ורוח נכון חדש בקרבי

פורום נסיונות פעילים

בהנהלת: ענבל

מכתב פתיחה

ורוח נכון חדש בקרביבתוך בני ישראל

ולוואי

ורוח קדשך, ורוח קדשך אל תיקח ממניבתוך בני ישראל

לשמוע

ורוח נדיבה תסמכניבתוך בני ישראל

מקלט מדיני זה טוב ויפה אבל לא פסגת השאיפות

ורוח נכון חדש בקרביבתוך בני ישראל

עכשיו - זה לא שמפריע לי שאדם זה ואדם זה לא שומע . ברור שאני מעדיף שישמע. אבל קשה לי יותר עם זה שבכלל לא מכירים את המושג הזה בימינו, לא כמו שצריך. לומר שכבר הרבה שנים לא שומעים וכל התקשור הוא בכתב זה טוב ויפה, אבל לא סותר את זה שאפשר לחדש את השמיעה.
.

ורוח קדשך, ורוח קדשך אל תיקח ממניבתוך בני ישראל

בכלל, אומרים שכששומעים אז רואים את האור בגלוי. ולכאורה אין קשר בין הראיה לשמיעה, רק שבאים ללמדנו כאן שהראיה גם היא נובעת מהשמיעה. הכל מהבסיס הזה. אבל אנחנו - נשתוק. כי ככה אנחנו. לא מדברים על זה.
אנחנו גם לא מדברים על זה שאין מוסר אמיתי בימינו. נכון שהמוסר הוא הדרך וכו', אבל אפשר לכבוש לנו דרך חדשה. כלום כל אחד נחשב גזלן או שאנחנו כולנו כגנבים. משלמים כפל כי אין מורא אלוקים כמורא בשר ודם. אנחנו גם לא מדבריו על מושג החבורה, הביחד, של כמה אנשים המנסים לשמוע. לפעמים מנסים לראות. כלום מראיה מגיעים לשמיעה והרי הפך היא. וחמישה סדרים ישנם בדרך לשמיעה, כלו נוכל השלם אחד.

ורוח נדיבה תסמכניבתוך בני ישראל

ומהי דשמיעה אם לא מהקשבה נצחית ופנימית עד אשר הצלילים עצמם מחייבים השמיעה ואנו לא נוכל בלי. וזה הזמן, זה הזמן להתרגל לשמוע, קול התור נשמע בארצנו, אתה, שומע?

ורוח נכון חדש בקרביבתוך בני ישראל

וכל השמיעה לא נובעת אלא מהקדשת הדומיה. כאשר האדם אינו האדם כי אם הכלל. עצמיותו מתבטלת עד לכאשר לא נותר בו כי אם כלל העם, חיי כל חייו. ויחדיו עולה הוויתו ונשגבה ושבה למקורה. ואזי אור מקורה נמשך עליה ברוב הדר ותפארת וכל השפע והברכה יורד לעולמא דשקרא באמת מתוך קדושה והודה, מתוך עז ותפארת, מתוך נצח ומלכות, מתוך אמת ונחת. ונגלה ה' בהדר כבוד עוזו. ואין הוא האדם מבודד עצמו ופורש מחיי עלמא דשקרא כי אם חיים בחיי אמת וגבורת שמיא, קודש קדשים חייו, ובעת יפעם לבבו ידע- לעבודת השי"ת פועם אני, ובעת יקשיב, יחפש הניגון, הנמשל בחידות, ידע, כי טובת הכלל הוא דורש.

