אכן אני עברתי פעמיים (בלידה השניה והשלישית) זירוז מאפס של פיטוצין, ולא לקחתי אפידורל.
בגלל עניין רפואי היה לי דדליין שעד אליו הייתי צריכה ללדת (בלידה השניה שבוע 37, בשלישית 38), ניסיתי לפני זירוזים טבעיים אבל למרות שכן היו צירים (אפילו סדירים חלק מהזמן) זה לא התפתח ללידה. כנראה שכשהגוף לא מוכן קשה לייצר לידה על פי הזמנה... מה שכן, כשהגעתי לבית החולים כבר היתה התחלה של מחיקה (כ70%) ופתיחה קטנה (כ1.5), אולי כן בעקבות הזירוזים הטבעיים ואולי סתם כי זה קורה בלידות חוזרות שיש התחלה של פתיחה עוד לפני הלידה.
אז בגלל שכבר היתה קצת פתיחה, ההחלטה היתה להתחיל עם פיטוצין. התחילו עם מינון מאוד נמוך (3 טיפות לדקה) והעלו מאוד בהדרגה (תוספת של עוד 3 טיפות כל חצי שעה). בגלל הצורה הזו, הצירים התפתחו בהדרגה, בהתחלה היו יחסית מרווחים ולא ממש כואבים ועם הזמן הצטופפו יותר ונהיו יותר כואבים. אני לא הרגשתי שזה הגיע לכאב יותר חזק ממה שהיה לי בלידה הראשונה שהיתה טבעית לגמרי, אולי זה בגלל שלא הגענו למינון גבוה של הפיטוצין (בלידה השניה כשהגיעו ל-18 כבר היו צירים מספיק אפקטיביים שהרופא אמר שאין צורך להעלות יותר את המינון, בלידה השלישית הגענו ל-22 ואז ניתקו את הפיטוצין כי הגוף כבר היה לגמרי בלידה ולא היה צורך בפיטוצין).
בהקשר הזה אני רוצה לציין שממה שהבנתי וקראתי זה לא הפרוטוקול הרגיל של נתינת פיטוצין, ובהרבה מקומות מתחילים ממינון של 15 או אפילו 30 טיפות לדקה.
בלידה השניה לקחנו רופא פרטי (ד"ר פלוטקין) שקבע את המדיניות, למרות שהאחיות שם לא התלהבו להתחיל כל כך נמוך. בלידה השלישית הייתי בעין כרם ושם לגמרי זרמו עם הבקשה שלי להתחיל במינון נמוך ולהעלות בהדרגה (אבל לא יודעת מה היו עושים אם לא הייתי יודעת לבקש את זה, אז בכל מקרה מומלץ לבקש).
הקושי העיקרי עם הפיטוצין הוא המוגבלות בתנועה. בשערי צדק (בלידה השניה) חיברו לי את המוניטור מצד אחד ואת העירוי של הפיטוצין מהצד השני כך שהייתי חייבת להיות על המיטה. אז לא שכבתי אלא העמדתי את המיטה בצורת כסא, ומה שעזר לי מאוד להתמודד עם הכאב היה נשימות.
פה פירטתי בפירוט את השיטה בה השתמשתי-
מפרטת- - הריון ולידהלקראת הלידה השלישית למדתי אצל אמית את השיטה שלה (אמית לידה), והשתמשתי בה בשילוב עם הנשימות (נשמתי לפי השיטה שלי של הנשימות תוך כדי ביצוע התרגיל שהיא מלמדת). בעין כרם המיילדת היתה הרבה יותר פתוחה לרעיון שאני יכולה להסתובב באזור המוניטור ולא רק להיות על המיטה, היא חיברה לי את המוניטור והעירוי מאותו כיוון כדי שפחות יגבילו את התנועה שלי, הביאה לי כדור פיזיו לשבת עליו ליד המיטה, והתאמצה מאוד לסדר את המוניטור כך שלא יזוז כשאני קמה (לקח זמן אבל בסוף היא מצאה מיקום טוב שנשאר לאורך זמן בלי לזוז מכל תנועה שלי..).
בסופו של דבר בשתי הלידות לקח כשבע שעות מתחילת הזירוזים ועד יציאת התינוק. בלידה השניה רק בשעתיים האחרונות הרגשתי באמת כאב בצירים (עד אז קראתי בנחת ספר בין הצירים). ובלידה השלישית ממש עד השעה האחרונה היה לגמרי בסדר (בין הצירים פטפטנו, בצירים עשיתי את התרגיל ולא הרגשתי כאב משמעותי), ורק בשעה האחרונה הצירים נהיו כבר ממש חזקים (וגם אז התרגיל הקל אבל בכל זאת כאב...).
ועוד משהו- בשתי הלידות הגישה בבית החולים היתה שברגע שמתקדמת קצת הפתיחה (בערך בפתיחה 4) פוקעים את המים. אני לא זוכרת מה קרה בלידה השניה בהקשר הזה, אבל בשלישית הדולה שלקחתי המליצה לסרב ולחכות שהמים יפקעו מעצמם, וזה באמת קרה בשעה האחרונה. אני לא יודעת עד כמה זה משמעותי, אבל חשוב לדעת שאפשר לסרב (אומרים שהצירים אחרי פקיעת המים הם הרבה יותר כואבים וחזקים מאשר לפני).
אז זו החוויה שלי בנושא. אם יש עוד שאלות מוזמנת לשאול...
בהצלחה רבה!
