כשביום הזיכרון

כשביום הזיכרוןיחידי

עסוקים רק בלכאוב את המוות הפרטי, אין פלא שקמים אנשים ועורכים טקסים משותפים לרוצחים ולנרצחים. כאב יש על כל מת.

יש פלאwanted

אין מקום להשוות רוצח לנרצח על אף המשותף (מוות)

כואבים את המוות הפרטי בהקשר הכללי ולהפך.

מה שמייחד את המתים שאותם מזכירים ביום הזה הוא דבר אחד. מסירות נפש למען החיים של עמ"י כאן.
הכאב האישי כבר מזמן הפך למרכזי מדי ביום הזה

...*אור קטן*

נדמה לי שלא הבנתי למה אתה מתכוון
נכון, מה שמייחד את המתים שאותם מזכירים ביום הזה זה מסירות נפש למען חיינו.
ולכן הכאב האישי הוא מרכזי ומשותף. כאב אישי כל אחד כואב ביום הזיכרון האישי של יקירו.

לא חושב שזה המוקד של היוםיחידי

ומה הם החיים של עמיwanted

אם לא כל פרט ופרט.
הם חלק מהזהות. הם יצרו אותה בהיסטוריה שלהם

יום הזיכרון הוא לא יארצייטיחידי

ליום הזה מטרות אחרות. יש אנשים שמסרו את הנפש למען מפעל מסוים (תקומה לאומית בארץ) ואת זה אנחנו זוכרים, כדי להכיר תודה לאותם אנשים וכדי להתמלא בתעצומות שבשמן אנשים מסרו את הנפש. כדי לממש את המטרות צריך גם זיכרון אישי אבל ברור מה המגמה

זה לא סותרwanted

לדעתי זה גם וגם. וביחד. כל אחד מרכיב ומורכב מהשני.

זה דיון פילוסופי בכומ.

כן, פילוסופייחידי

פשוט כואב את היחלשות התודעה הציונית