ואתפלל לפניו, ובתפילה אתענגבתוך בני ישראל

יש האומרים כי רק היחיד לסגולתו ראוי לשמוע. ולא כן. בעבר לא היה הקהל מוכשר לשמוע, לא יכל לקלוט את הראיה שבאה לאחר מכן, את האור המשנה חייו והדר כבוד ה' הזועק. מעת לעת נהפך הקהל לקהל רם יותר ונשגב ומעלתו מתנשאת מעלה מעלה ויחידין לסגולתם אלו דעכו ודעכו לבינוניותם בירידת הדורות. ולא ראויים אנו לשמוע; הדור אינו ראוי. אך כלום לא נבקש מפאת אי ראייות? ונקבל ולא נדע הכיל, ושלא כבדורות עברו אין עלינו לאמץ עצמנו להפך לכלי קיבול אלא לכלי המפנים. אך אף לא נוכל קבל אם לא נהין הרם ראשנו לקדושה עליונה המספקת לשמוע. ואף בימי מתן תורתנו עת נראה כי נבאו כל העם הרי שאין זה דכולם עלו לדרגת השמיעה שאינם ראויים כולם, אם כי שיתברך הוריד די ממעלה זאת עבורם לשמעוהו

ויתייחד העובד עם המלך במסיבובתוך בני ישראל

האדם מטבעו רע, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
משפט זה נאמר לאחר חטא אדם הראשון, שהיה המקום הראשון בו הופיע לנו בתורה העניין של "טוב ורע". עפי הרמב"ם במורה נבוכים, לפני חטא אדם הראשון היתה בחירה בין אמת לשקר. אמת- היא מוחלטת. אי אפשר לשנותה, היא חד משמעית. טוב? רע? אלו מושגים אוייבקטיבים. אין טוב מוחלט או רע מוחלט. כל חייו האדם נע ונד בין טוב לטוב אחר בלי לדעת מהי האמת. מיום שאכל האדם מפרי עץ הדעת, עליו לעמול למען חיפוש האמת, ולא יוכל להשיגו. זהו שנאמר כי ביום אוכלך ממנו מות תמות. הדרך היחידה שנוכל להשתחרר מהבחירה הזאת בין הטוב לרע ולבחור באמת תהיה רק לאחר שנשתחרר מעלמא דשקרא הלזה.
עלמא דשקרא. ובכל זאת קשה כל כך.

ורוח קדשך, ורוח קדשך אל תיקח ממניבתוך בני ישראל

. ואולם פעמים מגיע האדם לדרכו ונגלה הוא רצונו ואך העוון מונע מגילוי החכמה אשר עצם הוויתה נובע מרצונו העז של האדם לגדל ולרומם את שם ה' יתברך כי בפשטות ובתמימות נאבק הוא על גילוי הדרך קדימה כאשר מפנה הוא גבו לעיקר; ופעמים אשר אין לו לאדם עוון אשר מונעו אך מדרגתו נדמה לו כי בדיני העולם הזה אין עיסקנן ומבקשת היא הנשמה את מנגינותיה ואין לו לאדם לסרב לה, אך על כן מספק הוא לה מלוא צרכה ואין מסוגלתו להשיב פניה ריקם, אך גם אביה מחכה לתשובתה ודומני כי לעיתים מעדיף הוא שתבוא במעט פחות מיכולתה אך שתבוא: וזוהי עבודה קשה שבקשות כעבודת הקמיצה אשר על האדם לקחת אך לא כרוב יכולתו, ולהכיר כי ויתור זה הוא הוא רצונו של ה' יתברך.

ורוח נדיבה תסמכניבתוך בני ישראל

והרי זה יסוד אמירת "ומלאה הארץ דעה את ה'" שמצטט הרב קוק, שפירושו שכיוון שמלאה הארץ דעה את ה', אין צורך בעבודת הקרבנות. אך כל עוד לא הגענו למצב שלם ומתוקן זה, בו אין עבודה זרה ואיננו משועבדים לתרבות הגויים, כל עוד לא "מלאה הארץ דעה את ה' מים לים מכסים", הרי ודאי וודאי שעלינו לחדש את עבודת הקרבנות.

