אבל עד לפני שעה הייתי מדריכה עסוקה אז אני חושבת שמותר לי להעלות עכשיו...
אחד הדברים שמדהימים אותי מפעם לפעם הוא מורל אחד, כלומר שיר ששרים בבני עקיבא בשביל, ובכן, להעלות את המורל. זה שיר מאוד מוזר, הוא הולך ככה:
הצ'יקיקי קוקו הצ'יקי קו-קוקו. הבולה בולה בולה - בולה יא.
וכן הלאה וכן הלאה. רצף של ג'יבריש בלתי מובן, שכחניך חדש בתנועת נוער אתה בוהה בו בעיקר משתאה. זה שיר מדהים עוד יותר, כי הוא כולל נפנופי ידיים, צעקות של המנחה ומענה של הקהל, וכל התופעה נראית יותר כמו שאגות קרב ניו זילנדיות.
וזה מדהים אותי, כי עשרות שכבות מקבלות את השיר הזה כמובן מאליו. זה מה ששרים בתנועת הנוער. אבל אני תמיד חושב על האדם הראשון שקם באמצע ישיבת צוות ואמר תקשיבו, יש לי שיר מדהים ללמד את החניכים. והם שאלו אותו נו, מה, והוא התחיל לנפנף בידיו ולצעוק 'הצ'יקיקי קוקו הצ'יקי קו-קוקו!'. מה? איך מגיבים לזה בכלל?
אבל זה תפס, ומאות אלפי חניכים מכירים את השיר הזה כחלק ממורשת בני עקיבא או כל תנועת נוער אחרת. איך דברים שכאלה קורים.
אפשר ללמוד הרבה דברים מהסיפור הזה. על תנועות נוער, על חניכים נוחים להשפעה ושירים חסרי משמעות. אבל אני בעיקר חושב כל הזמן על האומץ לבוא עם הרעיון המופרך שלך וללכת עד הסוף. לרוב זה לא תופס, אבל מה, לך תדע. אולי שנים אחריך עוד יעמדו חניכים במעגל ויצעקו 'יא מה יא מה מה מה'. יא אללה.
___
(קטע יומי 5.12.19 / יהודה גזבר)