אני כבר חודשיים מטיילת ברחבי העולם, כרגע לטיול אין צפי לסיום. כנראה שהוא יימשך כהרבה זמן.
בטיול שלי אין לי שום קשר לדת! פשוט כלום. אני כל כך רחוקה מיזה ברמות שלא תצליחו להבין כנראה
אני אוכלת את כל הבא ליד, מסתובבת איך שבאלי, ובאמת עושה את כל מה שמזדמן.
אני נהנת מאוד, שלא תבינו לא נכון. אבל בואו נגיד שאף אחד לא דמיין שלמצבים כאלו אני אגיע ובטח לא כל כך מהר.
בכל אופן, שבוע שעבר הזדמן לי להיכנס לבית חבד. חברים שפגשתי במהלך הטיול הציעו לי להתלוות אליהם לארוחת ערב שבת בבית חבד, בהתחלה סירבתי כי הרגשתי צבועה אחרי ריחוק כל כך גדול מהדת פתאום להיזכר שזה אשכרה עדיין קיים. אבל בסוף הסכמתי.
אני רק רוצה להגיד שזאת היתה לי אחת החוויות המשמעותיות בטיול!
זה הציף בי געגועים לא נורמלים לעבר שלי. למשפחה שלי. למסורות שניסיתי להתנתק מהן. פשוט הכל צף שם. לראות אנשים מכל גווני האוכלוסיה יושבים יחד, פשוט פירק אותי לחלוטין.
ישבתי במשך 4 שעות אחרי זה בגסטהאוס שלי ובכיתי. הסתכלתי בתמונות מהעבר. דיברתי עם עצמי. אולי אפילו קצת עם אלוהים. זה היה המשבר שלי של הטיול.
זה הציף בי מחשבות של איך כל מה שאני עושה זה לא הדבר הנכון לי והטוב לי. אבל אני כל כך נהנת כרגע. הוצפתי בסתירות פנימיות. שעדיין מלוות אותי, כבר שבוע וחצי עבר ועדיין זה צף בי.
אני לא יודעת אם יצא לי עוד להגיע לבית חבד בקרוב.. אני לא בטוחה שאני גם רוצה. זאת היתה חוויה מטלטלת שאני לא בטוחה שאני ארצה לעבור שוב.
אניווי, כשרחוקים מכל דבר. כשרחוקים מהבית, מהעבר, מהסביבה אז כל דבר קטן אפילו הדבילים ביותר פשוט מציפים. אפילו הדברים שהבטחתי לעצמי לא להתקרב אליהם (כמו בתי חבד) גם הם גורמים לטלטולים כאלו ומחשבות על החיים.
בטיול שלי אין לי שום קשר לדת! פשוט כלום. אני כל כך רחוקה מיזה ברמות שלא תצליחו להבין כנראה
אני אוכלת את כל הבא ליד, מסתובבת איך שבאלי, ובאמת עושה את כל מה שמזדמן. אני נהנת מאוד, שלא תבינו לא נכון. אבל בואו נגיד שאף אחד לא דמיין שלמצבים כאלו אני אגיע ובטח לא כל כך מהר.
בכל אופן, שבוע שעבר הזדמן לי להיכנס לבית חבד. חברים שפגשתי במהלך הטיול הציעו לי להתלוות אליהם לארוחת ערב שבת בבית חבד, בהתחלה סירבתי כי הרגשתי צבועה אחרי ריחוק כל כך גדול מהדת פתאום להיזכר שזה אשכרה עדיין קיים. אבל בסוף הסכמתי.
אני רק רוצה להגיד שזאת היתה לי אחת החוויות המשמעותיות בטיול!
זה הציף בי געגועים לא נורמלים לעבר שלי. למשפחה שלי. למסורות שניסיתי להתנתק מהן. פשוט הכל צף שם. לראות אנשים מכל גווני האוכלוסיה יושבים יחד, פשוט פירק אותי לחלוטין.
ישבתי במשך 4 שעות אחרי זה בגסטהאוס שלי ובכיתי. הסתכלתי בתמונות מהעבר. דיברתי עם עצמי. אולי אפילו קצת עם אלוהים. זה היה המשבר שלי של הטיול.
זה הציף בי מחשבות של איך כל מה שאני עושה זה לא הדבר הנכון לי והטוב לי. אבל אני כל כך נהנת כרגע. הוצפתי בסתירות פנימיות. שעדיין מלוות אותי, כבר שבוע וחצי עבר ועדיין זה צף בי.
אני לא יודעת אם יצא לי עוד להגיע לבית חבד בקרוב.. אני לא בטוחה שאני גם רוצה. זאת היתה חוויה מטלטלת שאני לא בטוחה שאני ארצה לעבור שוב.
אניווי, כשרחוקים מכל דבר. כשרחוקים מהבית, מהעבר, מהסביבה אז כל דבר קטן אפילו הדבילים ביותר פשוט מציפים. אפילו הדברים שהבטחתי לעצמי לא להתקרב אליהם (כמו בתי חבד) גם הם גורמים לטלטולים כאלו ומחשבות על החיים.