(נא לא להעיר על זה. לפחות לא בפורום הזה. ובכללי לא להגיב לשרשור, מקסימום בשרשור אחר עם תיוג. זה שרשור יפה ובחפצי שישאר כך. במיוחד כאן כשברור שלא יובן על מה מדובר)

טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיובתוך בני ישראל

דכתיב " ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו." ואף הוסיף עליו הרמב"ם בגנות הכעס, שנאמר ": כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ומתבסס הוא על הנאמר במסכת שבת: " הקורע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה"- בלא ביעור שתי מידות אלו אין יכול הוא להפטר ממידת הקנאה, כפי שיבואר בהמשך.
מכאן אנו למדים את נזקיו הרבים של הכעס, ותוצאה ישירה מן הכעס הינה הקנאה. נוסף על כך, גם לקנאה עצמה ישנם חסרונות רבים. ואף יש דעה במדרש, לפיה, לאחר שיהושוע החליף את משה בתפקידו ולא הסכים לגלות לו מה אמר לו הקדוש ברוך הוא, פנה משה לקב"ה וביקש ממנו "מאה מיתות ולא קנאה אחת", כיוון שידע עד כמה ניתן להתדרדר בגלל קנאה (מדרש רבה דברים) .

תעיתי כשה אובד בקש עבדךבתוך בני ישראל

המאירי מוסיף על ארבעת הדרגות של הגאווה באומרו כי הגאווה אומנם פסולה, אבל לשררה ולהתנשאות- יש ערך. המנהיגים צריכים להשתמש בהם כדי להשליט סדר על העם, וכדי שיוכלו לכוון אותו לדרך הנכונה. ענווה לא סותרת התנשאות! זהו החידוש הגדול שמביא לנו המאירי. משה רבנו היה הענו מכל אדם, אבל גם היה לו כח לקנא להשי"ת בעת הצורך . אף לתלמידי חכמים יש צורך ב"גאווה"- יקרת רוח. רף בסיסי של כבוד עצמי, שלא יתנהגו בבוטות וקלילות אלא מתוך הכרה בערך עצמם, "שמינית שבשמינית של גאווה", לעטר את עצמו כתג שבקצה השיבולת. נקיות הדעת היא תכונה הראויה לכל אדם. אדם צריך להכיר את עצמו, להבין את מעלותיו, "אל תהי רשע בפני עצמך". אדם לא צריך להחזיק מעצמו גדול הדור, אבל כן להכיר בערך עצמו.

ורוח נכון חדש בקרביבתוך בני ישראל

עבר עריכה על ידי שמש וסערה בתאריך ז' באדר תשע"ט 10:03

כלומר, ההבדל בין צניעות לענווה , מתבטא בעיקר במישור הפרקטי. עמדה זאת עומדת בסתירה לדעת הרב שרלו, האומר כי "ענווה קשורה בתפיסת האדם את עצמו... לעומת זאת צניעות עוסקת בשאלת ההופעה החיצונית של התנהגותו של האדם..". שתי הדעות הנ"ל מסכימות כי ענווה היא מידה פנימית יותר ואילו צניעות חיצונית. אך הבנתם את הדברים שונה; לעומתו הגורס כי צניעות היא הביטוי הטכני היבש של הענווה, בעוד שהרב שרלו מגדיר אותן כשתי מידות שונות שלא בהכרח חופפות. אם כך, צניעות וענווה דומות אך לא זהות, כך שצניעות מתבטאת בעיקר כלפי חוץ וענווה, שהיא הפך "הגאווה", פנימית ועמוקה יותר, אך הן לא בהכרח נובעות אחת מהשניה.

ורוח קדשך, ורוח קדשך אל תיקח ממניבתוך בני ישראל

משנכנס אדר מרבין, ועל כן
בדיחא דעתאי, דעתאי, דעתאי
כלום דעת דתאוות פרי ראשון
מול נזיד עדשים. לא שווה?
כך או כך לא אהיה לקרבן.

אל תפדו אותי, תודה,
בדיקנא נפשאי, בדברים בטלים,
בשישים יום של שמחה, משנכנס,
אומרים שבבי גננא חטאים מתכפרים.

(אז אומרים. לא, לא בכדי
הם לא יודעים, הם לא בכורים
לא בני בי רב הם, נזיד להם,
נזיד להזיד נזיר מטהרתו)

על חלב שנשפך לא בוכים,
אך נשפך דמו, מת המשתלח
לו נשפך דמי על מזבח לבוראי,
יש משתלח או נשרף שלי?

