בואו נרוץ.
בואו אחרי, אני קופצת גבוה גבוה וננסה להסתכל מעל מסך כבד של אושר מזוייף. החיים הציבו לפנינו אפשרויות שגויות שלחצנו עליהם בלי לבדוק את טיבם. חיינו במציאות חסרת פשר כבר המון זמן. אבל הגיע הזמן לחיות.
(דיברנו שלוש שעות. אמרתי לו שלא טוב לי. שהיתה פשוט תקופה אבודה ומבולבלת, וקשה.
היא נפטרה, הטיול הזה לא בא לי בטוב, ולחוץ לי, והבגרות, ויש לי לי הרגשה רעה. ואנשים סומכים עלי לעמוד בהכל. ואני פשוט לא יכולה.
הוא שתק והקשיב.
וביקש ממני להגדיל את הטוב, לקחת נקודות טוב, ולהסביר לעצמי מה חוויתי שם ואיך אפשר לגרום לזה לקרות שוב.)
מסלול ארוך לפנינו. ובאמצע נהר, שמפיל את רוב האנשים ומחזיר אותם עמוק בחזרה לתוך הכאוס.
השמש מעבר לאופק התכול שקבור בין שתי עננים שחורים שלא מפסיקים לירוק עלינו גשם.
טיפות גדולות ומלוחות שצורבות בבשר השרוט שמבקש קצת נחת.
כשהתחלתי ללכת כאב לי, וביקשתי להפסיק לכמה רגעים. ואחרי זה לשתיים ושלוש. אבל כשהמשכתי ללכת. עמד לו ילד ממש ליד הנהר, הוא ביקש לעבור. ואני, הנהנתי והנחתי אותו על גבי בוא הכאיב בפצעים המדממים שכיסו את כולי. אבל המבט שנעץ בי לא הניח לי.
הילד הקטן הזה סחב אותי למעמקי הנפש, ולא הניח לי לשבת אפילו לא לדקה.
בכל אחד יש ילד כזה, הוא יודע את הדרך יותר טוב ממנו. ובתמימות אמיתית מדריך אותנו כל החיים.
(הרמתי אותה על הידיים. היא צחקה ואני בכיתי.
המילה הראשונה שלה היתה השם שלי, זה היה מזמן--
ממש מזמן. כאב לי כל הגוף והייתי סחוטה. והעניים ירוקות והקטנות ננעצו בי. היא חיבקה אותי חזק ובכתה, ככה זה ילדים קטנים. יש להם אינטליגנציה רגשית מופלאה והם יודעים להזדהות עם כאב.
שאלתי אותה אם היא תוכל לעודד אותי.
והיא אמרה כן.
ואחרי מספר שניות, היא שאלה:" אבל מה זה לעודד?")
כשהגענו לסוף, גילנו שזה ים בצבע טורקיז.
ים הכאב שנמצא בכל אחד מאיתנו.
החיים אף פעם לא יפסיקו לתווך אותנו עם הכאב שצפון במעמקי הנפש. אנחנו רק צריכים בנאדם אחד לחיות בשבילו.
( "אל תדאגי, זה בסדר" הוא אמר לי " בעולם הזה יש כל כך הרבה אנשים אז לא פלא שכל כך קשה לך למצוא את עצמך"
ואני אמרתי לך " לפעמים לא צריך להכיר אדם הרבה זמן, בשביל לדעת שחיכית לו כל החיים)
@הר ומדבר
אני אמשיך את זה מתישהו.