעיל).

 

 

מהממת שאת!!!אילת השחר
איזה כיף ומשמח לראות שהפורום הזה בידיים מקצועיות, קשובות ורגישות.

הרבה הצלחה בדרך הניהולית!



בהצלחה!חולות
איזה יופי שאת פה.
שנים פיללתי לחיים חדשים..

תודה לשניכם יעל


וואו, אני חושבת שכדאי לנעוץ את זה. איזה יופי כתבת!לב סדוק

ובהצלחה

אני בהחלט אנעץיעל

תודה לך

איזה כיףכוסף

מזמן שווענו לחיים ורעננות בפורום הזה.

 

הצלחה רבה!!!

ותודה.

 

וואי איזה כיףתודה לך.גיטרה אדומה

בהצלחה!!

דעתן מתחיל

בהצלחה!

יישר כח גדול. קראתי רק עכשיונחמיה17
די שכנע אותי להתחיל לכתוב כאן.

לגבי הסבר התועלת היוצאת מהשיתוף- אביא כאן קטע מהנחל נובע מקור חכמה ר' נחמן מברסלב זיע"א :
"כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו. כמו כן כשמדבר לחברו, אף על פי שאין חברו מקבל ממנו.
אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכה בו וחזרו אליו. ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל. ועל ידי שדברם לחברו נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנזכר לעיל (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים (שם, שער לד, פרק ה') והבן). שמעתי בשם רבינו זכרונו לברכה מכבר:" (שיחות הר"ן שיחה צט, בעניין דבור יהודי ליהודי ביראת שמים, ונראה לי שייך בכל דבור שיש בו צעלה לעבודת ד')

יישר כח גדול!
וואו, יפה מאודיעל

תודה.

זהו, עשית לעצמך אווטינג?אם אפשר
ממש כמעט בדוק. אחלה תמונות בפייסבוק.
חופשי לגמרייעל

אבל היי, זה חייב להיות הדדי.

הממאם אפשר
אני איש לא מעניין, במיוחד מחוץ לפה. אז בהזדמנות אם אני אעלה משהו מעניין מחוץ לפה אז אני כבר אודיע..
תזכור את זהיעל


אמממצעיר
לא יודע מי פתח את הפורום הזה ומה הייתה המטרה שלו, אבל בשבילי הפורום הזה נועד בין היתר לביטוי עצמי, ולתמיכה אחד בשני. לא שכל השירים כאן הם שירי כאב אבל חלק מכובד מהם נוגע לכאב שמישהוי חש, וכתוצאה מכך לפעמים גם תגובה קטנה ולא מקצועית אלא רגשית, היא יותר מה שאני צריך ומחפש. וביטוי עצמי חריף, כזה שנשפך ישירות מהלב לדף, לפעמים מאבד מהחדות שלו כשמתקנים ומשפצים ומעדנים, ואז הצעקה שיוצאת ממני היא פחות חזקה, אולי גם פחות אמיצה.
לכן לי אישית קשה לשייף חלק מהקטעים שאני כותב, ואני אוהב לפרסם אותם כמו שהם.
מושלםלים


מסכים עם כל מילהנקדימון
הייתי מוסיף עוד שבשנים האחרונות הפורום הפך למקום פריקה של כאב וצער ובלבול - ואולי ראוי לפתוח לזה פורום אחר..
יפה מאודנקדימון
חייב לציין שבאמת חסירה לי הביקורת והעצה של המשתתפים. כמעט תמיד כותבים רק ׳וואו, כמה התרגשתי׳.. מבאס
נכון מאודטויוטה

גם ביקורת חיובית יכולה להיות יותר ספציפית,

כגון זה נוגע, זה כואב, וכו'

פעם היתה כאן אחת רחל שהיתה מחמיאה קבועה.

כי לא כולם מבינים בזה באמת....Shandy
כתיבתו של הרב קוקאני או עני

יש הרבה צדדים יפים ונכונים במה שכתבת, רק אעיר שבהקדמה לאורות הקודש העורכים מבארים שהרב קוק כתב את דבריו בפנקסים מתוך סערת נפש פתאומיות וכו', הוא ביקש שלא לשנות ולא לדעת, ואע"פ שישנם קטעים שנראים לא קשורים זה לזה, או פסוקים שהרב מביא  בסוף הפסקה ונדמים כלא שייכים, אעפ"כ הוא אומר שלא לשנות משום שכשכתב ידע שכך צריך להיות להיות, אז איננו במדרגה ואיננו משוררי התחייה (אולי מישהו פה כן?) אבל יש קסם בפראיות של הכתיבה הראשונית.

ואולינחלת

ואולי את מכירה קבוצת של נשים (לא נערות ובחורות) שמשתתפות במועדון קריאה בירושלים?

קוראים ספר איכותי ואחר כך דנים עליו יחד.

 

אגב, אני חושבת שזלדה היתה משוררת מעולה. גם יהודה עמיחי, נדמה לי.

 

מאוד קשה לכתוב שירה טובה.

 

תודה.

הקשיבינחלת

אמנות טובה היא לא רק עניין של טעם; היא יכולה להיות איכותית וטובה אבל לא לרוחי ; הסגנון, הנושא , וכו'

לא לטעמי.

 

אבל יש משהו אובייקטיבי הבוחן אם זה פרוזה/שירה/מוסיקה וכו' - איכותית או לא.

ללא שום קשר לטעמי.

 

אין ספק בכלל.

 

כמבוגרת יותר מכל המגיבים כאן, זה גם עניין של נסיון ולמידה והמון קריאה ועיסוק

בנושא (עריכה ספרותית).

 

ואנשים לא אוהבים שמבקרים את יצירותיהם. בהחלט מובן. במיוחד כשהם צעירים ו נלהבים.

אז הגעתי למסקנה, שביקורת בפורום הזה - לא שייך. זה גם עניין של דור.  דור דור ודורשיו.

אז אני קוראת, אם חושבת שיש טוב או  משהו טוב ביצירה, אומרת. אבל לאמר ההיפך -

אם זה לא יתקבל ורק יגרום לתרעומת, אז...לשם מה?

זה לא עושה טוב ולא רוצה לצער אף אחד.

 

ו

 

כל טוב ובהצלחה לכולם!

 

 

 

צודקת מאוד. תודה!נחלתאחרונה
אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרןאחרונה

תודה. מחזקים דברייך.

נבואת הגוריםטאבי
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ויראבין הבור למים

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת תפילהאשר ברא

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

קטעאנוני.מיתאחרונה

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

...רחל יהודייה בדם

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

זיויקאחרונה

את יודעתזכרושיצאנולרקוד

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

מה שאינו עוברסופר צעיר

 

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

  

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

  

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

  

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

מיהו המדבר?טאבי

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

הסבר קצרסופר צעיר

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

הממ,טאבי

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אני חושב שללא חושך האור לא היה מובחן משאר המציאותסופר צעיראחרונה

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

בריכה, לא־כלוםטאבי

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

 

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

 

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

 

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.