ורוח קדשך---בתוך בני ישראל

נבואה נפסקה עפ"י ריהל בכוזרי 40 שנה לאחר ביהמ"ק השני. לא ברור האם זה מהצהרת כורש או מבניין דריווש.
עפ"י הרמב"ם כלי הנבואה שותק עקב העצלות והעצבות הבאה בד בבד עם שעבוד "לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות (מור"נ ב לו)
עפ"י הרב זצל עם ביטול העבודה הזרה

ורוח נכון חדש בקרביבתוך בני ישראל

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"- בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. אלא הפרש [=הבדל] יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם: משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר (פרשת בלק, במדבר כד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל; משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנִדַבּר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (במדבר כד) וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן; משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר (דברים ה) וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר (במדבר כד) מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם; משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו. ספרֵי דברים פיסקה שנז
ולעומת זאת
"וירא בלק בן צפור" (במדבר כב). זה שאמר הכתוב הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ וגו' (דברים לב), [שלא] הניח הקב"ה פתחון פה לאומות העולם לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו, ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם הזה, [מה] עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים ונביאים [וחכמים] לישראל, כך העמיד מאומות העולם... כיוצא בה העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה, העמיד בלעם לאומות העולם כדי שידבר עמו כל זמן שירצה, ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם, נביאי ישראל מזהירים את האומה על העבירות... ונביא שעמד מן האומות [בלעם], העמיד פירצה [=חטא בנות פעור] לאבד הבריות מן העולם הבא, ולא עוד אלא כל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל אומות העולם... וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה על חִנם, על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם שזה עמד מהן וראֵה מה עשה. מדרש תנחומא פרשת בלק סימן א

תעיתי כשה אובדבתוך בני ישראל

הרמב"ם לפני שהוא מדבר על נבואה, מצהיר כי: " כל דבר שאומַר על אודות הנבואה בפרקי ספר זה הוא על אודות צורת נבואתם של כל הנביאים אשר לפני משה ואלה הבאים אחריו. ואילו לנבואת משה רבנו לא אתייחס בפרקים אלה באף מילה, לא במפורש ולא ברמז, כי לדעתי השם 'נביא' נאמר על משה ועל זולתו בסיפוק [=דמיון צדדי] " מורה נבוכים חלק ב לה כלומר, הנבואה האמיתית והנעלה ביותר היא נבואת משה רבנו, וכל השאר זה חלקי יחסית אליו.
להאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שלפניו ושלאחריו, כולם הם תחתיו במדרגה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, המשיג ממנו יתעלה [=היודע על הקב"ה] יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושיימצא. ושהוא עליו השלום הפליג בהתעלות מן האנושות עד שהשיג המדרגה המלאכית, ונהיה במדרגת המלאכים, לא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ולא עכבו מעכב גופני, ולא פגמו שום חיסרון, לא מעט ולא רב, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיוניים והחושיים בהשגותיו, ונדהם כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד (בהקדמה לפרק חלק). כלומר, למשה רבנו לא היו שום מכשולים מלבד עצם היותו אדם;

