אני אוהבת אותי ויודעת שאני אדם טוב. אני יודעת שמגיע לי כל הטוב שבעולם. אני מחבקת את עצמי כל יום ומעודדת אותי ועושה כל מה שטוב לי.
אבל אף אחד אחר לא עושה את זה. וככה המרחק בין איך שאני מרגישה כלפי עצמי ובין איך שהעולם מתייחס אליי רק גדל וגדל. והבדידות כל כך חזקה, כל כך כואבת, שאני מתהלכת עם בטן ריקה ועם גב כואב, ממשיכה לחבק את עצמי ולזכור שהטוב יגיע. שהחיים רק הולכים ומשתפרים.
ליל הסדר היה לי קשה. היה רעש, ואני בזמן לא טוב מהבחינה הזו, ככה שהרעש רק היה גדול יותר. היה צפוף ומבולגן. אנשים הציקו לי. היין השפיע עליי רע אבל לא יכולתי לעבור למיץ ענבים כי זה פשוט דוחה אותי. כאב לי כל הגוף והייתי עייפה נורא (נדמה לי שהטיפול לוקח לי כוחות ולכן אני עייפה כל הזמן), ולכן עליתי לחדר מייד בתחילת שולחן עורך. נרדמתי תוך שמונה שניות. אני רק זוכרת ששניה אחרי שנשכבתי במיטה התחלתי ממש לבכות, וזהו. נרדמתי.
כמובן שבבוקר הייתי מלאכית, ובאמת הייתי היום נהדרת, אבל לא הייתי בליל הסדר. מקדש עד שולחן עורך רק סתמתי אוזניים והתפללתי שהזמן יעבור.
וזהו. פסח תמיד היה חג קשה, וחגים, באופן כללי.
אחותי התינוקת הייתה צמודה אליי כי היא לא מרגישה טוב כבר כמה ימים ומשום מה אני היחידה שמסוגלת לעזור לה. זה נותן לי תחושת יעילות ואהבה ואני פשוט מטורפת עליה, אבל אני לא יכולה שלא לדמיין שהיא הבת שלי. לא כשאימא במיטה עם כאב ראש ברוב היום ואבא מחוץ לבית אותה כמות זמן.
זה קצת הרבה כואב.
הלוואי שהשבוע יהיה טוב יותר. דודה שלי עסוקה נראה לי, רגשית לפחות, אני מקווה שיהיה בסדר כשניפגש. כל השאר... אני אוהבת אותם. את כולם. ממש. אבל אנחנו אנחנו ואני במיוחד אני ואחים שלי וההורים שלי עושים המון רעש, אז אני חייבת להיות לבד. וזה מתסכל כי אני לא רוצה.
אבל אני לא יכולה לנסוע איתם באוטו. ולשבת לאכול איתם בשולחן. ולראות אותם כל כך הרבה שעות ביממה.
וכואב לי ולבד לי ואני רוצה שהשגרה תחזור.