(הלוואי שזה היה מתאים ללנ"ו...)

(הלוואי שזה היה מתאים ללנ"ו...)מזמור לאל ידי

את יודעת
לפעמים אני תוהה
מתי הפסקנו להיות ילדים?!
מתי הפכנו להיות זקנים
מתי הפכנו להיות כה,
כה כבדים...?!

את זוכרת את משחקי הילדות?
את הרדיפות החתול והעכבר
הלא נגמרות?
את הכאבים בלילות,
את האהבות הטהורות
את החשק
את השתיקה
את התאווה
ואת המשאלה

את צמיחת הבגרות
הלבטים, החבטות
הסודות שגילית
רק לי
את האושר הפשוט,
הטהור
ואת הדיכאון הסופני
הכל היה מלא עוצמות,
עוצמות גדולות
נפלאות
שבערו בגוף
בערו בנפש
בערו בנשמה
בנשימה
בי ובך
מחוברים
כגוף אחד

זוכרת?
זוכרת שישבנו בגינה
ואת שתקת
שתיקת כאב
ובהינו חרש בכוכבים
כשידי מלטפת
את ליבך?
והרוח לחשה לנו ברכות
על שלוות עולמים
ושתיקת אוהבים
על ציפור כנף פרושת כנף
על דרור ועל נץ
דואים יחדיו

ואת האמנת
באמונה פשוטה,
טהורה.
האמנתי בי,
האמנת בך,
האמנת בשנינו.

מתי הפסקת להאמין?
ממתי האמונה התמימה
פינתה מקומה לציניות קרה
חסרת שם
חסרת פנים
חסרת,
חסרת לב?

רק רציתי לומר
שאני מתגעגע
אם לא בשבילי
ולא בשבילך
בשביל שנינו.

כואב לי לראות אותך נובלת,
פצועת כנף
משוועת ואין עונה
זועקת ואין מי שישמע
מדממת מדם ליבך
ואין רופא שירפא את ליבך הגוסס
ואין אהוב שיתן מזור
לכאבך.

רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן.

אבל,
יכול גם להיות אחרת.

זוכרת?!

(.עד עלות השחר.

הכתיבה שלך זה וואו.
מזדהה ממש.)

ואוו...מזמור לאל ידי

תודה!! איזה כיף לשמוע!!