הגלה נא

ופרוש חביב עלי את סוכת שלומך 

עיניים

שמביטות לעומק

שאפשר לשחות בהן

עד כלות הגוף

עד שהלב מרחף

עד שהאויר מתרחב

עד שהעולם עוצר

עד שהנשמה בוערת

הפנטת אותי

מה זה היה לעזאזל ביננו

ואיך ממשיכים

ואיך הלכת ככה לרכבת

ואיך את ממשיכה איתו

והאם את חושבת על זה שוב

ושוב

ושוב

ואלף שוב

כמו שאני

ולמה זה לא מתאפשר

בעולם הזה

שכולו היעדר 

איך יוצאים לטיול כזה בלי רצועה

כל דבר מזכיר לי אותה

מה יכול לעזור לך?

מה את רוצה שיקרה?

את מתקדמת

אל תשכחי שאת מתקדמת

את בתזוזה

כל הזמן

זה צעדים קטנטנים

ולפעמים שניים קדימה אחד אחורה

אבל את בדרך

את לא באותו מקום

🤍 

את לא אשמה

את

לא

אשמה

את

לא

יהיה לך טוב

יהיה לך טוב

יהיה

לך

טוב

אני מבטיחה לך

אני

מבטיחה

לך

אל תפסיקי להאמין

אל תפסיקי

להאמין

את לא אשמה

חוזרת לאיזור הגוויעה הגסיסה הנפשית התוהו הבלבול הבלבדיות. היינו אל הריק והמוסתר. אם הנפש משחזרת את התקופה הזאת אז שיהיה עד הסוף. הטריגר הנוכחי הוא שאני איני קיימת. אם כן, כאן המקום הטוב ביותר להימצא, כמו אז. מקווה שלא ההרסנות היא שמפתלת אותי אחור אלא הניסיון להיאחז במה שכן התקיים בי ואכן ידע את האמת.

היתמות האומללות שתיקת העגל, רק גועה, מה, רק נואקת, זעומה. ביקשתי ממך לאהוב אותי לא להטיל עליי את יישותך המהורבעת המפורקת ממשא חיים. לא היה בי די בכדי להכיל קיום אחר, די היה לי לא להתקיים. ובכל זאת לקחתי עליי את היותך, נעשיתי בת ארבעים.

ספגתי גם את היות זו שהייתה די אישה בעבורי, כה אישה. כלומר שנעשיתי ממנה ממבטה מלקחה מנשיקות עסיס על לחי. נשיקות עסיס על לחי נשמעות מקצה עולם עד הקצה אני נעשית בת דקה, בת שלוש דקות, בת יום, שבוע, לכל היותר. זה לא שנעדרה אלא שמעולם לא היה די בה, נואשתי לעוד והיא עצמה הרי היתה מרוטשת. זוכרת חזק את הכאב ביד לא רציתי להבליג לו אבל מכורח האין-מוצא ביקשתי להיות נרטשת ולו עבור קיומי. מהנשיות מאוד נבהלתי, אם כן ברחתי אל המקום המכוסה ופעם ראשונה שנעשיתי עשב.

לאחרונה כל החלומות שלי הם לעתיד לבוא, זה מרהיב בקסמו. תמיד בעתיד לבוא אני רוכבת, פעמים על תלת אופן בשדרת עצים. בבת הקול הרביעית חומת זהב פורקת את נשקי ואמש המציאות נוצקת אל תוך עיניי ושם אראה מקצה העולם ועד קצהו. כמה טוּב. עוד הגמיענני עוד הגמיענני עוד הגמיענני עוד הגמיענני הגמיענני עוד מן הקיים הזה מן היש מן הנמצא מן העמק מן העדן.

אני מציירת גס כפי שציירתי אז, וגוף דק ורדרד עומד על קוצים שחורים כמו שם, והעשב כדרכו מימין ומשמאל, אני רוחפת על פני תהום ותחתיי מַעַיִן כחולה-סגולה-שחורה-חומה מְטִפָּה כלפיים כמו דמעה. והתלתלים לא כמשי ואינם זהב, סבוכים מן הראש מתפקעים מטה בקול צער גדול. מלחשים לי שאני לא. אני מציירת גס כמו אז וכותבת רק עליך ששניים ששלוש שארבע שהיכן אני נופלת?

אז אני נלקחת מידי לילה אל מקום אחר אתה עוטף אותי אבל אני איני וכיצד אהיה מחובקת? כועסת עליך רופאי קוני צורי מפלטי בוראי נקיקי צור-חשקי תפילתי תקוותי, כפי שכעסתי אז כפי שנחסמת ממני. למה הלכת? שדי לנשוק אל אז, רוצה להימצא או להתמצא עד כלות באין. די לי שנוצר לי גוף ולא הותר שאהלך בו. אתה כועס? שותק? מקשיב? קיים? אתה קיים? כמוני שונא? משוטט מאז ומעולם? מפקיע שער וקוסם אל מקום אחר? אשוטט בארבע נשוטט בחמש שש שבע עשר עשרים ושוב בשתיים? אתה אובד? אבוד? רק אל תהא אובד לי אובד בלי. אל תהא אובד אובדן, אובד אובדנות, אל תהא מתאבד בי.

הרי אני שוקקת משהו חי נשבעת, משהו חי נשבעת משהו חי שוקק בי. פרת עובר בי, אני יוצאת מעדן, נואקת א א א א תפארת פאר פרא אפר אנא רפא מֵתִי. רפא מוותי אני פריון ואי אפשי שאטהר בלי מים? שוב נא, שוב הבט משמיים, שוב נא, שוב נא הבט וראה ופקד גפן זאת. הלא נשבעת להוות, עליך לאלוהים, לאלוהות, להתאלוה, להתאלוה בי. היש יותר ממני?

חשבתי על זה היום

על הפיקים בחיים

כשהייתי בכיתה ט לא נכנסתי להדרכה

והעולם היה נראה שחור

סוף יב, אחרי 3 שנים בנחשון

שנים שנהנתי ולא הפסקתי לעבוד ולאותגר

כשעזבתי את השנת שירות

ולא הפסקתי לבכות 4 ימים

שנתיים אחרי, משרתת בצבא

ההחלטה הכי טובה שקרתה לי

והיום, כשקיבלתי תפקיד

לא התפקיד שרציתי, משהו אחר

והאמת עוד לא בכיתי

אבל השבוע האחרון היה נראה שחור

ורק תזכורת לעצמי

מכל דבר כזה יש לך אפשרות לצלול

ליפול

ויש לך אפשרות לגדול

וכמו כל הפיקים הקודמים

זה עומד להיות 8 חודשים הכי טובים שיהיו לי

אני כבר יודעת