ורוח קדשך, אל תקח ממניבתוך בני ישראל

ואז ראיתי את זה.
'אתה יושב על הגדר בחיוך השקט שלך. המבט נשוא הרחק מכאן, אבל אפשר לדמיין שכל המרחק הוא אשליה. המחשבות מתרוצצות, רואים זאת על ארשת הפנים הדאוגה והחיוורת קלות שלך, אבל כתמיד, אתה לא נותן לזה להפריע לך. נעמד לשמונה-עשרה, ומבעד לימין על שמאל על לב אני חש את הכאב. הוא שוטף ממך בגלים, מפיל כל שבדרכו. שובר כל אמצעי שהכרנו אי פעם. אתה מתרכז לכמה שניות, עוצם עיניים, ופוסע קדימה, בנחת, בשיא הנחת, כאילו לא קורה כלום. אמנם הכאב עוד שורה אי שם בזווית העין, אבל אתה לא תתן לו להפיל אותך. נכון?
שקט. על רקע השקיעה הממשמשת ובאה שערך החום הכהה זוהר. אתה עטוף בהילה של אור, ומי יודע אם זאת סתם אשליה של השמש או שהאור יוקד מתוכך. לאט, במתינות, שלוש פסיעות לאחור, כריעה, קידה לשמאל. מסיים. אני שותק כשאתה זז קמעא לשמאל ומתחיל 'עלינו' בקול חרישי. אני שומע, עלינו לשבח לאדון הכל. עלינו לשבח. מי בכלל נתן לנו זכות לשבח? מה זה עלינו לשבח בכלל? אני רוצה לשבח! אני משתוקק לשבח! אתה קופץ במקום בהשתוקקות אין סופית, נרגע, מכניע את עצמך אל תוך המילים. נענע לו בראשו. אני מביט ורואה את האושר שלך במילים שלא שם חלקנו כהם. הפנים שלך שטופות אור, באור השורט הזה, היוקד כל כך, נכווה. אני כושל אל הגדר ומתיישב, ממתין שתסיים. כשאתה גומר, אתה לא נפנה אלי, אלא מביט על השמיים הכהים ונאנח בעצב, מבין שזה נגמר. אתה מוריד את התפילין, מניח בקפידה יתרה בנרתיקן. מעביר יד פעם אחרונה על הסידור ומכניסו. אחר כך אתה חוזר אלי, ואני רואה את הכאב שוב משתלט עליך, שורף כל חלקה טובה בזכרונות ובפחדים. אתה מדבר בלימוד אבל בלי אותו האור, כמו לבנה שמתמעטת מיום ליום. אני שואל מה נשתנה, אתה עונה שמסובין ושלא נשתנה. אני סוגר את הגמרא ומבקש שתספר, ואתה מספר. מעולם לא נפתחת ככה, ואני לא יודע האם אני יותר מודאג מאיך שאתה נראה או מכך שנפתחת בכלל. אני מנסה להבין, להזדהות, אבל אני כל כך רחוק מזה, ובכלל לא מבין איך זה אפשרי בגיל כל כך צעיר, אז אני פשוט שותק ואומר שכוייח ומדמיין את התגובה ההפוכה. ההשוואה שורטת אבל אני מוכרח, מנסה להגיב כמו שצריך. אתה מחייך בעצב. לא, ראש הישיבה לא יודע. הוא גם לא ידע. אני נרעש, תוהה בקול למה. אתה משיב שאני יודע בדיוק למה, ופותח שוב את הגמרא, שוב בלי האור, ואני מבוהל.'
ועכשיו דממה. ושקט.
צועקת באפלה

שחולת אהבה אניבתוך בני ישראל

עזה כמוות אהבה
זה הכל מכל כל
ואין מי שיבין

כיושב בסתר לחלות פני מלךבתוך בני ישראל

רם שוכן במרום, הלבש עני ערום, למדני תורתך

פורים, נבואה, מקדש

אחת שא-לתי

---

(מילים אין\

רק נפש ילד דוממת בציפי'ה/

רטט של התרגשות|

)

שאהבה אניבתוך בני ישראלאחרונה

קוראים לזה חיים, קוראים לזה גאולה, קוראים לזה לחיות
איש משענתו בידו. מרוב ימים
קוראים לזה אמת, קוראים לזה שלום, קוראים לזה עבודת ד'.
אורות כבר נאמר?

**

זה מדגש צהוב על מילים אפורות-שחורות
זה להתקל עוד פעם באדם ולהתקבל בחיוך, ולהיות מובך
[זה להתאהב רק מלראות]
[זה גם קצת לקנא]
זה חיים, אבא, זה חיים,

פורום ישל"צהאר"י פוטר

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול

..בינייש פתוח

לכבוד החג וראש חודש - שרשור ההומור הגדול!!

- לקראת נישואין וזוגיות